Wednesday, January 27, 2021

מכמני לשון בפרשת בשלח שמות י"ג 17 – י"ז 16

 

סממניה של מערכת יחסים בין אל מוחל, רב חסד ושופע טוב לבין עם הפכפך וקטן אמונה  הבאים לידי ביטוי בפרשת "בשלח". פרשה זו, על כן, מהווה מעין מבוא נבואי לאופים העתידי של יחסים אלו. העובדה ששליחת ישראל מיוחסת דווקא לפרעה, ולא לאלוהי ישראל, היוותה סוגיה עליה נתנו דעתם פרשני המקרא למיניהם. "השורש 'שלח' מלת מפתח הוא בכל הפרשיות הקודמות ליציאת מצריים. בבניין קל הוא מבטא את התפקיד שהוטל על משה  -  השליחות. ה' בשולחו את משה פתח (ג' 10) ב'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה', והסנה יהיה לו לאות (ג' 12) 'כי אנוכי שלחתיך', ושם בפיו את המלים (ג' 14) 'אהיה שלחני', ועוד (ג' 15): 'ה' אלוהי אבותיכם שלחני'. זו הפעם הראשונה בתולדות אנוש שעשה ה' אדם שלוחו. שלח אותו לדבר בשמו. ולעומת זה בבניין פיעל 'שלח', הוא תוכן השליחות של משה, [ו]היא הדרישה הנדרשת מאת פרעה... סירובו העיקרי של פרעה מתבטא בדבריו הראשונים אל משה ואהרון, בבואם לפניו בפעם הראשונה בתביעתם ובבקשתם: 'לא אשלח' (ה' 2). ואחר כך חוזר ונשנה שורש זה בבניין פיעל  במשך כל המשא והמתן המייגע, בכל הבטחותיו של פרעה שלא קיימן... ועתה, בגבול שבין שתי התקופות, בין עבדות לחירות בפסוק הפתיחה: "ויהיה בשלח פרעה את העם" (י"ג 17). להודיעך שגם עם מצריים כולו [ו]גם פרעה מלך מצריים שילחום, נתנו להם ללכת לדרכם, לחירות (שהרי זהו משמעו של השורש בבניין פיעל) ולהודיעך 'דבר מי יקום'",1 על אפם ועל חמתם. בנוסף, כפי שנוכחנו לדעת בשבוע שעבר, הביטוי "כשלחו כלה גרוש יגרש אתכם" (י"א 1) מעורר את המחשבה שמערכת היחסים בין ישראל למצרים הייתה כזו שהצריכה פעולת גירוש רשמית (מעין גט).

 והנה, מיד עם ה'שליחה' אנו קוראים "ולא נחם אלוהים..." (י"ג 17). כלומר, על אף שפרעה הוא ששילחם, אלוהים ולא פרעה הוא שקבע את הדרך בה ילכו, והוא אף הגורם המניע את כל פעולותיהם. בפסוק 21 אנו קוראים, "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש". בשירת הים (ט"ו 13) מוסיף משה ומטעים, "נחית בחסדך עם זו גאלת". הנחייה זו היא המכינה את הרקע למסעות בני ישראל במדבר, לרבות לאירועים המתרחשים בפרשה זו. שורש נח"ה, כפי שניתן לראות לדוגמא במשלי כ"ט 9 ("איש חכם נשפט את איש אוויל, ורגז ושחק ואין נחת"), מצביע על מצב של רוגע ושביעות רצון כמו גם זיקתו של שורש זה לשורש נו"ח.  הנחיית ה', אפוא, צפויה להיות מאופיינת על ידי המרכיבים הללו (בתנאי שתהיה מקובלת על ה'מונחים'...).  אפשרות של התקלות בני ישראל בפלשתים (וחשש מפני רפיונם של הראשונים) מניע את ה' להנחות את 'בני טיפוחיו' בדרך ארוכה יותר, על אף שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצריים" (י"ד 18). הקשר של "חמש" ל"חמושים" נעוץ בסברה שבכדי ליזום פעולה חייבות להיות לפחות חמש נפשות. באשר ל"יינחם" ("יחזור בו", או "יצטער") והקשר שלו התמוה ל"נחמה"... עוד בבראשית ו' 6 מצאנו את "ויינחם ה' כי עשה את האדם". מי שמסוגל לגלות אמפטיה כלפי צערו של האחר הוא גם זה אשר ייטיב לנחמו.

 מכאן, שהשלב הבא – המבוי הסתום בו בני ישראל מוצאים את עצמם (עיין י"ד 2,3) - הוא חלק בלתי נפרד מהתוכנית שהתווה עבורם אלוהיהם. אף על פי כן, שם מקום חנייתם, "פי החירות.. לפני בעל צפון" לכשעצמו מעלה הרהורים. את "פי החירות" קשה שלא לקשור לפתח לחירות, ועוד "לפני בעל צפון"! כיצד התבטא בשעתו הילל בן שחר, "ארים כסאי ואשב בהר מועד, בירכתי צפון"?  (ישעיה י"ד 13ב'). כל הצירופים הללו, של "פי החירות" מחד, "בעל" ו"צפון" מנגד, יותר ממרמזים על מלחמה רוחנית המתרגשת ובאה (ע' מזמור ל"ב 5 "תערוך לפני שולחן נגד צוררי". השוואה כמו כן אל האפסים ו' 10-12). מעט קודם לכן הזכרנו שבני ישראל עלו מארץ מצרים "חמושים" (י"ד 18), אף על פי כן נראה שבאותה עת הוראה ברוח "חזקו באדון ובכוח גבורתו, לבשו את מלוא נשק האלוהים למען תוכלו לעמוד נגד נכלי השטן" (כפי שהיא נאמרת באפסים ו' 10 ואילך), לבטח הייתה מעבר להשגתם, כפי שניתן להבין מן העובדה שאלוהים הרחיקם מאפשרות של התקלות בעוינות מצדם של הפלשתים.

תכנית אלוהים עומדת בעינה. הכרזתו, "ואיכבדה בפרעה", מוסיפה עוד פרט חשוב לתכנית זו. "כבוד", משורש כב"ד – הנו בעל משקל ולכן גם בעל חשיבות, או הכרה בחשיבות. בפסוקים 17,18 חוזר ה' על הדברים הללו: "ואכבדה בפרעה, ובכל חילו... וידעו מצריים כי אני ה' בהכבדי בפרעה, ברכבו ובפרשיו". ואמנם, מעט מאוחר יותר אנו קוראים, "וישקף ה' אל מחנה מצריים... ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות" (י"ד 24, 25). שני מובניו של כב"ד, הציורי והמילולי, משמשים כאן זה את זה, כאשר כבוד ה' אלוהי ישראל מוכח שעה שרכב אויביו מתנהל בכבדות בים ולבסוף אף שוקע בו, שלא להתעלם גם מכך שכל זה מתרחש בשל העובדה ש"פרעה הכביד את ליבו"!  נדבך נוסף באירוניה האלוהית הנחשפת לנגד עינינו הוא השימוש שמשה עשה בשעתו בכב"ד, כשהכריז על עצמו שהוא "כבד פה וכבד לשון" (שמות ד' 10).

התיאורים המופלאים של חציית ים סוף חוזרים ומהדהדים בניסוחים ובגרסאות שונות גם בשירת הים (פרק ט"ו). אך לפני שנפנה לשם, נתעכב בתיאור חציית ים סוף בי"ד 21, שם נאמר שהים נעשה "חרבה" (ולא "יבשה", המונח היותר שגרתי). האם יש בזאת רמז לחורבן שעתיד להתרחש לאלתר במחנה המצרים? נפנה עכשיו לשירה. "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצריים ושלישים על כולו"  בי"ד 7, הופך להיות "מבחר שלישיו", כאשר "בחור" ו"שלישים" חוברים זה לזה בט"ו 4. בי"ד 8 אנו קוראים על כך ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה", ובט"ו 1, "סוס ורוכבו רמה בים". "רמה", מלשון רם – גבוה, נישא. חזרה זו מעניקה מימד נוסף לתיאור בו יד ה' הנישאת ברמה מנחה בעוצמה את בני ישראל ו'מרימה' אותם מעל לנסיבות, ובו זמנית 'מרימה' את האויבים מעל סוסיהם ומרכבותיהם ומשליכה אותם למצולות.

