Friday, September 18, 2020

הרהורים על יום זכרון תרועה

 ושוב אנחנו עומדים לפתחו של יום תרועה – המועד העמום (שעל כן הומר ב"חג" ראש השנה). אולם בל נשכח שבויקרא כ"ג (פס' 24) נקרא שבתון זה "זיכרון תרועה". מהי אותה תרועה שעלינו לזכור ולהזכיר? האם אין זו אותה תרועה אדירה שפילחה שמים וארץ כאשר ה' "ירד" על הר סיני (ע' שמות י"ט 20) לנוכח עמו שניצב למרגלות ההר ואשר חזה בקולות בלפידים ובשופר (שמות כ'  19)?

 לחגוג את מועדי ה' פירושו להיזכר באירועים מן העבר, להעלותם על נס בדרך של הגדה, שחזור או החייאה. באיגרות אל הקולסים ואל העברים נקראים המועדים והתורה (בהתאמה), "צל הדברים העתידים לבוא" (קולס' ד 17, עבר' י' 1), מה שמעניק למועדים (בעת שאירעו) ולהזכרתם (לאורך הדורות) מימד נבואי. בזוכרנו את התגלמות ההוויה בפעם הראשונה על הר סיני לנוכח עם ישראל כולו, אנו נפעמים ומשתאים, משפילים עצמנו לפני האל ומודים לו על כי זכינו להימנות על עם זה ועל היותנו שותפים להבטחות שניתנו לאבותינו. אנו מקבלים עלינו את עול מלכות שמיים כיחידים וכאומה, וכורעים ברך בהכנעה לפני מלכנו-אדוננו-חתננו. בתוך כך אנו מייחלים ומצפים לשובו של ישוע ב"קול שופר" ו"בתרועה" (מתי כ"ד 31, כ"ה 6, אל הקור' א' ט"ו 42, תסל' א' ד' 16), לשפוט, לשלוט ולמלוך מירושלים ומרימים את קולנו בתרועה רמה "מרן אתא!" כמו כן אנו מחכים בתקווה להתגשמות אירוע אחר שיצוין בתקיעת "שופר גדול", והוא  שיבתם של ה"אובדים בארץ אשור" ושל "הנידחים בארץ מצריים", כאשר לקול תקיעה זו הם ילוקטו "לאחד, אחד", כמאמר ישעיהו (כ"ז ב13,12 (.

 מבין ביטויי ההאדרה ההולמים והראויים ביותר של אלוהים, המיטיבים לפאר את המלך, מצוי מזמור מ"ז.   

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר.
ב  כָּל-הָעַמִּים, תִּקְעוּ-כָף;    הָרִיעוּ לֵאלֹהִים, בְּקוֹל רִנָּה.
ג  כִּי-יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא;    מֶלֶךְ גָּדוֹל, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.
ד  יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ;    וּלְאֻמִּים, תַּחַת רַגְלֵינוּ.
ה  יִבְחַר-לָנוּ אֶת-נַחֲלָתֵנוּ;    אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר-אָהֵב סֶלָה.
ו  עָלָה אֱלֹהִים, בִּתְרוּעָה;    יְהוָה, בְּקוֹל שׁוֹפָר.
ז  זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ;    זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
ח  כִּי מֶלֶךְ כָּל-הָאָרֶץ אֱלֹהִים--    זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
ט  מָלַךְ אֱלֹהִים, עַל-גּוֹיִם;    אֱלֹהִים, יָשַׁב עַל-כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
י  נְדִיבֵי עַמִּים, נֶאֱסָפוּ--    עַם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם:
כִּי לֵאלֹהִים, מָגִנֵּי-אֶרֶץ--    מְאֹד נַעֲלָה. (הדגשות שלי)

 בעודנו דורשים וחוקרים את הכתובים, אנו מוצאים כי ביום הראשון לחודש השביעי, בחנוכת המקדש ובעקבות שיקום חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה, נאסף "כל העם כאיש אחד" לשמוע את קריאת התורה. הדברים שהושמעו נקפו את מצפונם של המאזינים, אף על פי כן הם "עשו שמחה גדולה", כמצוות הלווים (ע' נחמיה פרק ח').

