Thursday, April 23, 2020

מכמני לשון בפרשות תזריע-מצורע ויקרא י"ב – ט"ו 33


לבד מטיפול בהלכות טוהרת היולדת, נושא הנדון בפרק י"ב הפותח את הפרשה, נזכרת כאן גם מילת היום השמיני (פסוק 3), בעוד שפרשת השבוע הקודם נקראה “שמיני". הפרשה הנוכחית עוסקת בעיקרה ב"צרעת", אולם דווקא פרשת השבוע הבא היא הקרויה "מצורע". לכן, גם כאשר נראה לעתים שלא קיים קשר ברצף הפרשות השונות, הרי שלא אחת הן שזורות זו בזו (גם אם באמצעות חוט דקיק בלבד). במקרה של פרשת "מצורע" הקשר בין שתי הפרשות הוא מובהק, שכן האחרונה מהווה המשך ישיר לקודמתה.

"אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים..." (י"ב 2). הבחירה במונח "תזריע", תחת "תהרה" או "תתעבר", הינה יוצאת דופן, שהרי מטבע הדברים הזרע מתייחס לגבר.  על כך מעיר ר' שמשון רפאל הירש: "זרע הוא גרגיר ההפראה של הצמח. בבראשית א' 11: 'עשב מזריע זרע', הינו פעולת הצמח לפריה ורבייה למינו. בהשאלה לבני אדם, 'זרע' הוא ביטוי הרגיל לסמן את הצאצאים... מתוך שבחרה התורה בביטוי 'תזריע' הנמצא רק בפרשת בראשית במשמעות פעולה לקיום מין הצומח, אנו למדים שגם פעולת האם בהתהוות העובר משתקפת רק כתהליך פיסיולוגי גרידא ומתוך המלה האחת הזאת יתברר מושג 'הטומאה' שעליו ידובר כאן. התפקיד הנשגב והנאצל ביותר, שכל עתיד המין האנושי מושתת עליו ואשר סגולת האשה מוצאת בו את יעודה ותכליתה... כולו אינו אלא תהליך פיסי-טבעי בלבד. האדם מתרקם, מתהווה וגדל כצמח... התהליך הפיסי-גשמי אינו על פי בחירה..." ועל כן, ממשיך הירש, "שומה עליה [על האם] לחדש בקרבה את התודעה של רום-מעלתה המוסרית, ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה, מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל וברעדה, אחרי הביאה קרבנה לרגל שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם".[1] הירש מספק כאן מספר תשובות לשאלה, "ולמה תטמא היולדת במלאה את ייעודה?" [2] ובעוד הירש קושר את המונח "תזריע" לבראשית א' 11,12, אי אפשר שלא להיזכר בבראשית ג' 15 שם קראנו על "זרע האישה" אשר עתיד לרמוס את ראש הנחש. את שבוע "טומאת" היולדת ניתן להשוות גם לשבוע הנידה (עיין ויקרא ט"ו 19).

"ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת, אל פתח אוהל מועד אל הכהן" (י"ב 6). כותבת נחמה ליבוביץ: "במיוחד הוקשה לראשונים ולאחרונים טעם הבאת החטאת... רבותינו התקשו למצוא תשובה לקושיה [זו]."[3] לדברי כמה מן החכמים נועד הקורבן כאות תודה לקדוש ברוך הוא על כי שמר על היולדת בעת חבלי הלידה, ועל כי העניק לה את הכוח להרות וללדת. "ואולי זו משמעותה של טומאה והבאת החטאת: זכתה האשה להרגיש בה בעצמה ובבשרה את גדולת הבורא, ראתה, חשה, חייתה את יצירת הוולד בה – והרגישה בקטנותה, באפסותה, בעפר ואפר שבה, בטומאתה. משום כך תביא קרבן חטאת." [3]