 "... וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצריים נוסע אחריהם, ויראו מאד... " (י"ד 10). על כן משה קורא לעם, שלנגד עיניו רק המצרים והמדבר (פסוק 3), להתעשת, באומרו: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה'" (פסוק 13). בהמשך הוא מבטיח להם "כי אשר ראיתם את מצריים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (י"ד 13), ומוסיף, "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" (פסוק 14). מילים אלו  מהוות גם תגובה ל"ויצעקו בני ישראל אל ה'", כשה' מתריס גם נגד משה:  "מה תצעק אלי?" (פסוק 15). אולם לאחר חציית הים ביבשה חל מהפך ב'ראיה' וב'יראה'. וכך אנו קוראים בי"ד 30-31: "ויראו ישראל את מצריים מת על שפת הים. ויראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצריים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

 כשמשה פנה אל העם בי"ד 13, כאמור לעיל, הוא אמנם התייחס ל"ישועת ה'", אולם בשירת הים הופך ה' עצמו להתגלמות הישועה (והעוז והזמרה): "עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (ט"ו 2). הזמרה מחזירה אותנו ליעקב שהשתמש במושג זה בבראשית מ"ג 11, בשלחו עם בניו "מזמרת הארץ" למושל מצריים (יוסף). "רש"י  פרש 'וזמרת' – לשון כריתה, מלשון 'שש שנים תזמור כרמך' (ויקרא כ"ה 3). ועל פי זה יש לפרש 'עוזי וזמרת יה': 'יה נותן לי עוז ומכרית את אויביי'".2

 שירת הים מכילה לא רק מלים וביטויים המעניקים תהודה לטקסט שקדם לה, אלא גם ביטויים החוזרים על עצמם, כשהם מוצבים זה לצד זה וגם בניגוד זה לזה, וכך מבליטים ומדגישים רעיונות מסוימים. הבה ניטול לדוגמא את "זה אלי ואנווהו" (ט"ו 2). "'נווה' נגזר מנוי – יופי, ועל כן 'ואנווהו', כלומר: אספר גדולתו, ומקביל ל'וארוממנהו'. פירוש אחר: 'ואנווהו' מלשון 'נוי', ואפארנו, כלומר: אספר תפארתו, הדרו, יופיו ונויו... פירוש אחר מלשון 'נווה': ואשכינהו בקרבי; הואיל והוא אלי אכין לו נווה ומקום משכן". 3 את הנווה כמקום משכן נמצא במזמור תהילים ס"ח 13. נווה כמרעה מצוי בעמוס א' 2. מנגד, בפסוק 13 אנחנו קוראים, "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעוזך אל נווה קודשך". "נהגת בעוזך, בכוחך ובגבורתך, אל נווה קודשך, אל משכנך הקדוש... ושני הלשונות נאמרים מעיקרם ברועה הנוהג את צאנו, והמשילה כאן השירה את ישראל לצאן שה' רוען. השווה... תהילים ע"ז 21, ופ' 2.... 'נווה קודשך' האמור כאן אפשר שהוא הר סיני, שהיה באותה שעה מקום השכינה.... אפשר ש'נווה קודשך' היא ארץ ישראל, שנבחרה למקום שעתידה השכינה לשרות בו, ובה עתיד המקדש להיבנות. ולפי זה 'נווה קודשך' בא במשמעות כפולה: המקום שנועד לבניין בית המקדש, והארץ הקדושה, שנועדה להיות מקום משכנם של בני ישראל." 4  בפסוק 17 אנו קוראים על התנחלותו של העם במקום שבתו של אלוהיהם; מקום אליו הוא מביא אותם – דהיינו "מקדש אדוני", ביטוי בו מהדהד "נווה קודשך", בו עסקנו זה עתה. עיון בכל המונחים הללו, על משמעותיהם השונות ודרכי שימושם בטקסט זה (ומחוצה לו), מעלה את דיוקנו של אלוהי ישראל כמי שמנחה ומנהיג עדר, ובו זמנית שוכן ונוכח בקרב העדר – העם, כששכינתו מעוררת את עמו-חסידיו לספר בגדולתו ולפארו.

 אויבי ישראל, מצריים, יושבי פלשת, אלופי אדום, אילי מואב ויושבי כנען (ט"ו 14, 15) נדמים לאבן ולעופרת (פסוקים 5,16), כאשר פסוק 10 קובע: "צללו כעופרת במים אדירים". במונח "אדיר" אנו נתקלים עוד פעמיים: "ימינך ה' נאדרי בכוח" (פסוק 6), ו"מי כמוכה נאדר בקודש" (פסוק 11). אדירותו של ה' היא המקנה את ה'אדירות' (העוצמה והכוח) למי הים, בהם עושה ה' שימוש כעולה על רוחו... (כשהוא משיב את הרוח). פירוש אחר הוא שב"אדירים" הכוונה היא לבעלי העוצמה, האדירים, אשר צללו בים "כעופרת". 

 בט"ו 1 שרים משה ובני ישראל: "אשירה לה' כי גאֹה גאה". גם בפסוק 7 קיימת התייחסות לגאון ה': "וברוב גאונך", נאמר שם. בהמשכו של פסוק זה כתוב, "תהרוס קמיך, תשלח חרונך ואכלמו כקש". חרונו של ה' הוא כאש אוכלת, כאשר בפסוק הבא אנו קוראים: "וברוח אפיך נערמו מים, ניצבו כמו נד נוזלים; קפאו תהומות בלב ים". לפי דעת מקרא ניתן להבחין כאן בשתי פעולות מנוגדות המבוצעות על ידי הרוח, עליה פוקד ה' להתלקח ולכלות את האויבים, ובעת ובעונה אחת גם להקפיא את המים. 5

בזמן הקצר אותו סוקרת פרשתנו מספיקים בני ישראל להביא את טענותיהם וקובלנותיהם לפני ה' ארבע פעמים. במרה – מלשון "מר" – לאחר המתקת המים באמצעות השלכת עץ, עליו הצביע ה' למשה, "שם לו [ה'] חוק ומשפט ושם ניסהו" (ט"ו 25). אולם בעוד שבמרה אלוהים הוא המנסה את העם, הרי שברפידים העם "מנסה" אותו (י"ז 1,7 ) "רב" עמו, כי "אין מים לשתות". המקום נקרא, אפוא, "מסה (ושוב מלשון "ניסיון") ומריבה". וכך, משלב המרירות, דרך העמדה בניסיון את האל בו הם אף מעזים להטיל ספק, עוברים בני ישראל לשלב המריבה. בין האירועים המתרחשים במרה וברפידים הם תובעים מזון וה' מגיב על כך בהמטירו להם לחם "מן השמים" (ט"ז 4) לשעת הבוקר, ושׂלו לארוחת הערב (פסוק  13).  מאחר ומרקמו וטעמו של המן לא היה מוכר, "ויאמרו איש אל אחיו 'מן הוא', כי לא ידעו מה הוא" (פסוק 15). הכינוי "מן" מבטא את חידת טיבו של המן לה לא נמצא פתרון עד ימינו.

 בתחילת הפרשה מסיט ה' את בני ישראל מהמסלול שעלול היה להפגישם עם לוחמה ואויבים; אף על פי כן בסופה הם מוצאים עצמם נלחמים בעמלק, צאצא עשו (עיין בראשית ל"ו 12). ושוב, אנו מבחינים בהתערבותו המופלאה של ה' למענם, התערבות שהתמזגה באמונה (עיין איגרת אל העברים ד'  2) אותה מסמלות ידי משה עליהן נאמר, "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" (י"ז 12). ידיים אלו הן אשר סייעו ביד יהושע להחליש את עמלק ולהכריעו. כאמור, זרועותיו המורמות של משה מכונות כאן "ידיים", ובי"ז 16, ושוב בהקשר עמלק, אנו נפגשים ב"יד" נוספת, עליה אומר משה: "כי יד על כס יה". יד זו מצביעה על שבועה המנוסחת במלים הבאות: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

 לסיכום, פרשתנו מאופיינת בניגוד שבין הנוכחות המופלאה של ה' וכבודו, לבין התמקדותם המוחלטת של בני ישראל בצרכיהם ופחדיהם, התמקדות המעוורת אותם לאירועים העצומים והגדולים המתחוללים סביבם ובקרבם. וכך (עוד לפני הקרב עם עמלק), מתוך ערפול חושים וצרות אופקים בוקעת הקריאה העגומה והמדכדכת: "היש ה' בקרבנו, אם אין?!"

 

 1 עיונים חדשים בספר שמות, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי ציוני, ספריית      

   אלינר.

2  דעת מקרא, ספר שמות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1991.

3  שם

4  שם

5  שם

 

Friday, January 22, 2021

מכמני לשון בפרשת בוא שמות י' – י"ד 17

 

ה' מצווה על משה, "בוא אל פרעה" (י' 1) ומכאן נובע כמובן שמה של הפרשה. ציווי חריג זה (כמו גם בז' 26) נשמע מעין קריאה מאת האלוהים למשה: 'בוא, נלך לפרעה, אני ואתה'. שלושת הפרקים ומחצה של פרשת "בוא" מקיפים מספר נושאים מרכזיים. בתוך סיפור העלילה ההיסטורי, המתאר את המכות האחרונות וכמה מן הפעולות טרם עזיבת מצריים, משובצים נושאי גאולה, פדיון, פסח, מצוות הוראת הדורות הבאים, יחד עם מספר עזרי לימוד שאמורים להילוות לעם ישראל בצעידתו במסלול הזמן לקראת יעדיו הפיזיים והרוחניים. וכך, כבר בראשית מסעותיו של עם ישראל, אשר יביאוהו בסופו של דבר לארץ ההבטחה, מתחיל אלוהים להכשירו לקראת הפיכתו לעם סגולה. ולמרות שלא היה סיפק בידם של בני ישראל להצטייד למסע זה כראוי (עיין י"ב 33), כאשר הם לוקחים עמם כמעט אך ורק את מה ש'שאלו' מן המצרים, הרי שה' עצמו מתחיל לציידם לקראת היעדים שהוא מכין להם.