בהקשר להיות יום זה הראשון בחודש, יום מולד הלבנה, נמצא הציווי (היחידי במינו בכתובים ומכאן יש להניח שהוא מתייחס ליום מיוחד זה, כלומר לא' בחודש השביעי): "תקעו בחודש שופר... כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב; עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (מזמור פ"א 4,5). יש לתת את הדעת על הדגשת שמו של יוסף, ובעיקר על תוספת האות הא לשמו. יוסף מסמל את אותו פלח של העם, אשר כמו הירח במולדתו, הינו נסתר מעין ושיש לתור אחריו. האם מרמז הדבר גם על שיבתו של ישוע, כאשר אין איש יודע את היום או השעה (מתי כ"ד 36), ממש כפי שזה נכון לגבי מולד הירח?

 אך על אף כל הנאמר כאן, עלינו לשאול את עצמנו על מה ולמה אנו מכריזים על מלכנו ועל מלכותו דווקא בחודש השביעי, בעוד האירוע המכונן בו הוא כרת את בריתו עם עמו (כלומר במעמד ה"אירושין") אירע בחודש השלישי?

 הבה נשוב, אפוא, לאיזכור הראשון של השופר במקרא. איזכור זה לוקח אותנו לאותם שלושת ימים שנועדו להיטהרות העם (ומסמלים עבורנו זמן לחשבון נפש) ולהתכוננות לאירוע שאמור היה, כאמור, לחול בהר סיני. משה הזהיר את העם לבל יתקרבו להר או ייגעו בו אבל, אז הוא הוסיף: "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שמות י"ט 13 הדגשה שלי). יובל מציין שופר קרן איל, אולם מעבר לזאת הוא מצביע כמובן על שנת היובל האמורה לחול כל 49 שנים.

  וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה.  ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם.  י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כ"ה 8-10 הדגשה שלי). 

 ה"יובל" המקורי, על קולות השופר שליוו אותו, לא היה חומרי או מוחשי. היה זה יובל-שופר האלוהים שקרא דרור וסימן את שחרור עם ה' מעבדותו ובעלותו של פרעה עליו נאמר: "אחרי כן יישלח אתכם מזה, כשלחו כלה יגרש אתכם" (בדומה לגט-גירושין מבעל, שמות י"א 1).  אלוהים היה חייב להשיב לעצמו בשעת חירום זו את השייכים לו, את כלתו, ועל כן נשמעה אז תרועת שופר היובל עוד לפני החודש השביעי. וכך, מידי שנה, ביום הראשון לחודש השביעי, עשרה ימים לפני הכרזת היובל אחת ל49 שנים, אנו נזכרים (או אמורים להיזכר) באותו יום רב חשיבות. זיכרון זה חוזה כמובן גם את העתיד, את היום בו ישוב חתננו שלא יאחר, על מנת להתאחד עמנו (בסוכות) באיחוד שיתקיים לעד (עיין התגלות כ"א 3).  

 

חג שמח

Thursday, September 10, 2020

מכמני לשון בפרשות ניצבים-וילך דברים כ"ט 9 – ל"א 30

 השבוע אנו קוראים שתי פרשות, "ניצבים" ו"וילך". לפרשת "ניצבים" ניתן להעניק גם כותרת משנה: "העם העברי – עדות לברית ולהבטחות". משמעות הפועל "להתייצב" היא עמידה חסונה, עמידה לפני סמכות או להיות יציב או זקוף. שורש המלה הוא מן הסתם יצ"ב, אולם לפי קביעת שמשון רפאל הירש השורש הוא צב"ב, אשר אותו הוא מפרש כ"מתן חיפוי בתנועה". [1] הטקסט בשתי הפרשות שלפנינו מגדיר למעשה את מהות עם ישראל, אשר קיומו ומילוי יעדיו תלוי בחסד אלוהים.

 שני מושגים המופיעים כאן יותר מפעם אחת הם "מעבר", ו"עד" (או "עדות", "עדים" וכד'). העם העברי, בהיותו עד אלוהים, מאופיין, כידוע, ב"מעברים" הבאים לידי ביטוי במספר דרכים בקטעים שלפנינו.

 העם נמצא כאן, כאמור, במצב של "התייצבות". מדוע? "לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום; למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה ["אלה" – נדר, שבועה, אשר הופכת לקללה אם היא מופרת, לדוגמא ל' 7] הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (כ"ט 11-14). וכך, להיות עברים פירושו בראש ובראשונה "לעבור", כאשר הדגש כאן הוא על "מעבר בברית". יש לתת את הדעת, כמו כן, על כך שברית זו 'מרחיקה לכת' ומגיעה גם עד מי "אשר איננו פה עמנו היום" (פסוק 14). מכאן אנו למדים על המשכיות עם ישראל ועל אחדות הדורות בתוך מתחם הברית. "ברית" היא נגזרת של השורש בר"ת שמשמעו "לחתוך או לכרות", כאשר גם באחרון (לכרות) נעשה שימוש בכל הקשור בברית – דהיינו בצרוף המלים הנפוץ "לכרות ברית". כריתת ברית היא אפוא פעולת "חיתוך" כפולה, המדגישה את ההתבדלות במישור הטבעי והרוחני, התבדלות שהיא פועל יוצא של השתתפות בברית (כשהביטוי המוחשי לכך הוא ברית המילה). גם על העובר עבירה או על מי שמבצע עוון, כלומר על מי שחורג מתחומי הברית, נאמר: "ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ו' 20, לדוגמא).