חובת הבאת קורבן החטאת עשויה להתקשר גם לעובדות חיים אליהן מתייחס דוד באומרו: "הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי" (תהילים נ"א 7). אין בדברים הללו התייחסות בלעדית לאמו של דוד, אלא שהוא מדגיש כאן את עובדת היות החטא מובנה בטבע האנושי. ההקשר הנוכחי מבהיר את תורשתיות החטא עוד יותר, בשל השימוש בשורש ז.ר.ע המבליט את תכונת הזרע להזריע את מינו, כאשר כך הוא מבטיח את המשך קיומו ובו זמנית מנציח גם את החטא. מכאן, שדווקא השימוש החריג ב"תזריע" יש בו כדי לשפוך אור על "טומאת" האם לאחר הלידה ועל חובתה להקריב קורבנות. יש לציין שגם מרים, אמו של ישוע, הקריבה את הקורבנות הנדרשים (עיין לוקס ב' 24) וזאת על אף שבנה לא עובר בחטא. אולם במקרה זה קיום מצוות התורה היה בבחינת "מלוי כל הצדקה", כמו גם בעת טבילת ישוע (עיין מתי ג' 
 15). 

השימוש בשורש ז.ר.ע בהקשר ללידה מדגיש, כאמור, את תורשתיות החטא. מנגד, הביטוי "זרע האישה" (בבראשית ג' 15, שעניינו המשיח, עיין גם איגרת אל הגלטיים ג' 16) הוא תזכורת לכך שגם הזרע הנקי והחף מחטא, עוון ופשע לא יכול שלא "להזריע זרע עושה פרי למינו", לגדול, להתפשט, לפרות ולרבות.

עם לידתו של הזכר נזכרת – בנשימה אחת – גם מילת היום השמיני. כבר התעכבנו על משמעות "שמונה", כשסקרנו את פרשת "שמיני". שורשו של שמונה, ש.מ.נ – שומן, שמן, שמנה (וסלתה), מצביע על יתרה או תוספת שמעבר לשובע (המסומל על ידי הספרה "שבע") ועל שפע, כאשר לעתים יש לדבר אף משמעות שלילית כמו בהתייחסות לישורון ש"שמן ובעט" (דברים ל"ב 15). מצוות המילה ביום השמיני דוחקת את שמירת השבת (ושוב יש לתת את הדעת על הקשר שבין היום ה"שביעי" וה"שמיני"), ולכן מי שנולד ביום ו' תיערך ברית המילה שלו בשבת שלאחר מכן.

בהקשר הנוכחי, של האישה המזריעה על משמעותו של מונח זה, הרי שברית המילה, דווקא באיבר הפריון, מסמנת את התחלת תהליך הגאולה (המאופיין ברצף של בריתות) מן החטא התורשתי. המילה שבבשר באה להצביע על מילת הלב העתידה לחול על בני הזרע הנימול אשר ביום מן הימים יתחדש בצלמו ובדמותו של בוראו. על כן עומדת ההבטחה: "וכמו שלבשנו את הצלם הארצי, נלבש גם את הצלם השמימי" (אל הקורינתים א' ט"ו 49).

חלקה הבא של הפרשה (פרק י"ג) מוקדש גם הוא לנושא הטוהרה והטומאה, ואלם הפעם בהקשר למחלות עור, לבתים ולבגדים אשר פשה בהם נגע. מאחר והעיסוק בנושאים אלו היה בתחום פעולתם של הכוהנים, דבר שאף תבע מהם אבחנה, מופנים הדברים הבאים אל אהרון (ששמו לא עלה כלל בחלק הראשון של הפרשה). את מגוון המצבים והנגפים הנזכר כאן מקיפה הכותרת הכללית "צרעת". כמו ה"צרעת", גם ה"צרעה" מקורה בשורש צ.ר.ע. נראה שגם לצרעת וגם לצרעה משמעות סמלית, כפי שניתן להבחין בשמות כ"ג 28: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החיווי, את הכנעני ואת החיתי מלפניך" (כמו גם בדברים ז' 20 וביהושע כ"ד 12).

לפי לקסיקון בראון, דרייבר ובריגס הפועל "צרוע" משמעו "להשליך, להשתטח, השפלה". [4] הצרעת, על צורותיה השונות, אכן גרמה להשפלה לא מעטה למי שלקה בה, כפי שניתן לקרוא בפסוקים 45 ו- 46: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, ו'טמא, טמא' יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא, הוא בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו".