 הנושא החינוכי מסתמן כבר בהתחלה, וזאת באמצעות ההסבר הניתן ל"אותות" שחולל ה' במצריים: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצריים ואת אותותיי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (י' 2). "התעללתי", משורש על"ל, הוא פועל רב-גווני אשר משמעותו תלויה בהקשרו. שורש זה משמש, לדוגמא, את "עולל", כמו במזמור ח' 32, "מפי יונקים ועוללים יסדת עוז". והנה, בתוך "עלילות" ה' –  אותותיו ומופתיו אשר חולל במצריים ושאודותם נקראו בני ישראל לספר לילדיהם – כבר חבויה מלה המרמזת על אותם עוללים עצמם!

 פרשת "בוא" מפגישה אותנו עם מצריים המוכה וההרוסה, אשר עדיין לא ספגה את כל אשר נכון לה. על חומרת המכה הבאה ניתן ללמוד מהתיאור (הציורי ביותר) של הארבה אשר "כיסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ואכל את יתר הפליטה הנשארת ... מן הברד..." (י' 5,15). פסוק זה מציג רצף של מלים נרדפות: "יתר", "פליטה" ו"נשארת"; חזרה המדגישה עוד יותר את מימדי האסון. את השורש ית"ר אנו מוצאים גם בי"ב 10, מקום בו מצווים בני ישראל על אכילת השה, "ולא תותירו ממנו עד הבוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו". ה"פליטה הנשארת" הוא מונח אותו שמענו לראשונה מפי יוסף, בעת שחשף את זהותו בפני אחיו. יוסף אמר אז לאחיו הנדהמים: "וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (בראשית מ"ה 7). הד הדברים הללו הגיע רחוק יותר מכפי שחזה אותם אומרם. לא רק שה"שארית" הפכה ל"פליטה", אלא אפילו ל"פליטה גדולה" כדברי יוסף, אשר מימדיה 'הותירו' את אדמת מצריים כמעט ללא 'שארית פליטה' (מהמכות שהפליא במצרים אלוהיה של ה"פליטה"). וכך, מה שהציל את העם האחד, הביא שואה קטלנית על העם האחר! השליח שאול מבטא עקרון דומה במלים הבאות: "הלא ניחוח המשיח אנחנו לאלוהים, בקרב הנושעים ובקרב האובדים; לאחרונים ריח של מוות אלי מוות, לראשונים ריח של חיים אלי חיים" (אל הקורניתים ב', ב' 15-16).

 עבדי פרעה מפגינים את מורת רוחם מן המצב, ומטילים את האשמה על משה אותו הם מתארים  כ"מוקש" (פסוק 7). אולם דברי אליהוא, באיוב ל"ד 30, מורים על כך שהיה זה דווקא מלכם של אותם עבדים, אותו מלך 'חנף' וחסר יראת שמיים, אשר הכשיל את עמו ב'מוקשים' (או כלשון הכתוב: "ממלוך אדם חנוף ממוקשי עם").

ואכן, מיד כשסרה מכת הארבה מעליו גורמת עקשנותו של פרעה להנחתת המכה התשיעית. עלטה מוחלטת משתררת על מצריים, בעקבות המוקשים שפרעה הציב, אולי מבלי דעת, בפני עמו. החושך היה כה כבד עד כי כמעט וניתן היה למששו, ככתוב: "וימש חושך" (פסוק 21, עיין כמו כן בראשית כ"ז 12, כאשר יעקב, שהתחזה לאחיו, חרד שמא אביו יגלה את זהותו במששו את עורו החלק). בי' 23 בולט הניגוד בין החושך המוחלט ששרר במצריים לבין בתי בני ישראל שהוארו מן הסתם באורו של הקדוש-ברוך-הוא.

 הגיעה העת להתכונן לשלב האחרון, ולתחילתה של תקופה חדשה. ה' מודיע למשה שהוא עומד להביא "עוד נגע אחד על פרעה ועל מצריים, אחרי כן יישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה" (י"א 1). משפט זה ניתן לקרוא בשני מובנים. כאשר המילה "כלה" היא מילת המפתח. "כלה" במובן של "לכלות, להביא לגמר", או "כלה", זו שעומדת בפני נישואים. בהיות "יישלח" ו"גרוש" מונחים הקשורים לפירוק יחסי נישואים, קל מאד לקרוא קטע זה במובנו השני, כלומר כגירושיה של ישראל ממערכת יחסים עם מצריים ושליטה, כשהיא חופשייה עכשיו "ללכת במדבר, בארץ לא זרועה" אחרי אלוהיה-אדונה-חתנה האמיתי (ע' ירמיהו ב' 2). לדברים הללו נוספת הדרישה, המופיעה בפסוק הבא, מבני ישראל לתבוע מן המצרים כלי כסף וזהב. האם הכוונה לכך שה"כלה" אמורה לדרוש שישיבו לה את הנדוניה שלה טרם הניתוק הסופי? בהמשך משה מדווח למלך על האסון המתרגש עליו, על בני ביתו ועל עמו. אלוהים עומד להרוג את בכורי מצריים, ובכך הוא מטעים שנית שישראל הוא בכורו, כפי שהכריז כבר בפרק ד' 22-23, שם הוא גם חזה את מותם הקרב של בכורי אויביו: "...בני בכורי ישראל. שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו הנה אני הורג את בנך בכורך". באובדן בניה של מצריים נותנת אומה זו גם את הדין על השלכת בניה של האומה הישראלית אל היאור.

 כדי שבתי העברים לא ייפגעו יש צורך במילוי הוראות מפורטות. כאן נכנס לתמונה שה הפסח, אשר דמו המרוח על מזוזות ומשקופי הדלתות הוא שיפריד בין בתי העברים לבתי המצרים, שעה שאלוהים יעבור בין בתי המצרים ויהרוג את בכוריהם (עיין י"ב 12,13). כל בית אב חייב, אפוא, ליטול שה, "ואם ימעט הבית מהיות משֹה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות; איש לפי אוכלו תכוסו על השה" (י"ב 4). “מכסה", וגם "תכוסו" מן השורש כס"ס שפירושו "לקבוע מראש, לקבוע מראש כמות או מידה". וכך עוד לפני שניתנו הוראות מפורטות בעניין זה, מקדים הכתוב לרמוז על קביעה וייעוד של "שה"- שה האלוהים "השחוט מהיווסד תבל" (התגלות י"ג 8).

 דמו של השה המרוח על מזוזות ומשקוף פתחי הבתים הוא שיאפשר לאלוהים לפסוח על בתי העברים למען לא ייפגעו בניהם. "לפסוח" -  לדלג או לעבור מעל משהו תוך כדי הימנעות. בישעיהו ל"א 5 אנו קוראים: "כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים, גנון והציל, פסוח והמליט". "פיסח" הוא כמובן כינוי לצולע ברגליו (לדוגמא שמואל ב' ט' 13, מלכים א' י"ח 12).

 כבר עמדנו על כך שלפרשה זו גם מגמות חינוכיות, וכך יתרת פרק י"ב (פסוקים 14 – 27), מוקדשת להוראות לעם ישראל בחייו העתידיים, בעת שישכון בארצו. קטע זה שופע במלים ובביטויים ייחודיים. כבר בחנו את המונח "מכסה" בפסוק 4. בפסוק 6 אנו מבחינים שאת השה צריך לתת למשמרת (מן העשירי בחודש ועד לארבעה עשר בו). בפסוק 17 מצווים בני ישראל לשמור את [חג] המצות, בעוד שבפסוק 24 נאמר, "ושמרתם את הדבר לחוק לך ולבניך עד עולם". בפסוק 42 אנו קוראים: "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצריים, הוא הלילה לה', שימורים לכל בני ישראל לדורותם" . ושוב, "ושמרת את החוקה הזאת [של זיכרון לילה זה על ידי אכילת מצות] למועדה מימים ימימה". העם, אשר בשלב זה חווה את הגנת אלוהים ושמירתו, הוא זה אשר יהיה חייב לשמור את זיכרון ימים אלו ואת מצוות אלוהיו הנגזרות מה'שמירה', ההגנה וההצלה להן הוא זוכה כעת.

בני ישראל אמורים היו לשחוט את השה ביום הארבעה עשר בחודש, "בין הערביים". "ערביים", כפילות של "ערב". ואף כי לדעתם של רוב הפרשנים "ערביים" היא שעת הדמדומים, הרי שמשמעותה המילולית היא יממה שלמה, בין ערב אחד למשנהו (מהארבעה עשר ועד לחמישה עשר). ואמנם, לפי דעת מיעוט זה אכן פירושו של המונח.

 את בשר השה יש לאכול כצלי אש, עם מצות "על מרורים" (י"ב 8). השורש מצ"ה פירושו "לייבש או לסחוט את הנוזלים עד תום" ("למצות", עיין שופטים ו' 38), שכן ללא נוזלים לא תתרחש התסיסה הגורמת לבצק לתפוח. ה"מרורים" מן הסתם מצביעים על כך שהמצרים "מיררו חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים".(שמות א' 14). הבה ניתן דעתנו על כך שקטע זה, שהוא קטע הוראה לדורות הבאים, שונה משהו מן ההתנסות עצמה, כפי שהיא מתוארת בסופו של פרק י"ב. בניגוד לציווי להרחקה מוחלטת של השאור מן הבתים בעתיד (פסוקים 15,17-20), אנו קוראים בפסוק 34: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם". וכך, בפסח הראשון נראה שבצקם של בני ישראל הכיל שאור (שלא הספיק להחמיץ את עיסותיהם).