 הברית היא, אם כן, דו צדדית, כמו חרב הפיפיות. אולם אלוהים, בהכירו את לב האדם הנוטה לפנות מעימו, כלל בברית גם הבטחת חסד. במלים אחרות, בסופו של עניין, יהיה זה הוא אשר יהפוך את קיום הברית למציאות אפשרית בחיי עמו, כפי שניתן לראות באופן כה ברור בל' 3-10, שם אנו קוראים: "ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם ייקחך. והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה' אלוהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום. והותירך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על אבותיך. כי תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה, כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (הדגשה שלי). יש לשים לב לכך שגם הפועל "למול" פירושו "לחתוך". מן הכתוב כאן ניתן ללמוד שה' הוא היוזם והפועל בקרב העם, וכי רצונו הוא זה שיתקיים לבסוף.

 לא רק שאלוהים לוקח על עצמו לאפשר לבני ישראל להיות נאמנים לברית בכך שהוא נושא עליו את כל עוונות העם ומכותיו (באמצעות בנו), הוא גם המכריז כאן, "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך...!" אלוהים הוא אכן אלוהי העברים! גם ישוע נקרא "החלוץ העובר לפנינו" (איגרת אל העברים ו' 20) כשהוא מעניק לנו "תקווה שהיא כעוגן בטוח ויציב לנפשנו" (איגרת אל העברים ו' 19), תקווה מאפשרת לנו להיות יציבים בהתייצבותנו לפני אלוהים.

 ברבות הימים יעלה המסך ואז תוצג קבל עולם הדרמה על עם הברית ובגידותיו מחד, והחסד שהוענק לו מאידך, כשהשמים והארץ משמשים עדים (עיין ל' 19). שירת משה (הנזכרת בפרשת "וילך", ל"א 21, ומוצגת בפרק ל"ב וגם, בגרסה אחרת, בשמות ט"ו), משמשת גם היא לעדות ותעודה, וכך גם ספר התורה עליו נאמר בל"א 26, "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד".

 הארץ השוממה (כ"ט 22-27) תעיד גם היא על בגידת העם באלוהיו לנגד עיני הבנים ולנגד עיני "כל הגויים", וכזה יהיה גם תפקיד הגלות. כל זאת למען תכלית אחת, להפוך את עם העברים לעד נאמן לאלוהים ככתוב בישעיהו מ"ג 10: "אתם עדי,  נאום ה'", להיות האלוהים אלוהי ישראל, אלוהי הבריאה ואלוהי היקום כולו.

 הברית הנזכרת פה נכרתה עמנו, בני דור ההווה, ממש כפי שנכרתה עם בני הדור ששמע את הדברים במו אוזניו (עיין כ"ט 13,14), ועל כן גם אנו "ניצבים" היום, ותמיד, כעם הברית, עדים לאלוהי הברית - אלוהי ישראל, אלוהי העברים – אל החסד. "התייצבות" במעמד נורא-הוד כזה היא המאפשרת לנו "ללכת" ("וילך"), "לעבור" ו"להתייצב" – כעת יותר מאשר אי פעם בעבר – ובכך לממש את זהות העם העברי!