בדומה למושגים ומונחים מקראיים רבים, גם למונח "מחוץ למחנה" משמעות כפולה. בעוד שכאן ה"טמא" הוא הפורש אל מחוץ למחנה, הרי שבשמות ל"ג 7, אחרי אירוע עגל הזהב נאמר: "ומשה ייקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". בדומה לכך באל העברים י"ג 12 ו- 13 כתוב, "לכן גם ישוע, כדי לקדש את העם בדמו, סבל מחוץ לשער. על כן נצא נא אליו אל מחוץ למחנה ונישא חרפתו". החלק האחרון של פרק י"ג עוסק ב"צרעת" הפוגעת בחפצי עור, בבגדים ובאריגים. בהקשר לאחרונים,  מופיע הביטוי "שתי וערב" מספר פעמים. הערב שזור בשתי, או "מעורב" בו ומכאן כינויו, כאשר לפנינו נגזר נוסף של השורש ע.ר.ב רב-הפנים. 

נחמה ליבוביץ מסכמת את נושא הצרעת, על כל תופעותיה, במלים הבאות: "אין אלה תופעות טבעיות של לחות, עיפוש וריקבון, ואינם אלא מחסדי הבורא ליראיו, לאלה שהינם במעלה העליונה בהידבקותם בבורא, אשר ברגע שיתחילו לסטות מן הדרך לא ישאירם ה' להנהגה הטבעית, ל'מנהגו של עולם', אלא באורח ניסי יגל למוסר אוזנם בתיתו להם סימני אזהרה בשינוי בגדיהם, ואם עדיין לא ירגישו בטעויותיהם – גם בשינויים בקירות בתיהם". [5] (עיין לדוגמא שמואל ב' כ"ד ,1,15 דברי הימים ב' כ"ו 16-21). ואכן עד כה לא עלה בידם של מדעני הרפואה לעמוד על טיבעה של ה"צרעת" המקראית ולאתר תופעה דומה לה בתחומי הרפואה המוכרים.

פרשת "מצורע" מהווה המשך לפרשת "תזריע" ונפתחת במלים, "וזאת תהיה תורת המצורע..." (י"ד 2). כיוון שרק לכהן הייתה הסמכות לאבחן את תופעת ה"צרעת", הרי שהוא בלבד היה מוסמך לפסוק אם "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" (פסוק 3). "נגע" נגזר מן השורש נ.ג.ע, לגעת, מגע, נגיעה. ה'נגיעה' הידועה ביותר בכתובים והמקור לכל ה"נגעים" למיניהם היא זו הנזכרת בבראשית ג' 3: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". בני ישראל צוו לא לגעת בהר חורב (שמות י"ט 12,13), ובישעיהו נ"ג 4 ו- 8 אנו קוראים על המשיח: "אכן חוליינו הוא נשא, ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה", ובהמשך, "מעוצר וממשפט לוקח, ואת דורו מי ישוחח? כי נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו". אולם "בחבורתו [של זה] נרפא לנו" (ישעיהו נ"ג 5). וכך, נגעיו של ה'עבד הסובל' הם המגע האחד והיחיד שיש ביכולתו לרפא את החוליים והנגעים שגרמה למין האנושי אותה 'נגיעה' גורלית אשר התרחשה בגן...