 בפסוק 14 (פרק י"ב) אנו נתקלים לראשונה במונח "חג" (אם כי הוא הופיע בצורת פועל כבר בשמות ה' 1). "לחוג" פירושו להסתובב, וכיוון שהחגים נחגגים במחזור שנתי, הרי שב"חג" או ב"חגיגה" ההדגש הוא על המעגליות, כלומר על המחזוריות הנשנית. את ה"חוג" כמעגל נמצא באיוב כ"ב 14, במשלי ח' 27 ובישעיהו מ' 22. בעצם מהותו מצביע ה"חוג" לא רק על זמן, כי אם גם על מקום. בהקשר לחג המצות נעשה שימוש בביטוי נוסף בעל מספר 'מימדים', המופיע לראשונה כאן, בי"ב 16: "וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם...." על אף ששורש "מקרא" נעוץ בפועל "לקרא", הרי שב"מקרא קודש" הכוונה היא להתכנסות של בני אדם במועד מסוים. ה"מקרא" הוא שמקנה לקבוצת אנשים זו את ייחודה ואופייה (בהיותם 'קרואים'), כאשר בנוסף למועדים המיועדים למקראי הקודש, מצביע "מקרא" גם על מקום ההתכנסות. וכך אנו קוראים בישעיהו ד' ה: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יום...." ה"מקרא"  הוא, אפוא, המכנה המשותף הקושר בין בני אדם, מקום ומועד, כאשר במכלול האלוהי לשלושה גורמים אלו זיקה חזקה זה לזה, עד כדי היותם ליחידה אחת. בפרשות הבאות נראה כיצד רעיון זה מוצא ביטוי במונחים נוספים.

 בפסח שנחוג במצריים הובטח לבני ישראל, "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם... " (י"ב 13). "ראיה" זו (של הדם) מזכירה לנו "ראיה" אחרת של ה', זו עליה סיפר אברהם לבנו בדרכם להר המוריה. כשיצחק שאל את אביו על השה לעולה השיב אברהם:  "אלוהים יראה לו השה לעולה, בני" (בראשית כ"ב 8). על אף שבאותה עת היה זה איל אשר אלוהים 'ראה' לו, מתחילות מלים אלו להתממש במצריים, כאשר מלוא ההתגשמות עתיד להתרחש ביום רחוק עוד יותר, בהגיעו של "שה האלוהים הנושא חטאת העולם" (יוחנן א' 29). קשר נוסף לשה האלוהים נמצא בפסוק 46, מקום בו נאמר "ועצם לא תשברו בו". ציווי זה הגיע להתממשות שלמה ביוחנן י"ט 33,36 שם מתואר גופו של ישוע אחרי היצלבו: "כשבאו אל ישוע וראו שהוא כבר מת, לא שברו את שוקיו... הדברים האלה אירעו כדי שיתקיים הכתוב: 'ועצם לא תשברו בו'".

 לבסוף משתכנעים המצרים לשלח את בני ישראל, כאשר בפסוק 33 אנו קוראים: "ותחזק מצריים על העם למהר לשלחם מן הארץ", במלים אלו מתמלא הכתוב בפרק ו' 1: "... כי ביד חזקה ישלחם [פרעה] וביד חזקה יגרשם מארצו".  וכך, למרבה האירוניה, אותה "חוזקה" שאפיינה את לב פרעה (עיין י' 20) ואשר מנעה ממנו שוב ושוב להיענות לדרישות משה, היא זו אשר בסופו של עניין מאפיינת גם את הפצרת המצרים מבני ישראל שיעזבום. התגשמות הדברים הנאמרים בפרק ג' 22 (פרשת "שמות") דהיינו, "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וניצלתם את מצריים", מתרחשת בפסוקים 35-36: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצריים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצריים וישאלום וינצלו את מצריים". "ניצול מצריים" מהווה גם מימוש של הדברים שנאמרו לאברהם באותו עניין,  על זרעו שיצא מארץ "לא להם... ברכוש גדול" (בראשית ט"ו 14). "וינצלו" מן השורש נצ"ל להציל, להינצל, לנצל.  בפרשת "שמות", ה' 23, קבל משה בפני ה' בשם העם באומרו: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". אולם עכשיו לא רק שהעם ניצל, הוא גם מנצל את המצרים בשאלו מהם מתנות. העובדה שכל המונחים הללו נעוצים בשורש נצ"ל מוסיפה הדגש או נדבך נוסף לסיפור ההצלה, ומאירה על גיבוריו (על ה' ה'מציל', ועל בני ישראל ה'ניצולים'). הזהב והכסף ללא כל ספק ישמשו בעתיד לכלי המשכן, אולם עוד קודם לכן, בשמות ל"ג 6, כשבני ישראל מסירים מעליהם את תכשיטיהם, אנו קוראים: "ויתנצלו בני ישראל את עדיָם...." השימוש הבלתי שגרתי בשורש נצ"ל כאן שב ומדגיש את מקורם של תכשיטים אלו.

 בעת שבני ישראל עוזבים את מצריים, מצטרף אליהם גם "ערב רב" (י"ב 38). ושוב, אחרי שעיינו ב"ערביים" למעלה, אנו נפגשים בער"ב – תערובת – והפעם בהתייחסות לקבוצת אנשים (אשר על טיבה נעמוד בפרשות עתידיות). כאשר הגיע המועד המדויק אשר נקבע על ידי אלוהים, ואשר לו ציפו בני ישראל זמן כה רב, היה עליהם לעזוב כהרף עיין (עיין י"ב 33): "ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצריים" (י"ב 41). גם יוסף הורץ במהירות מן הבור (בראשית מ"א 14) "מקץ שנתיים ימים..." (מ"א 1). בהגיע המועד המיועד והמיוחל - ב"עצם" אותו היום - לא נותר רגע מיותר.

 חלקה האחרון של הפרשה, י"ג 1-16, מוקדש להוראות נוספות. ראשית הציווי הנוגע להקדשת הבכורים לה': "כל בכור פטר, כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה - לי הוא" (י"ג 1). בפסוק 15 מרחיב ה' את הדיבור על הנושא, בהכריזו כי העובדה שהוא הרג את "כל בכור בארץ מצריים מבכור אדם ועד בכור בהמה" מחייבת את בני ישראל לזבוח לו "כל פטר רחם הזכרים" ולפדות את כל הבנים הבכורים. בפרשת השבוע שעבר נעשה שימוש במונח "פדות", כדי להדגיש את ההפרדה בין בני ישראל למצרים (ח' 19), עוד בטרם הוכו בכורי מצריים. רעיון ה"פדות" נעשה ברור עוד יותר כאשר הדם הוא המבדיל בין בכורי המצרים לבין בכורי ישראל. לבסוף, מחיר פדיון 'ישראל הבן הבכור', אלפי שנה לאחר מכן, היה ונותר דמו של המשיח, שה האלוהים.

 בין התקדימים האחרים המצויים בפרשה זו, קיימת גם התייחסות לחודש מסוים אשר נוקבים בשמו – "חודש האביב" (י"ג 4). אביב הוא גם שמה של העונה הבאה בעקבות החורף, אולם משמעות השם הוא שיבולת החיטה הירוקה שטרם בשלה. מלה זו מצביעה על תחילת צמיחה לפני בשלות (עיין איוב ח' 12, שיר השירים ו' 11), וייתכן ויש בזאת גם הקבלה למצבה של האומה בהתהוותה וב'איבה'. אלף ובית – השימוש באותיות אלו מדגיש את הראשוניות, ההתחלה ואת המקור – האב.

 ה"אותות", עליהם נתנו דעתנו למעלה, נועדו, ככתוב שם, לשמש עדות לבני ישראל על זהותו של אלוהיהם ("וידעתם כי אני ה'", י' 2). עכשיו, בקטע זה של הוראות וציווים אנו נתקלים פעמיים ב"אות" (י"ג 9,16), אם כי אין זה אות שהוא נס ומופת, אלא כזה שבני ישראל מצווים לקיימו בעצמם  (על ידיהם ובין עיניהם) כדי שישמש אמצעי שיסייע להם לזכור את האותות שעשה להם ה' במצריים ו"למען תהיה תורת ה' [בפיהם]" (פסוק 9). אות זה קשור להעברת הדברים לדורות הבאים. וברוח פדגוגית זו מוצגות מספר אפשרויות בפני הלומדים לעתיד לבוא על הפסח ולקחיו. בי"ב 26-27 נאמר: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, 'מה העבודה הזאת לכם?' ואמרתם, 'זבח פסח הוא לה'...",  ובי"ג 8: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'".  בי"ג 14 אנו קוראים: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור, 'מה זאת?' ואמרת אליו, 'בחוזק יד הוציאנו ה' ממצריים מבית עבדים'". כל שלוש האפשרויות הללו משמשות את קושיות סדר הפסח, כאשר נוספת אליהן קושיה נוספת אשר מקורה בדברים ו' 20.

 לבסוף, כל האוכל את הפסח חייב להיות נימול (י"ב 48), עובדה הקושרת את קורבן הפסח לברית המילה. מכאן שמתקיים כאן חידוש הברית שנכרתה עם אברהם וזרעו. בפרשת שמות, בפרק ד' 24-26 אנו חוזים בציפורה אשת משה מלה את בנה בדחיפות כשהיא טובעת את המונח "חתן דמים", עובדה המחזקת את הקשר בין קורבן הפסח לדם ברית המילה.1 הברית החדשה נכרתה בדמו של "חתן הדמים" ישוע, שהנו התגלמות קורבן הפסח המאפשר למאמינים בו להיות "בני המילה העובדים את אלוהים ברוח..." (איגרת אל הפיליפים ג' 3).