 בפרשה הקודמת התמקדנו ב"מעבר" של העם העברי חרף העובדה שהם נקראו "להתייצב", כשמה של הפרשה. עכשיו ניווכח כי על אף שנאמר "וילך משה", מדובר דווקא באי יכולתו "ללכת". הפרשה נפתחת בהצהרת משה בנוגע למותו הקרב ומינויו של יהושע בן נון. המשך הפרשה מהווה מעין הד לדברים שקראנו בפרשת "ניצבים". "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל בני ישראל. ויאמר אליהם, 'בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום. לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי 'לא תעבור את הירדן הזה'" (ל"א 1,2). "לצאת ולבוא" מהווה תזכורת לפרשות שקראנו לא מכבר -  פרשות "כי תצא... למלחמה" ו"כי תבוא... אל הארץ". מכאן ניתן להסיק שמשה מתכוון לומר, "אין בכוחי עוד לצאת ולהוביל אתכם במלחמה, וכמו כן אין אני יכול לבוא אל הארץ ולהכניסכם אליה". אולם משה מנחם את עם טיפוחיו ואומר, "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך; הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירשתם; יהושע הוא עובר לפניך, כאשר דיבר ה'" (פסוק 3). פסוקים 6 ו- 8 מסכמים את הדברים הללו: "... ה' אלוהיך הוא ההולך עמך; לא ירפך ולא יעזבך" וכן, "וה' הוא ההולך לפניך; הוא יהיה עמך – לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תחת". "ירפה", נגזרת שורש רפ"ה, כלומר, "החלשות, שמיטת דבר מה (ר' פסוק 12), הזנחה או הסרה". במזמור מ"ו 11 נאמר: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים". כיוון שאלוהים לא ירפה מאתנו, מוטל עלינו "להרפות" ולהיחלש לפני הכול-יכול, ורק כך נדע את מידת כוחו ואהבתו כלפינו. השליח שאול מבטא רעיון דומה באומרו: "אך הוא [אלוהים] אמר לי, 'די לך חסדי, כי בחולשה תושלם גבורתי'. על כן בשמחה רבה אתגאה בחולשותיי, כדי שתשרה עלי גבורת המשיח" (אל הקורניתים ב' י"ב 9). למרות שהפועל "יעזבך" אינו מכיל "רפיון או חולשה", הוא דומה ל"ירפך" במובן של "להניח או לנטוש". בפועל זה נעשה שימוש גם בהמשך פרשתנו, אם כי בהקשר שונה, כפי שנראה להלן.

 וכך אנו קוראים בפסוקים 16 ו- 17: "ויאמר ה' אל משה, 'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר בארץ אשר הוא בה שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים...'". מפסוק 5 אנו למדים שעל מנת לזכות בהגנת ה' יש למלא את התנאי, "ועשיתם להם [לעמי ארץ כנען] ככל המצווה אשר צוויתי אתכם", כלומר, לא לזנות אחרי אלוהיהם ובכך לעזוב את אלוהי האמת, כפי שקראנו זה עתה. על כך יעיד העם עצמו: "על כי אין אלוהיי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (פ' 17ב'). ברור שאלוהי ישראל אינו יכול להימצא "בקרב" העם כל עוד הם עובדים אלים זרים.

 למעלה (בפסוק 16) נאמר על עבודת האלילים, "וקם העם הזה וזנה". בפרשת "ניצבים" קראנו בכ"ט 12, "למען הקים אותך היום לו לעם...". וכך, אותו עם אשר ה' מקים לעצמו הוא זה אשר יקום לזנות אחרי אלוהי הנכר. בדוגמאות הללו (ורבות אחרות הדומות להן, אשר בכמה מהן עיינו לאחרונה) נעשה שימוש במלה זהה, או בנגזרת של שורש זהה, כדי להציג רעיונות מנוגדים. שימוש בשיטה זו, כפי שנוכחנו לדעת לא אחת, מטעים ומחזק את הסוגיות והנושאים הנדונים ולעתים אף מוסיף להם נופך של עוקצנות ואירוניה שלא לדבר על הלקח המוסרי הנובע מהם.

 בפסוק 14 אנו קוראים את הדברים הבאים: "ויאמר ה' אל משה, 'הן קרבו ימיך למות; קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו'. וילך משה ויהושע ויתייצבו באהל מועד". כשיהושע "מתייצב" לפני ה' הוא נעמד לפני סמכות-כל-הסמכויות המאצילה עליו מסמכותה-היא. קשר נוסף לפרשה הקודמת נמצא בשימוש במונחים "עד" ו"עדה". מספר עדים נזכרים כאן: בדומה לפרשת ניצבים השמיים והארץ נועדו להעיד נגד עם ישראל, ה"שירה" (המהווה את הפרשה הבאה) וספר התורה. ה"שירה", במיוחד, היא זו שתענה כ"עד" כאשר "רעות רבות וצרות" תפקודנה את העם (פסוק 21). כלומר, השירה תיתן תשובה ומענה בעת שהיא תהיה בפי העם. וכך, יהיו אלו המלים שבני ישראל עצמם יהגו אשר יענו כעד (וכהד) ויוכיחו אותם על מעשיהם הרעים. דברים אלו מהווים את צדו האחר של המטבע: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (ל', 14). שימוש נוסף של "תענה" (בהקשר לעדות) נמצא בשמות כ' 16 ובדברים ה' 20: "לא תענה ברעך עד שקר". לאור הדברים הללו עולה השאלה: האם הדברים אותם אנו אומרים ועושים (לטוב או לרע, ולרוב בלא דעת) אינם אלא מענה או תגובה למקור ולגורם ראשוני - דהיינו לאבי היקום (או, לחלופין, לאבי הרשע)?