ובאשר לצרוע... הלה חייב היה ליטול "שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב" (פסוק  4), כאשר אחת משתי הציפורים הללו נדונה לשחיטה "אל כלי חרשׂ על מים חיים" (פסוק 5). מנגד, את הציפור החיה, יחד עם עץ הארז, תולעת השני והאזוב, טבלו בדמה של הציפור השחוטה, ושוב, "על המים החיים" (עיין פסוק 6). המלה "חיים" נזכרת בקטע קצר זה לא פחות מארבע פעמים. "תולעת שני"  היא התולעת ממנה הפיקו את צבע השני, כאשר עצם אזכור התולעת מצביע על שפלות וענווה (עיין ישעיהו מ"א 14, תהילים כ"ב 7). "האזוב" מסמל את הנחות שבצמחים, בעיקר אל מול הארז הנזכר אף הוא בקטע זה. במלכים א' ה' 13 אנו קוראים על שלמה המלך: "וידבר על העצים, מן הארץ אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר..." בניגוד לתולעת ולאזוב, הארז הוא סמל לפאר וחשיבות. כלי ה"חרשׂ" (חרס), גם הוא, מרמז על ענווה ושפלות רוח (לדוגמא, "האוצר הזה נתון לנו בכלי חרס..." אל הקורניתים ב' ד' 7).  האם שילוב זה של הצנוע והנחות עם הרם והנישא בא לרמוז על טיפוסים שונים של בני אדם, או שמא הכוונה היא לתכונות שונות המתקיימות זו לצד זו בנפשו של החוטא (המיטהר) האמור לחזור בו מגאוותו ולהשפיל עצמו? אף כי לאורך הדורות עוררה שאלה זו מחלוקות ודעות שונות, יש לזכור שבמרכז פעולת הטיהור עמדה הזיית דמה של הציפור השחוטה על המיטהר שבע פעמים בידי הכהן, כאשר ללא הזיית הדם לא ניתן היה לממש את הטיהור. בנוסף, בכל הנוגע לנגעים ולחטאים הרי שאין הבדל בין בני אדם: "הכל חטאו: "אין עושה טוב, אין גם אחד" (תהילים י"ד 3).

ביצוע טקס הטיהור כהלכתו חייב את הכהן לצאת אל מחוץ למחנה, אל המקום בו היה המיטהר נתון בהסגר (פסוק 8). למעלה נתנו דעתנו על כך שלביטויים (המקבילים) "מחוץ למחנה", "מחוץ לעיר", או "מחוץ לשער" משמעות כפולה. בויקרא ד' 12 ובו' 4 נמצא "המקום הטהור" "מחוץ למחנה", לעומת זאת בפסוקים 40, 41 ו- 45 בפרק י"ד של פרשה זו דווקא ה"מקום [ה]טמא" הוא המצוי "מחוץ לעיר". המקומות הללו זוכים להדגשה מיוחדת, ולמעשה אף קיים קשר בין השניים. הכהן היוצא אל מחוץ למחנה בא במגע עם הטמא, או הצרוע, וזאת בדומה לכהן הגדול שלנו אשר בא לעולם נגוע זה כדי להצילנו ולטהרנו מטומאתו (של העולם), ולאפשר לנו להצטרף אליו ולשאת עמו את חרפתו שלו אל "מחוץ למחנה" (ושוב, אל העברים י"ג 13).

"ביום השמיני", אחרי שבעת ימי השימורים (עיין פסוקים 13,14) ולאחר תהליכי הטיהור, יוצא המיטהר עם קורבנותיו "ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד ונתנם אל הכהן". תהליכי טיהור אלו דומים מאד לתהליך הקדשת אהרון ובניו לכהונה (השווה שמות כ"ט 20, ויקרא ח' 23,24). וכך אנו קוראים: "ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית... ומיתר השמן אשר על כפו ייתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית על דם האשם" (פסוקים 14, 17. עיין כמו כן פסוקים 25,28). יש בפעולות אלו משום כפרת דם על אשמה, כמו גם 'משיחה' לצורך 'שמיעה', 'עשייה' ו'הליכה' (עיין מכמני לשון לפרשת "תצווה" בשמות כ"ט 19-20).

הקורבנות שהיה על המיטהר להקריב עלולים היו להוות נטל כלכלי לא קל. התורה לוקחת בחשבון את הדל אשר "אין ידו משגת..." (י"ד 21) להעלות את כל הקורבנות הנדרשים (אם כי גם הוא אינו פטור בלא כלום). לפנינו מונח ציורי של יד מושטת או מורמת -  כאשר השורש נ.ש.ג  פירושו השגה, הגשמה, עקיפה (בלשון בת זמננו) ומכאן גם רווחה כלכלית.