 1 דעת מקרא, ספר שמות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1991

 

Friday, January 15, 2021

מכמני לשון בפרשת וארא שמות ו' 2 – י' 35

 

בעת התרחשות האירועים הרבים המפורטים בפרשת "וארא", מוצא עצמו משה אמון, בין היתר, גם על גישור וקישור בין בני ישראל לאבותיהם, לעברם ולייעודם. אולם בראש ובראשונה חייבת להתבהר זהותו של אלוהי ישראל, למען העם, ועוד יותר מכך למען משה עצמו. זו אינה משימה קלה כלל ועיקר! ה' כבר נגלה לפני משה במדבר; במראה עיניים וגם במשמע אוזניים. אולם בעוד משה מנסה לשאת ולתת עם פרעה בשם ריבון עולם ובה בעת גם 'להציגו' בפני עם ישראל, הוא עצמו מתקשה לתפוס את ההתגלות עוצרת-הנשימה המתרחשת לנגד עיניו. פרשתנו נפתחת בעוד אחד מאותם מונולוגים בהם נושא אלוהים את דברו אל משה תוך כדי גילוי אורך רוח נוגע-לב כלפי ילדו. בשלב זה נראה שמשה עדיין לא הסתגל למימדי שליחותו החדשה ולמערכת היחסים שמכונן עמו ריבון היקום. הפתיחה "אני יהוה", יחד עם מלות ההמשך (ו' 2,3 ואילך), מהווה תזכורת נוספת למשה, תזכורת שנועדה לייצבו ולהכינו לקראת הבאות – מעין מחווה לשם בניית אמון ואמונה. בשבוע שעבר, כשמשה שאל לשם אלוהים, הייתה התשובה שניתנה לו חמקנית משהו (ג' 13,14): "אהיה אשר אהיה", כשעל כך ה' הוסיף גם את: "כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם". נראה שבאותה עת אלוהים לא התכוון (עדיין) לחשוף את שמו המלא. יתרה מזאת, תגובתו נשמעה כאילו נאמרה כלאחר יד; לשון אחר, 'אין זה מעניינך משה... אהיה אשר אהיה... מה לך ולזאת?' (השווה תגובתו של ישוע לשמעון כיפא ביוחנן כ"א 22). אולם עכשיו, במועד שאלוהים עצמו בוחר, הוא 'מגלה' את שמו למשה.

 אולם על אף האמור לעיל, הרי שהשימוש ב"אהיה" היווה מעין רמז לאשר משה לומד עכשיו, שכן "אהיה" כולל את ה'הוויה' או את ה'היות'. וכשמשה מודע לכך שי.ה.ו.ה הוא הפונה אליו, וכי זה שמו, משמיע לו אלוהיו דברים אותם הוא מן הסתם לא ציפה לשמוע: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם" (פסוק  4). לכאורה דברים תמוהים, שכאן "יהוה" מופיע יותר מפעם אחת בסיפורי האבות. אולם בטרם נמשיך לעסוק בעניין זה, יש להתעכב ולציין שהדברים "וארא אל אברהם..." מובילים אותנו ישירות לבראשית י"ח  1 (לפרשת "וירא"), שם נאמר "וירא אליו יהוה ...". וכשמדובר ביעקב, "אל שדי" הוא אכן הכינוי האלוהי שאותו הכיר (ע' בראשית כ"ח 3, ל"ה 11).  ושוב, השם או הכינוי "יהוה" מופיע יותר מפעם אחת בסיפור האבות, כאשר הם עצמם השתמשו בו (לדוגמא בראשית ט"ו  8). מבלי להיכנס לפולמוסים הרבים העוסקים בסוגייה זו, נציין רק שהאבות מן הסתם היטיבו להכיר את התכונה שמייצג הכינוי "אל שדי" יותר מכל תכונות אלוהים האחרות. לגבי משמעות "שדי" קיימים חילוקי דעות. אנו נבחר לקשור את "שדי" לשדיים ומכאן לאספקה ולטיפוח. אולם בתהליך הנוכחי של ההתגלות, ההדרגתית, עומד אלוהי ישראל להפגין את עצמו כמי ששולט בהווה, כשהוא עצמו הינו התגלמות ההוויה הממלאת את ההווה. מכאן ש י.ה.ו.ה  הוא-הוא ה"הווה". "יה" הוא כמובן אחד משמותיו הקיים בפני עצמו, או בצירופים רבים ושונים, ורומז אף הוא על ה"היות". בהיות הפועל ה י ֹה  פועל-קרוב לחי ֹה, ניתן להבין את משמעות י.ה.ו.ה  כ'יה החי בהווה, הממלא את ההווה, ואשר הנו התגלמות ההווה והחיים ומקורם'.

 פסוקים 3 עד 8 ובכלל (בפרק ו') מהווים יחידה ייחודית ורבת-משמעות, הן במבנה והן בתוכן. ההכרזה בפסוק 3, עליה נתנו דעתנו זה עתה, מופיעה גם בסוף הקטע (פסוק 8), דהיינו "אני יהוה". פסוק 3 מזכיר את האבות – "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב" -  כשהללו נזכרים שוב בפסוק 8: "... לאברהם, ליצחק וליעקב".  הנקודה השלישית בחד-שיח זה היא "הארץ" (פסוק 4: "לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם"), נושא החוזר גם בתחילת פסוק 8: "והבאתי אתכם אל הארץ...". פסוק 5 עוסק ב"נאקת בני ישראל" ובסבלותיהם, כאשר גם בפסוק 7 קיימת התייחסות לאותו עניין ("המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"). ארבעת הנושאים הללו מופיעים אפוא פעמיים, כאשר בפעם השנייה הם נמנים בסדר הפוך (בסכמה המכונה "כיאסטית").

 בלבו של קטע זה משובץ חלק מרכזי שהוא כאבן חן המוקפת רקמת חוטי זהב והעשויה, כאמור, מארבעה מוטיבים: יהוה, האבות, הארץ וסבלו של העם. והנה היא 'אבן החן' עצמה: "... אני יהוה - והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים; והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים; ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים..." (ו' 7א - 6ב). גם כאן קיימת רביעייה, רביעיית פעלים המתארים תהליך. קודם כל באה ה"הוצאה", שהיא העתקה ממקום אחד למשנהו, לאחר מכן ה"הצלה", החילוץ מן האויב ומתלאות המדבר וסכנותיו. בשלב השלישי מצויה ה"גאולה", שהיא בעיקרה הצלה רוחנית. במקרא "גואל" הוא שם נרדף לקרוב משפחה. מכאן, שההכרזה האלוהית לכשעצמה מהווה הודאה בכך שהוא, הגואל, הינו קרוב משפחה המעונין ומסוגל לקנות מחדש את מושא גאולתו, ולקחת על עצמו להשיב את הכל על כנו, כולל את אשר אבד (עיין ויקרא כ"ה 25-34, במדבר ה' 8, יהושע כ' 5, רות ג' 12, ד'). לבסוף, ה"לקיחה" כמוה כ"לקיחת" בת זוג עמה בא אותו גואל בברית נשואים (לדוגמא, בראשית כ"ה 20).

 בתום פירוט סדרת פעולות אלו אנו קוראים: "וידעתם כי אני ה' אלוהיכם" (פסוק 7). הפעולות הללו, כשכל אחת מהן נבנית על קודמתה, מעידות על כך שקיים רק אחד אשר יש ביכולתו להוציא אל הפועל את כל אחד מן השלבים שנמנו, וזאת מבלי לתבוע דבר מן המקבלים. אכן זהו חסד, "שאינו מידיכם, כי אם מתנת אלוהים..." (אל האפסים ב' 8). אולם, על מנת ליהנות מחסד זה נדרשת אמונה, ומכאן אנו עוברים ישירות אל הסיום המאכזב, שהוא בבחינת 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא': "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (פסוק  9). "קוצר רוח", היפוכו של אורך רוח, כלומר חוסר סבלנות וגם חוסר חזון. העבודה הקשה הפכה את  בני ישראל לא רק לעבדים בגוף, כי אם גם בנפש ולכן לא היו מסוגלים להכיל את עוצמת הדברים שהם שמעו זה עתה. וכך, הכרזת האלוהים ("אני ה'"), המופיעה בראשית הקטע ובסופו, יש בה גם כדי להדגיש ולהבליט את הראייה המקיפה ואת מבט-העל של האל לעומת קטנות הרוח והראייה צרת-האופקים של עם ישראל.

 בעקבות 'מבוא' זה ממשיכה הפרשה למנות את פרטי התוכנית שנזכרה לעיל בראשי פרקים. משה ואחיו אהרון נשלחים להביא את דבר אלוהים לפרעה (ו' 11,29). עכשיו משה, בניסיון נוסף להתחמק מן האחריות שהוטלה עליו, חוזר פעמיים על הביטוי "אני ערל שפתיים" (פסוקים 12,30). בעוד שבפרשת "שמות" הוא טען, "לא איש דברים אנוכי... כבד פה וכבד לשון אנוכי" (ד' 10), הרי שהפעם הוא מרחיק לכת עוד יותר, שכן ב"ערל שפתיים" מתכוון שליח ה' להיותו בלתי ראוי מבחינה רוחנית (השווה ישע' ו' 5). ברם, הדברים הללו לא 'עושים רושם' על ה', והוא מותיר את הדובר ללא מענה.