בפסוקים 10 ו- 11 אנו קוראים: "ויצוו משה אותם לאמור, 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם'". בסוף הפרשה, בפסוק 29, נאמר, "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". מן הסתם "וקראת אתכם" אמור להיות "וקרה אתכם" או "וקרתה אתכם". ברם, האם איות מיוחד זה, המעורר בנו את אסוציאציית ה"קריאה" בתורה, הוא מקרי בלבד? שכן שמיעת התורה מחייבת את השומעים לציות, בעוד התעלמות מן הנשמע טומנת בחובה "רעות רבות וצרות" ...

 לבסוף, המגמה האירונית פוגשת אותנו שוב כאשר עורכים השוואה בין פסוק 12 לפסוקים 28,29, וזאת על ידי השימוש בפועל "הקהל". בקטע הראשון מצווה אלוהים להקהיל את העם כל שבע שנים, במועד השמיטה, לצורך הקראת התורה באזני העם כולו: "האנשים, והנשים, והטף, וגרך... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". לעומת זאת, בקטע השני נאמר: "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן דרך אשר צויתי אתכם..." אך בעוד שבקטע הראשון שומה על העם כולו להתקהל, הרי שבשני מדובר ב'הקהלת' רק מי שעליהם מוטלת אחריות ההנהגה. אם כן, כל עוד תוצאות ההתקהלות הראשונה אינן מניבות את התוצאות המתבקשות, יהיה צורך בהתקהלות השנייה.   

[1]Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Rabbi Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, New York.

  

 

 

 

Wednesday, September 2, 2020

מכמני לשון בפרשת כי תבוא דברים כ"ו - כ"ט 9

 הפסיקה הנחרצת, "והיה כי תבוא אל הארץ..." (ולא 'אם תבוא אל הארץ'), מורה ש"לחיות בארץ ישראל היא ההנחה עליה מבוססת התורה", כדברי נחמיה גורדון (מאתר ברשת האינטרנט "הפינה הקראית"). ובעוד שבפרשת השבוע שעבר עלתה סוגיית הבכור, הרי שהפרשה הנוכחית מרחיבה את הדיבור על ביכורים (שכמו הבכורים שייכים גם הם לאלוהים, עיין שמות י"ג 2, כ"ב 29, כ"ג 19, במדבר י"ח 13). אולם יש לתת את הדעת על כך שכמו בשמות כ"ג 19, גם כאן המונח הנבחר הוא "ראשית" (נושא שעיינו בו לעומק בפרשת אמור – ויקרא כ"א 1- כ"ד 23, בנושא ראשית העומר, כ"ג 10 שם). "ראשית" הוא כמובן המונח המתקשר עם המשיח שהיה בראשית ושהנו הראשית. להביא לאלוהים את הביכורים/ראשית הפרי ניתן לעשות רק בארץ ישראל. החוט המשולש - של אלוהים, עם וארץ - מוצג כאן באופן חד וברור. "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם" (כ"ו 1,2). לאחר שהתיישב בארץ שה' אלוהיו הנחיל לו, וכשאדמתו מניבה את יבולה, חלה על בן עם ישראל החובה להחזיר לאלוהיו מביכורי/ראשית פרי אדמתו, דבר שיש לעשות רק במקום ובדרך שנקבעה על ידי אלוהים.

 "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך. וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך..." (כ"ו 4, 5). עכשיו מוטל על בן האומה הישראלית "לענות ולומר לפני ה'", כלומר לספר את קורות העם, ובתוך כך להדגיש את תפקידו ומקומו המרכזי של האל. בעקבות "אמירה" זו מתמלא עולה הרגל בהכרת תודה לאלוהיו ובתחושה של קשר והמשכיות כלפי אבותיו כמו גם כלפי הדורות הבאים. וכך, כפי שכבר נוכחנו לדעת בעבר, כאשר האמת מחלחלת בתודעה, מתאחדים מקום, מועד ואומה - למעין ישות אחת - תחת שלטונו הריבוני של מי שיצרם, ייעדם ואיחדם.