מתוך הדברים הבאים: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם..." (ל"ד 14) אנו למדים חד משמעית שמקור ה"נגע" הוא ה' עצמו... אף על פי שיש לשים לב לכך שהפעם מדובר במבנים. השימוש הכפול בפועל "נתן", ובעיקר בהקשר ל"נגע הצרעת", תורם, כאמור, להדגשת מעורבותו של אלוהים והיותו המקור לתופעות הללו (אשר, כפי שהבחנו לעיל, לא היו תופעות טבעיות גרידא). הבית הנגוע חייב היה להיות מפונה מתכולתו, ככתוב: "ופינו את הבית" (פסוק 36). בפרשת "תרומה" (בשמות כ"ה 10-30) כבר פגשנו את השורש פ.נ.ה בהקשר ל"לחם הפנים" ולכרובים שמעל ארון הברית. וכך, בעת "פינוי" הבית חלה "פנייה", או "תפנית" ואפשרות ל"שיבה" (הלא היא החזרה בתשובה). לפעולת פינוי תכולת הבית (ופירוקו, במידת הצורך, עיין י"ד 45 – 40) גם משמעות סמלית. וכך אנו קוראים באל הקורניתים ב' ה' 1: "אנו יודעים שאם ייהרס בית משכננו הארצי [גופנו], יש לנו בנין מאת אלוהים, בית שאינו מעשה ידיים והוא בשמים לעולמים".  על פי ויקרא רבה י"ז ז': 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' - זה בית המקדש". בנושא זה גורס המלבי"ם: "כשתדקדק תמצא שעל הדברים היוצאים מגזרת ה' לא ייאמר לשון 'נתינה', רק אם הם לטוב, או שהם לתכלית טוב, כמו: 'וה' נתן קולות וברד', 'ונתן מלכים בידו'. אבל על הדברים הרעים לא יבוא לשון נתינה, רק אם יכוון על הוראת הקיום, כמו (ויקרא כ"ו לא): 'ונתתי את עריכם חרבה'.... לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון "נתינה" הוציא ר' יהודה שהם לתכלית טובה, לכלוא פשע ולחתום חטאת (המליצה לקוחה מדניאל ט' כ"ד ופירושה, שיכלו פשעיהם וייתמו חטאיהם ויתכפר להם עוונם)". [6] מעניין ההקשר שעושה כאן מלבי"ם, או ליתר דיוק ר' יהודה, בין ה'צרעת' – הנגע הטמא – ובין כפרת והסרת חטאים, כפי שהדבר מתבטא בציטוט מדניאל. אולם הקטע שלפנינו (פסוקים 33-57) אינו עוסק אך ורק בצרעת הפוגעת במבנים, אלא גם בנגף זה כפי שהוא מופיע בפריטי לבוש (פסוק 55). בנוסף נזכרים כאן גם נגעים אחרים כמו "נתק, שאת, ספחת ובהרת" (עיין פסוקים 56, 54).

"נתק" נגזר של נ.ת.ק, ופירושו ניתוק, הסרה או משיכה. ירמיהו מקונן: "אוהלי שודד וכל מיתריי ניתקו..."  (ירמיהו י' 29), וכך גם איוב באומרו: ""ימי עברו, זמותיי [תוכניותיי] ניתקו..." (י"ז 11). ה"שאת" היא נגזרת של נ.ש.א, אשר לפי לקסיקון בראון, דרייבר ובריגס היא "נפיחות" אולם גם "התנשאות ומעמד מכובד" [7]  באיוב מ' 17, נאמר על הלויתן: "משׂתו [מהתנשאותו] יגורו אלים...". ה"ספחת" שורשה נעוץ בס.פ.ח, הנוסף, הנספח, מה שגדל יתר על המידה או עבר את מידותיו. בחבקוק אנו קוראים: "הוי משקה רעהו, מספח [אותו ל] חמתך [לחמת היין] ואף שָׁכֵּר, למען הביט על מעוריהם [מערומים]". אחרונה ברשימה היא ה"בהרת" אשר שורשה הוא ב.ה.ר, דהיינו זוהר. במונח זה נעשה שימוש בעיקר במובן הפיזי, אולם באיוב ל"ז 21 "אור בהיר" הוא כנראה אור המכה בסנוורים ועל כן מעוור את המתבונן בו ("ועתה לא ראו, אור בהיר הוא בשחקים...").