 מה שמעניין עכשיו את אלוהים הוא דווקא מצב לבו של פרעה, כפי שהוא אומר למשה, "ואני אקשה את לב פרעה" (ז' 3א'). השליח שאול מרחיב את הדיבור על כך באומרו: "ובכן הוא [אלוהים] מרחם על מי שהוא רוצה, ומקשה את לב מי שהוא רוצה" (אל הרומים ט' 18). הדברים הנאמרים באל הרומים א' 18,21 עשויים לסייע לנו לחדד את הרעיון: "ואמנם זעם אלוהים נגלה מן השמים על כל עוולתם ורשעתם של בני אדם המעכבים ברשעתם את האמת; כי מה שנודע על אלוהים גלוי בקרבם, שהרי אלוהים גילה להם. הלא עצמותו הנעלמת, היא כוחו הנצחי ואלוהותו, נראית בבירור מאז בריאת העולם בהיותה נתפסת בשכל באמצעות הדברים שנבראו. לכן אין להם במה להצטדק, שהרי למרות שיודעים הם את אלוהים לא כיבדו אותו כראוי לאלוהים, אף לא הודו לו, אלא נתפסו למחשבת הבל ונטמטם ליבם האווילי". הבה נשוב כעת למצריים, לחלקו השני של פסוק 3 בפרק ז' בו אלוהים מכריז: "... והרביתי את אותותיי ואת מופתיי בארץ מצריים", כאשר התוצאה תהיה, "וידעו מצריים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצריים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (פסוק 5). וכך, כלשון הכתוב, למצרים, ובעיקר למלכם, לא יהיה "במה להצטדק" בעת שינחתו עליהם מכות אלוהים.

 מצב לבו של פרעה מוגדר כ"קשה" (ז' 3), "חזק" (ז' 13) ו"כבד" (ח' 11). ה"הכבדה" קשורה כמובן ל"כבוד", מה שמסגיר את המניע של פרעה לפעולותיו, להתעקשותו ולכך שהוא לא מקיים את הבטחותיו. בפרשה הבאה, פרשת "בוא", נקרא שה' מכביד את לב פרעה (י' 1), ובפרשת "בשלח" (בפרק י"ד) ייעשה שימוש נוסף  בשורש כבד-משקל זה. יתר על כן, גם בפרשת השבוע הקודם, שמענו, כאמור, את משה מתריס בפני אלוהים כי הוא "כבד פה וכבד לשון" (ד' 10).

 מעט לפני הטלת המכה הראשונה על מצריים  נצטווה משה לדרוש מפרעה: "שלח את עמי ויעבדוני במדבר" (ז' 16). "עבודה", מילה בה נתקלנו כה רבות לאחרונה, הופכת (ב'הינף לשון') מעבודת פרך ועבדות ל"עבודת אלוהים". עוד מעט קט ישוחררו העבדים כדי להיות חופשיים לעבוד את אלוהיהם.

 בהוציאו את עמו ממצריים שב ומדגיש אלוהים שהדבר נעשה בסמכותו ובריבונותו (ע' ז' 4). "וידעו מצריים כי אני ה' , בנטותי ידי על מצריים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (ז' 5). "לנטות" (נט"ה) - ל"כוון", ל"הדריך" - ומכאן שכאשר מוטל על אהרון ל"תת מופת" הוא ייעשה זאת באמצעות ה"מטה" (פ' 9). פעולות האלוהים מוכיחות שהוא שולט שליטה מוחלטת בטבע ובגרמיו; בחי כמו גם בדומם; בבני האדם, בבעלי החיים ובכל היסודות. כיוון שאהרון ומשה מייצגים את סמכות ה', כאשר אהרון משליך את המטה לפני פרעה הופך עצם זה לתנין. בהיות התנין אחד מסמליה המובהקים של מצריים העתיקה משפיל אלוהים לא רק את שליטיה הארציים, אלא גם את מי שנחשבו לכוחות הרוחניים ששלטו על ישות זו. ביחזקאל כ"ט 3, מכונה שליט מצריים עצמו "תנין" (וליתר דיוק, ה"תנים הגדול"). זאת ועוד, התנין קשור קשר בלתי נפרד ליאור, סמלה העיקרי של מצריים שהוא הראשון להיפגע בהיותו מקור המים והחיים. מימי היאור הפכו לדם. הדם, שהוא סמל לחיים ולכפרה על חטא, הופך כאן לנוזל קטלני (ח' 3) שמעכיר את מי היאור. יש בזאת גם סימטריה אלוהית  (משפט) – שכן לא מכבר נשפך ביאור דמם של עוללי עם ישראל.

 במכות הרביעית והחמישית (ערוב ודבר) נאמר לראשונה, "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה" (ח' 18), וכן "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" (ט' 4). "הפלה", מן השורש פל"ה שפירושו "להפריד ולייחד". פועל זה מזכיר לנו את ה"פלֹא", שהוא "לסטות מן הנורמה".1  באירועים שלפנינו קשה שלא להבחין בקשר שבין "פלה" ל"פלא". כמו כן עולה השאלה, מדוע נאמר על ארץ גושן "אשר עמי עומד עליה"? הסברה היא כי בזאת רומז לנו הכתוב כן אין זו ארץ מושב קבועה, וכי עם ישראל עומד לעזבה.

 לפי הסברה ה"ערוב" היו נחילי חרקים ורמשים. "ערוב" מחזיר אותנו לשורש ער"ב בו אנו מרבים להיתקל על צורותיו השונות. השימוש במונח ערוב מטעים את היות החרקים והרמשים, אשר השחיתו את ארץ מצריים, תערובת של מינים וסוגים שונים  (עיין ח' 20). ה"דבר" היא המכה הבאה. בשבוע שעבר התעכבנו על "דבר" כשהוא מסמל מצב של חטא, אולם הפעם אנו עוסקים בדבר הפוגע פיזית במקנה המצרים, בשל חטאו של מלכם (פרק ט'). "שחין" (ט' 9) ו"ברד ואש מתלקחת בתוך הברד"  (ט' 24)  הן שתי המכות הבאות הניחתות על מצריים. כאשר שוב אין לדברים הללו נגיעה בבני ישראל, בשל "הפדות" ששם אלוהים בין עמו ובין המצרים (ח' 19). על אף ש"פדות" משמעותה "שחרור" והיא דומה במובנה לגאולה, כאן הופך השימוש במושג זה את ה"פדות" למשהו כמעט פיזי-מוחשי הדומה יותר למחיצה או קיר. לפי לקסיקון התנ"ך, "לפדות" פירושו "להעביר בעלות באמצעות תשלום או תחלופה מקבילה"2. ואכן הפדות היא זו שתמיד חוצצת בין "עם ה'" לבין נתיני מלכות פרעה (הממשית או המטפורית). עוד על נושא זה בשבוע הבא...

  

1 Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, New York.

2     Theological Wordbook of the Old Testament, Vol. 2, ed. R. Laird Harris, Moody Press, Chicago, 1980.

Thursday, January 7, 2021

מכמני לשון בפרשת שמות שמות א' – ו' 1

 

הפסוקים בהן נפתחת פרשה זו מחזירים אותנו לסופה של הפרשה הקודמת בה הוצגה, כמו גם כאן, רשימת שמותיהם של בני ישראל אשר ירדו מצריימה. בהשוואה לרשימה הראשונה (בראשית מ"ו 8-25) הרשימה הנוכחית קצרה יותר. "שמות" הוא כמובן גם שמה של הפרשה, וכן של החומש השני אותו היא פותחת. הפריון שהובטח לאבות מתחיל לתת כבר כאן את אותותיו. המלים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם" (א' 7) מסכמות את אחד השלבים הראשונים של גלות מצרים, כאשר מהדהדים בהן גם הדברים שקראנו בבראשית מ"ז 27: "וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". בפסוק זה (מפרשת "ויחי") מופיע לראשונה השם ישראל כשם קיבוצי. בפרשת "ויחי" התעכבנו גם על הביטוי "אחוזת עולם", בו השתמש יעקב בהתייחסו לארץ ההבטחה שעה שהאציל את ברכותיו על אפרים ומנשה. אולם בעוד אבי האומה הדגיש את ה"אחיזה" בארץ, מיהרו צאצאיו להיאחז דווקא באדמה זרה (עיין בראשית מ"ז 27).