 אולם ב"אמירה [ההודאה] לפני ה'" (כ"ו 5-10), בהנחת טנא "ראשית הפרי" ובהשתחוות (פסוק 10) לא נסתם הגולל על קיומה של מצווה זו. בהמשך, בכ"ו 11 נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך. אתה, והלוי והגר אשר בקרבך" , ומיד לאחר מכן: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר וליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו" (פסוק 12). במסגרת הפעילות של הענקת ראשית היבול לאלוהים, סיפור תולדות העם, הבעת תודה, השתחוות ושמחה לפני אלוהים מחויב אותו בן ישראל לספק גם את מחסורם של הנזקקים הנמצאים בסביבתו, שכן בהיותו "חונן את הדל" הוא נמצא "מלוה לה'" (עיין משלי י"ט 17).

 ומעניין לעניין, באותו עניין ובהדגש נוסף. בפרשות האחרונות, "ראה" ו"שופטים", נתקלנו בשורש בע"ר בהקשר לחרון אפו (הבוער) של ה' וכן בהקשר ביעור כל מה שמטמא את מחנה ישראל (כאשר בפרשת "משפטים". כ"א 1- כ"ד 18, נעשה שימוש במושג זה בהקשרים נוספים).  בפרשת "כי תצא" נקשר הביעור גם להתנהגות מינית בלתי ראויה (כ"ב 13-24) ולחטיפה (כ"ד 7).  בפרשה הנוכחית, לעומת זאת, השימוש בביעור הוא שונה לחלוטין מכל הדוגמאות הקודמות. "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני ה' אלוהיך, 'בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה בכל מצוותך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא...'"  (כ"ו 12-14). ה"ביעור" או "אי הביעור" כפי שהוא מוצג כאן, מדגיש את אפשרות העלאת אפו וחמתו הבוערת של ה' אם וכאשר לא מחילים "ביעור" על ה"קודש", שהוא המעשר (דהיינו אם לא מפרישים ומבדלים את האמור להיות מוקדש לנצרכים הלוי, הגר, היתום והאלמנה).

הפניה הפותחת את פרק כ"ו, "והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת... ותביא..." וכו' (פסוקים  1-5), הינה בגוף שני יחיד ועל ידי כך מדגישה את האחריות האישית של היחיד בחברה. לעומת זאת, ההודאה והחזרה על אירועי העבר תיעשה בגוף ראשון רבים  ("וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה'... וירא את ענינו..." וכו', פס' 6-9), כאשר בכך נרמזת הזהות הלאומית המשותפת המקיפה את העם כולו ביחסיו עם אלוהיו. בפסוק 10 אנו מבחינים בחזרה לגוף ראשון יחיד ("ועתה הנה הבאתי...") המצביע, שוב, על יחסי היחיד עם אלוהים. פסוקים 17-19 מסכמים את פרטי ה'עסקה': "את ה' האמרת [אמרת, הודעת] היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וה' האמירך [אמר, הכריז] היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיות עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דיבר". תחת "אמר" המקובל אנו נתקלים פה פעמיים ב"האמיר" (בנין הפעיל) הבלתי שגרתי. יש המפרשים "האמיר" כ"הגבהה", מלשון "אמיר" (צמרת העץ – "ראש אמיר", ישעיהו י"ז 6). אפשרות נוספת - במהלך מסעות במדבר התמרד העם לא אחת, כפי שמבטא זאת משה  בדברים ט' 24: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". גם בשבוע שעבר, בפרשת "כי תצא", נתקלנו בשורש מר"ה.  מזמור ק"ז 11 מוסיף ומטעים: "כי המרו אמרי אל". וכך, את "המרו" ניתן להמיר (לפחות סמלית) ב"האמירו", כלומר ב"אמירה" ובהכרזה על מעשי אלוהים אותם עשה וחולל בקרב עמו ולמענו.  

 חלקיה האחרים של הפרשה מוקדשים ברובם לברכות ולקללות, שהנן תוצאות ציות ואי ציות. גם מפעל הקראת התורה לפני העם אחרי כתיבתה על "אבנים גדולות" אותן יש "לשֹוד  בשֹיד" (כ"ז 2) בעקבות חציית הירדן, נועד להוות הדגמה חיה של הניגוד המהותי הקיים בין "ברכה" ל"קללה", שכן אירוע זה אמור להתרחש בין הרי הברכה והקללה – גריזים ועיבל. וכדי שהמשוואה "ציות שווה ברכה –  סרבנות שווה קללה" – תובן היטב נאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, באר היטב" (כ"ז 8). בפרשת "דברים" עיינו במובן של "ביאור" ובהקשרו ל"באר". כאן אנו נתקלים גם ב"היטב", מלשון "טוב" – "שפיר, נעים, נכון". במלים אחרות, ב"בַאֵר היטב" מתכוון הכתוב להדגיש שיש להסביר את הדברים כך שיהיו פשוטים ונהירים לכל. נוסף לזאת נאמר בפסוק 9 "הסכת ושמע", כאשר "סכת" פירושו הוא "האזנה מתוך תשומת לב". [1]