אם נצרף את ארבעת המונחים הללו זה לזה תצטייר לפנינו התמונה הבאה: ניתוק והתרחקות (מן הקדוש ברוך הוא) יובילו את המתנשא רם הלב להסתפח למי שיסנוורוהו באור זוהר, בהיר ומזויף ויוליכוהו שולל (עיין אל הקורניתים ב' י"א 14,15). הוראות ה"צרעת" מסתיימות במלים, "להורות ביום הטמא וביום הטהור; זאת תורת הצרעת" (פסוק 57). קטע ארוך זה, המתחיל בפסוק 34, נועד אפוא "להורות" את ה"תורה" שעניינה הסוגיות דלעיל. הקניית התורה, אם כן, עשויה לגרום להתפכחות אשר תמנע מלכתחילה את השתלשלות הפעולות המתוארת כאן, וממילא גם את תוצאותיה העגומות.  

חלקה הבא של הפרשה (פרק ט"ו) עוסק בזיבות טמאות (הנובעות מן התופעות המתוארות למעלה). כאשר לדעת גיל הן "סמל לכל הנגוע והטמא בטבע האנושי, ולכל מה שיוצא מן הלב המושחת ואשר מטמא את האדם" [8] (ובמלותיו של ישוע: "הדברים היוצאים מן הפה נובעים מן הלב ואלה מטמאים את האדם, כי מן הלב נובעות מחשבות רשע, רציחות....." וכד'. מתי ט"ו 18, 19).


"ואשה כי ייזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נידתה [כשאין זה במועד מחזורה החודשי], או כי תזוב על נידתה כל ימי זוב טומאתה, כימי נידתה תהיה טמאה הוא... וכל הנוגע בם [בחפצים ובכלים שהיו ברשותה] יטמא..." (ט"ו 25, 27). מצווה זו מקנה לנס ריפוייה של האשה זבת הדם על ידי ישוע (עיין מתי ט' 18-26, מרקוס ה' 25-34, לוקס ח' 40-56) מימד נוסף. לא רק שישוע לא נרתע מכך שאשה "טמאה" נגעה בו, הוא אף לא התייחס אליה כאל מי שנחשבה לכזאת. ואף על פי שישוע רחש כבוד למצוות התורה (שהרי הוא הדבר - התורה - שנהייה בשר), הייתה זו תורת החיים, לא כמצוות אנשים מלומדה, אותה הוא קיים ודרש. חיי התורה אותם ישוע הכיר, הוקיר ואשר להם היה למשרת באים לידי ביטוי באמצעות "ברית חדשה, לא של אותה כתובה, אלא של הרוח, שכן האות ממיתה, אבל הרוח מחייה" (אל הקורינתים ב' ג' 6).

לקראת סוף פרשת "מצורע" (ט"ו 31) אנו קוראים: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם". "והזרתם", מלשון "זר", שכן על בני ישראל היה להיות 'זרים ונוכרים' לטומאה בשל היות משכן האלוהים בתוכם. מכאן שאין כל שרירותיות וקשיחות לשמה בהוראות הטהרה בהן עיינו זה עתה. אלוהי ישראל מבקש להקנות לעם קודשו, המהווה את מקום משכנו, הוראות מעשיות שמתוכן משתקפת קדושה שהיא מנת חלקו של כל המאמץ הוראות אלו אל לבו.

[1] עיונים חדשים בספר ויקרא, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית  אלינר.
[2] שם
[3] שם
[4] The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson, Publishers
          Peabody, Mass. 1979.
[5] עיונים חדשים
 [6] עיונים חדשים     

[7] The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown, Hendrickson, Publishers, Peabody, Mass. 1979.
 
[8]     Gill Commentary, Online Bible.                                                                                 



No comments:

Post a Comment