 על "אחיזה" זו אומרת נחמה ליבוביץ את הדברים הבאים: "יש מרבותינו הרואים בגלות זו... עונש על חטא. והחטא הוא כאן – הרצון להתבוללות. בני יעקב אשר "לגור בארץ" באו – וכן הדגישו בפגישתם הראשונה עם פרעה – לא רק גרו, כי אם גם ישבו בה וכבר בסוף פרשת ויגש הודגש "ויאחזו בה", ובזה חטאם ועל זה בא העונש, ונהפכה ישיבם והיאחזותם שם לגלות ולשיעבוד... ואולם יש מדרשים אשר תפיסתם בטעם הסבל, הייסורים, והגלות היא אחרת – לא עונש, כי אם חינוך (לדוגמא שמות כ"ב 20, כ"ג 9, דברים ט"ז 11,12). כאן משמעות הגלות והייסורים – זיקוק וטיהור (לדוגמא דברים ד' 20, ירמיהו י"א 4, ישעיהו  מ"ח 10)... אפשר אולי לשער, שזהו טעם גלות מצרים בראשית היווצרות האומה, וזהו טעם שבתם בבית עבדים וטעם גזירת גזירות ועינוי לפני מתן תורה ולפני בואם לארץ היעוד – שירגישו בבשרם מהי עבדות ומהי השפלה, ומהו היות נתון לחסדם ולגזל ולשלטון האדם באדם להרע לו... עבדות מצרים משמשת נימוק ודחף למצוות, כך נהפכה גם הגאולה ממצרים דחף למצווה; החובה המוטלת על אדם מישראל לגאול את רעהו שנמכר לעבד מעבדותו מנומקת בתורה בהוצאת ישראל מארץ מצרים" (כדוגמת ויקרא כ"ה 38-43, דברים ה' 14-16)....1 אף על פי כן, אין אנו יכולים להתעלם מהתחזית הברורה והקודרת בחזונו נורא-ההוד של אברם, בו נאמר לו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (בראשית ט"ו 13).

 "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". "הנה" – "עד כאן" או "עד כה". בויקרא י"ח 25, אנו קוראים: "ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". ממועד הכרזת ה' במעמד הברית בין הבתרים ועד להיכנסותם של בני ישראל לכנען עברה תקופה של למעלה משש מאות שנה, מן הסתם מכסת הזמן שהוקצתה לצורך 'השלמת' "חטא האמורי" (שהנו שם כולל לעממי כנען). בעת שמועד זה התמלא עד תומו ("עד הנה") החלה הארץ 'מקיאה' מתוכה את אותם עממים (באמצעות כיבוש הארץ על ידי בני ישראל). בתוך תקופה זו נדרשו ארבע מאות שנות גלות מצרים, ועוד ארבעים שנות נדודים במדבר, כדי להשלים את מטרות אלוהים בחיי האומה העברית. ניהול ה'משק האלוהי' אינו מאופיין באירועים או בפרקי זמן סתמיים; המועדים, העיתים והעונות בידיו הם, כמו גם הנפשות הפועלות במסגרות הזמן אותן הוא קבע בהתאם למשפט הצדק שלו ולחסדו.

 הבה נשוב כעת למצרים, בה קם מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף" (א' 8). מכאן והילך מוטחים בני יעקב, שלא בדעתם, למצב קיומי חדש. לדבריו של השליט החדש "עם בני ישראל" נעשה "רב ועצום..." (פסוק 9), כש"רב ועצום" מהווה חזרה על הנאמר בפסוק 7, "ובני ישראל פרו, וישרצו, וירבו ויעצמו". הפועל "פרו" מזכיר כמובן את הברכות שניתנו לאבות, ואשר אותם 'העביר' יעקב לבני יוסף, ובעיקר לאפרים, ואילו "וישרצו" מעורר בנו אסוציאציה של התרבות חייתית, כמו זו שביום החמישי לבריאה, בו "שרצו המים..." (בראשית א' 21), או של הרמשים השורצים הנזכרים עם תום המבול (בראשית ח' 17) וגם של צפרדעי היאור, אותן נפגוש בשבוע הבא (שמות ז' 28). שימוש בפועל זה אינו מקרי, ויש בו כדי לרמוז על מצבם הרוחני והמוסרי של צאצאי יעקב.*

 התרבות הגזע העברי היוותה איום על מלך מצרים המבטא זאת במלים: "עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (א' 9), אף שאין זה מן הנמנע שהייתה בדברים אלו הגזמה מכוונת אשר נועדה לשכנע את בני עמו לפתור את ה'בעיה העברית'. כדי להוציא אל הפועל את מזימתו חייב היה המלך להמשיך בפעולות ההסתה שלו. עכשיו, מש'פיברק'  בעיה, הוא מוסיף עליה גם תחזית של מצב בו "תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא [עם ישראל] על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (א' 10, כאשר את "עלה מן הארץ" ניתן לפרש, בין היתר, גם כעליונות על האוכלוסיה המקומית, כלומר השתלטות על מצרים). תהליך הדמוניזציה של האומה הזרה, ההולכת ומשתלטת כביכול על מצרים עולה יפה והפתרון, שיש לו יתרון כפול, לא מאחר לבוא; מחד דיכוי של הגזע ה'מאיים' על המצרים, ומאידך ניצולו ככוח עבודה זול ויעיל במפעלי הבניה האדירים שלהם. לא לחינם משתמש המלך המצרי בביטוי "הבה נתחכמה לו" (א' 10). התחכמות זו אין לה ולא כלום עם "החכמה היורדת ממעל, אלא [עם] זו שהיא ארצית ונובעת מן היצר והשדים" (איגרת יעקב ג' 15).

 על האמצעים בהם נוקטים המצרים כדי ליישם את תוכניתם אנו למדים מביטויים ופעלים המצביעים על סבל, דיכוי ושעבוד (עיין א' 11-14). ראשית, "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם", על אף ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". "יפרוץ" מהשורש פר"צ אותו בחנו בפרשת "וישב" (בראשית ל"ח 29). "פריצה" זו גורמת למצרים "לקוץ" מפני בני ישראל (פסוק 12), ועל כן הם מעבידים אותם ב"פרך". "פרך" אינו רק ביטוי לעומס פיזי רב, אלא גם לשנאה ולאלימות (פסוק 13). 2 "וימררו את חייהם בעבודה קשה... ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (פסוק 14). ההישנות של הפועל 'עבוד' שוב ושוב, מעבירה תחושה של שעבוד ועבודה אינסופית.

 הפרשן בנו יעקב מצביע על העובדה שהמצרים נזכרים בגוף רבים, בעוד ההתייחסות אל ישראל היא תמיד בגוף יחיד (בפסוקים 10-12). דווקא בפרשה שנפתחת באזכור שמותיהם של יחידים, אנו מוצאים, בהפרש של פסוקים אחדים בלבד, את צאצאיהם מתוארים כ"המון אפור, ללא תיאור אופיו ופרצופו, ללא דמויות אינדיבידואליות, ללא אישיות מתבלטת – המון סובל ומדוכא ללא גיבורים".3

 שתי הדמויות היחידות הזוכות להכרה אישית הן המיילדות (שאף מכונות בשמותיהן), אשר עליהן מוטלת המשימה הנתעבת לחסל כל בן זכר הנולד לגזע העברים. כתוצאה מעמידתן, בה קראו תיגר על הצו המלכותי (פסוק 17), חלה התעצמות כמותית רבה עוד יותר, ככתוב, "וירב העם ויעצמו מאד" (פסוק  20), או כפי שכבר קראנו בפסוק 12, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". שתי נשים יראות שמיים אלו מהוות עדות למעורבותו הישירה של אלוהים בגורל עמו, גם בתקופה בה היה נתון בעבדות ושכחה. ובעוד בני ישראל עוסקים בהקמת מבנים למען משעבדיהם, הנה למיילדות אלוהים עצמו עושה בתים ("ויהי כי יראו המיילדות את האלוהים, ויעש להם בתים", א' 21)! הביטוי "מיילדות העבריות", כפי שנקראות פועה ושפרה, מעלה את השאלה אם הן עצמן היו עבריות, או שמא היו ממוצא אחר אך נהגו לסייע לנשים העבריות בלידתן.

 תהליך השעבוד הולך וצובר תאוצה; מהטלת מסים עוברים לעבודת כפייה (בניית ערי מסכנות), אחר כך לעינוי ולעבודת פרך (עיין שוב ברצף הפסוקים 11-14). ומפה הדרך לרצח עם (באמצעות חיסול הבנים הנולדים) אינה ארוכה. וכך, בעשרים ושנים פסוקים קצרים מקיף פרק א' תקופה ארוכה ומלאת תהפוכות בחיי האומה העברית.

 בפרק ב' חל שינוי פתאומי, עליו עומדת נחמה ליבוביץ 4, המצביעה על משפחה – אב, אם ובת - המגיחה מתוך קדרות ואפלוליות ההמון חסר הזהות, על אף שהערפל המאפיל על הדמויות מתפוגג רק בהדרגה, כאשר הגיבורים עדיין נותרים חסרי שם (אם כי לא נעדרי זהות). השם היחיד בו נוקב הכתוב הוא זה הניתן לתינוק שנמצא על ידי בת פרעה. הנסיכה כינתה את העולל האסופי "משה", "כי מן המים משתיהו" (ב' 10). בפרשת "מקץ" כבר הנחנו ששם זה הוא גרסה לשם מצרי. ואכן במצרית העתיקה "מס" או "מסו" פירושו "ילד" או "בן".5  השפה העברית, כידוע, נוטה לאמץ שמות ומונחים זרים באמצעות משחקי מלים (כמו השם "בבל", בראשית י"א 9), על אף הימצאו של הפועל "למשות", בהקשר דומה, בדבריו של דוד המלך: "ישלח ממרום, ייקחני, ימשני ממים רבים" (שמואל ב' כ"ב 17, מזמור י"ח 17). מלים אלו מיטיבות לתאר גם את מצבו של משה הפעוט, וכן את האירוע המאוחר יותר, של עם שלם החוצה את הים בדרך נס כאשר אותו משה עומד בראשו. הסל בו הוחבא העולל הצעיר נקרא "תיבה", ככינוייה של 'ספינת' הענק שהקים נח. על אף ההבדל העצום בגודל, הרי שבשתי "התיבות" מצאו מסתור ומחסה 'על פני המים' מי שעתידים היו להפוך מציאות של חידלון וחורבן לגאולה רבת ממדים והשלכות.