 ומכאן לפרק כ"ח, העוסק בברכות ובקללות. על הנאמר בפסוקים 1 ו- 15 (המהווים כל אחד מבוא, האחד לברכות והשני לקללות) אנו קוראים ב"עיונים חדשים בספר דברים": "ההבדל בין 'שמוע תשמע' – לשון חיוב, לבין 'אם לא תשמע' – לשון שלילה, בולט ביותר. רש"י הסביר את כפל הלשון... "'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי,' אם כעת תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן והילך..." רואים אנו איפוא, כי הדרשן דורש צורת כפל זאת – הרגילה כול כך במקרא.... – כאילו לפנינו משפט תנאי, והתוצאה: 'והיה אם שמוע – תשמעו'! ואם כי מבחינה דקדוקית תחבירית ודאי אין זה פשוטו של מקרא, הנה מבחינה רעיונית יודעים אנו יפה מתוך המציאות בחיי יום יום עד כמה הולכת וקלה לאדם עשיית הטוב אחרי שהתגבר על יצרו ואחר שהתמיד זמן מה בהליכה בדרך הטובה. הוא שאמר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו', הלכה ה': 'שמירה זו בכול אדם, שכול זמן שהוא נמשך בדרכי החוכמה והצדק, מתאווה להן ורודף אותם...'" [2]

הברכות והקללות בפרק כ"ח מקבילות זו לזו, אולם בעוד שדי בי"ד פסוקים כדי לפרט את הברכות, מספר הפסוקים הנחוץ כדי למנות את הקללות גדול כמעט פי ארבעה (פסוקים 15 – 68. כמו כן אין זה מקרה שהר הקללה גבוה בהרבה מהר הברכה). טבען של הברכות, כמו גם של הקללות, הוא שהן מקיפות-כל. כלומר, המבורך מתברך בכל; בכל אשר ילך, בכל אשר יעשה - וכך גם המקולל. הברכות והקללות חודרות לכל ונמצאות בכל. ככל שהברכות נעימות ומענגות יותר, כך איומות ונוראות יותר הקללות, כאשר בשני המקרים השימוש במלים זהות מחזק ומדגיש עובדה זו. כזו היא, למשל, המלה "פרי". בכ"ח 4 ו- 11 אנו קוראים: "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך... "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך, ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך". בחלק השני אנו קוראים על אויב נורא אשר "אכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך..." (פסוק 51). אולם מה שהופך את ה"פרי" ואת השימוש במילה למקאברי הרבה יותר הוא פסוק 53: "ואכלת את פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלוהיך..."

הבה נבחן מספר דוגמאות דומות (בהן מופיעות מילים זהות או כאלו שנעוצות בשורשים זהים אך בהקשר שונה, ושוב, כדי להדגיש את חומרת הנושא). בכ"ח 11 אנו קוראים: "והותירך ה' לטובה..." השורש ית"ר מתייחס כאן ל"יותר". מנגד, בכ"ח 54 אנו קוראים: "האיש הרך בך והענוג מאד תרע עינו באחיו ובאשת אחיו וביתר בניו אשר יותיר מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל..." במלים אלו מהדהדים הדברים האימתניים שקראנו למעלה על ה"פרי". הפועל "עבוד" מופיע בצורה דומה. פסוק י"ד מסכם את רשימת הברכות באומרו: "ולא תסור מכל הדברים אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ימין ושמאול ללכת אחרי אלוהים אחרים לעבדם".  לעומת זאת בפסוקים 47 ו-48 נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל; ונתן עול ברזל על צווארך עד השמידו אותך". פסוק 64 מרחיק לכת עוד יותר: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים אשר לא ידעת, אתה ואבותיך – עץ ואבן".