 רק עם מותו של המלך (ב' 23) מעיזים להיאנח "בני ישראל מן העבודה, ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה". בני ישראל "זועקים", כאשר בדרכה מעלה הופכת זעקתם "לשוועה". השורש שו"ע הוא שורש-קרוב לשורש יש"ע, ממנו נגזרת "ישועה".6  וכך, בתוך השוועה נמצא גם המענה. וכך אנו קוראים: "וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור אלוהים את בריתו... וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים" (ב' 24,25).

 בפרק הבא (ג') מוצג בפנינו המוציא לפועל של מבצעי הישועה וההצלה – משה. משה הוא גם האיש אשר באמצעותו יתגלה אלוהים לעמו. בפרק ג' 1 משה "רועה את צאן יתרו חותנו... וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוהים חורבה". "מדבר" מהשורש דב"ר שנגזרותיו הן הדיבור, הדברה (כלומר "הנהגת צאן", כמו כאן), והדברה במובן של "לגבור על" (עיין מזמור מ"ז 4). גם מגפת "הדבר" וה"דביר" (קודש הקודשים במקדש שלמה) מקורם בדב"ר. כשמצרפים את נגזרות הדב"ר זו לזו מתהווה רצף אשר לפיו המוכה במכת ה"דבר" (החוטא), "מודבר" בעל כורחו אל ה"מדבר", שם, מתוך הדממה, הוא שומע את אלוהים "מדבר" אליו ו"מדביר" אותו (גובר עליו), ואז הוא מונהג-נדחף-נדחק כצאן (עיין מיכה ב' 12)  אל קודש-קודשי האל, כלומר אל ה"דביר". משה עצמו, בפרק זה של חייו, מהווה דוגמא טיפוסית למי שחווה תהליך דומה. במהלך מפגש רועה ישראל עם שליחו, בפרק ד' 10-16, מופיע השורש דב"ר, על תצורותיו השונות, לא פחות משבע פעמים.

 ה' מגלה עצמו למשה בחורב (ג' 1). כאשר בני ישראל יעמדו מול הים, בעוד זמן מה, יהפכהו אלוהים ל"חרבה" וכך יצליח העם לחצותו (עיין שמות י"ד 21). "חרבה" היא כמובן מקום יבש, כאשר משורש מלה זו, חר"ב, נובע גם שם האתר הגיאוגרפי הנזכר כאן. שורש זה משמש את ה"חורבן", וממנו נגזרת גם ה"חרב". קיים, אפוא, קשר לשוני בין חורבן והרס ליובש. המחסור במים, האופייני לחלק זה של העולם, מתבטא לא רק בתוצאות על פני השטח, אלא גם באמצעי החשיבה וההבעה של בני האזור.

 על אף שתוכניות אלוהים להצלת עמו אינן מפורטות כאן, הרי כשמחברים זה לה את הביטויים השונים ניבטת התמונה שלמה: אלוהים מודיע למשה שהוא לא רק ראה את עוני עמו, שמע את צעקתו ויודע את מכאובו, אלא שהוא עצמו ירד להצילו ממצרים ויעלהו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה (עיין ג' 7,8). מעורבותו הישירה של אלוהי ישראל בגורל העם באה לידי ביטוי בעיקר בשימוש שהוא עושה כאן בגוף ראשון (וגם ובעיקר בד' 22-23), אבל גם משחק הניגודים בין המצב הקיים ולבין העתיד להתרחש תורם להדגשת פרטי התכנית. אלוהים עצמו "ירד" כדי "להעלות" את עמו מ"מצרים" (המקום ה'צר', ה'מיצרים'), ל"ארץ טובה ורחבה". על משה מצווה אלוהים לאסוף את זקני ישראל ולמסור להם את מוצא פיו. וכך אנו קוראים בג' 16: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם, 'ה' אלוהי אבותיכם נראה אלי, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, לאמור, 'פקוד פקדתי אתכם...'". השימוש הכפול בפועל "פקוד" מוסיף גם הוא להדגשת המעורבות האלוהית בתכנית גאולת עם ישראל מארץ עבדותו. פק"ד, על בניניו השונים, הוא פועל רב-משמעויות: ביקור, היזכרות במישהו, האצלת אחריות וסמכות, מינוי, ציווי, ספירה, היעדרות. ב'פקודת' אלוהים את עמו מסתתרות, אם כן, בו-זמנית מספר פעולות ומטרות. האלוהים זוכר את בריתו עם האבות (אשר שמם נזכר מספר פעמים במעמד בסנה); בקרוב הוא יאציל על העם מעמד ייחודי וימנהו ל'עם סגולה'; בהמשך הוא גם יצווה עליו מצוות, יערוך לו מפקדים (במובן של ספירה), בעוד שנפקדותם (העדרם-התרחקותם) של בני עם זה תגרום לו צער וכאב.

 הדו שיח הממושך בין האל לבין משה, שלא שש לצאת לשליחותו, מתקרב לקצו במלים הבאות, "ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (ד' 12). מלים דומות נאמרות גם בפסוק 15, "ודברת אליו [אל אהרון] ושמת את הדברים בפיו, ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון". אלוהים הוא השם את המלים בפיהם של משה ואהרון ומנחה אותם במעשיהם. גם ישוע הביע רעיון דומה באומרו בבשורת יוחנן (ה' 19, ח' 28, י"ב 49, י"ד (10 שפועלו (מעשיו ומלותיו) מקורו בפעולותיו ובדבריו של אביו שבשמים.

 בסופו של דבר משחרים משה ואהרון אחיו את פני המלך. בפרק ה' 4 אנו קוראים: "ויאמר אליהם מלך מצרים, 'למה משה ואהרון תפריעו את העם ממעשיו?'" בפרשת "מקץ" עיינו בשורש פר"ע, כאשר בחנו את הקשר (המקרי?) בין משמעות פועל זה ל"פרעה". דבריו ומעשיו של הפרעון הנוכחי, ביחסו אל נתיניו העבריים, אכן מאששים את הקשר בין "פרעה" לפר"ע – פרעות ופורענות.

 כבר הבחנו שבשל מעמדם הנחות היטשטשה זהותם האינדיבידואלית של בני ישראל, כאשר על ההתייחסות אליהם בגוף יחיד מרחפת נימת לגלוג (א' 9-11). בהמשך הפרשה אנו נתקלים בהתייחסות נוספת לעם ישראל בגוף יחיד, אולם הפעם משמעותה הפוכה לחלוטין. בד' 22 מצווה ה' את משה לומר לפרעה "... כה אמר ה', 'בני בכורי ישראל'". מעט אחר כך, משה ואהרון עומדים לראשונה בפני פרעה הם באים בדרישה: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (ה' 3). נראה שבמאמר "אלוהי העברים נקרא עלינו" (ולא "נקרה", כפי שמופיע בג' 18) יש משום כפל לשון (סמוי, שכן את "עלינו" ניתן לייחס לאבות האומה). ואכן, כאשר משה ביקש לדעת את שם האלוהים לפני לכתו לעם, הייתה אחת מתשובות הקדוש ברוך הוא: "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" (עיין ג' 13,14). כמו כן כדאי לתת את הדעת לכך שבדבריהם לפרעה, כוללים משה ואהרון (בציטוט לעיל) את ה"דבר" ואת ה"חרב" (השווה לבראשית מ"ט 1, שראינו בפרשה הקודמת).

 ואף על פי שבסוף הפרשה חלה התדרדרות מסוימת (וזמנית) בתנאי בני ישראל, הרי שבני עם זה, אשר בתחילת הפרשה הוצגו כמסה אנושית מדוכאת וחסרת זהות, הם עכשיו המושא להתערבותו הישירה של ריבון עולם. פרשתנו מסתיימת במלים הבאות: "ויאמר ה' למשה, 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו'"  (ו' 1).

 בפרשת "שמות" אנו עדים, ולא בפעם הראשונה, לריבונותו של ה' על כל פעולות האויב ומטרותיו. כמו אצל יוסף, אשר דווקא ניסיון האויב לסכל את ייעודו הוא אשר הזניק אותו אל המקום שהועיד לו אלוהים, כך גם כאן. האיש אשר קבע כי יש להמית את כל הזכרים הנולדים לבני ישראל, ובתוכם גם את משה, הוא זה אשר בארמונו חסה וגדל מי שעתיד להיות מנהיג האומה ולחלצה משליטתו של רודן אכזר זה וכן מזה שעלה לשלטון בעקבותיו.

*האם נבע היחס של המצרים לעברים מהשיטות בהן נקט יוסף כלפי המצרים בעת הרעב, בעוד משפחתו נהנתה מפריווילגיות בגושן בתקופה זו?

1 עיונים חדשים בספר שמות, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית     

   אלינר.

2   The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Hebrew and English Lexicon, ed. Francis   Brown, Hendrickson Publishers, Peabody, Mass.

  3עיונים חדשים, ליבוביץ

4 שם

5  Hebrew and English Lexicon, ed. Francis Brown                                                            

6 שם