אחת מתוצאות אי הציות לדבר ה' מוגדרת כך: "והיית למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (פסוק 37), בניגוד ל"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (פסוק 10). בפרשת "חיי שרה" (בראשית כ"ג 1- כ"ד 18) בחנו את המושג "משל", והתברר לנו כי ל"משל" ול"מושל" שורש משותף (מש"ל). וכך, המושל, האמור לייצג את הסמכות העליונה, דהיינו את אלוהים ומלכותו, הופך למעין משל – דוגמא – של הדמות או הישות אותה הוא אמור לייצג. כאן מוזהר העם פן ייצג את אדוניו באופן בלתי ראוי, ויהיה דוגמא לאשר עולה בגורלם של מי שאינם נאמנים על אשר הופקד בידם. ביואל ב' 17 מקונן הנביא: "... אל תיתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים ["למשול" לשלוט ו/או לספר עליהם כעל נמשל], למה יאמרו בעמים, 'איה אלוהיהם?'"  "שנינה" היא נגזרת  של שנ"נ ופירושה "לחדד או להשחיז" ומכאן "לחזור ולומר שוב ושוב". וכך, בהיות עם ישראל דוגמא בלתי ראויה ידברו בגנותם שוב ושוב, ובכל מקום. אולם אם "ישננו" בני ישראל את דברי ה' לבניהם (עיין דברים ו' 7), יחדל העם להיות ל"משל ולשנינה" בקרב העמים.

כאשר עונש פיזור העם והפצתו בין העמים יגיע לשיאו, יהיה המצב כה נורא ובלתי נסבל עד כי "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." (פסוק 65). בפרשת "נח" קראנו: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה..." (בראשית ח' 8,9). אולם מן האמור בהמשך (פסוק 12) ניתן להסיק שהיונה כן מצאה בסופו של דבר מנוח לכף רגלה. לא כן המתואר פה. מכאן הסבל, המצוקה והחרדה רק ירבו וילכו: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר, 'מי ייתן ערב', ובערב תאמר, 'מי ייתן בוקר', מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (פסוקים 66,67). ואמנם אחד מניצולי השואה אשר כתב על חוויותיו בעת ההיא בחר לקרוא לספרו, "מי ייתן ערב". שורש "ערב", כפי שכבר ראינו מספר פעמים, הוא ער"ב ומשמש מספר לא קטן של מלים, כמו "עֵרֶב, עָרֵב, עורב, עירבון" ועוד ועוד. בירמיהו ל' מצויה הבטחה עצומה וגדולה. וכך אנו קוראים בפסוק 21: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא [זוכרים את פרשת "שופטים" ואת הנביא כמשה שיקום מקרב אחיו?], והקרבתיו וניגש אלי, כי מי הוא זה עָרַב את לבו לגשת אלי? נאום ה'". "ערב" כאן הוא מי שמעז. התשובה לשאלה זו היא ברורה למדי, שכן אין אחר אשר יוכל לערוב את לבו להתקרב אל ה' ולהקריב עצמו לבד מהבן – ישוע המשיח.

לבסוף (בפסוק 68), "והשיבך ה' מצריים באניות בדרך אשר אמרתי לך 'לא תוסיף עוד לראותה'...." בשמות י"ד 13 קראנו, "כי אשר ראיתם את מצריים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". הזכרת אוניות בהקשר זה היא תמוהה מאד, שכן לא זו הדרך המקובלת להגיע מארץ ישראל למצריים. אולם ייתכן ויש בזאת משום רמז לכך שבני ישראל עברו את הים בדרך ניסית כאשר הם יצאו מבית עבדים. לעומת זאת, השיבה לבית העבדים תיערך באופן שונה לחלוטין, ובוודאי שלא באמצעות נס שמחוללו הוא אלוהים. הפעם השיבה תהיה דומה יותר למעבר ב"ים הצרה" (עיין זכריה י' 11) כרמז לאוניות עבדים. ובהגיעם למצרים, המקום בו חוו שחרור מעבדות, הם ישובו להיות עבדים: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות" (פסוק 68). "התמכרתם" – להימכר במכירה עצמית. מצבם יהיה כה נואש עד כי הם ייאלצו להציע עצמם למכירה, אך עוד גרוע מזה - לא יימצאו להם קונים!

הפרשה מסתיימת בפרק כ"ט פסוקים 1-9 המזכירים לדורות העתיד את הניסים אשר חווה העם במצריים, שאך עתה הוצגה כמקום בו הם עלולים לשוב ולהתנסות התנסות מרה. הם נקראים, אם כן, לזכור בעתיד את כל הטוב שהשפיע עליהם אלוהים ברחמיו, אהבתו ועוצמתו. זכירה זו תהיה הכרחית לצורך קיום העם, ומכאן חשיבותה של הקריאה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון!" (כ"ט 8).

  [1]

 Karaite Korner http://www.karaite-korner.org

[2] Emological Dictionary of Biblical Hebew, based on the commentaties of Samson Raphael Hirsch,     Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, - New York, 1999.

   [3] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.