הגענו לסוף חומש "במדבר", כאשר הפעם אנו מעיינים
בשתי פרשות (או פרשיות) גם יחד. בפסוק הפותח את פרשת
"מטות" נאמר: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל, לאמור, 'זה
הדבר אשר ציווה ה''" (ל' 2). בפרשת "חוקת" סקרנו את
ה"מטה", שהוא מקל, מוט או שבט ונגזר מהפועל "להטות". על כן מהווה
ה"מטה" סמל לסמכות ושלטון בידי המנהיגים. מכאן, שהקבוצה אליה שייך כל
אחד ממנהיגים אלו, אוחזי המטות, נקראת "מטה" או "שבט". בשתי
הפרשות שלפנינו מופיע שם העצם "מטה" אך ורק בהתייחסות ל"שבט"
(כלומר לקבוצה של בתי אב, לדוגמא ל"א 4 וכו', ל"ב 28). ב"ויקרא"
כ"ו 26 מצוי גם "מטה לחם", כאשר מטה זה הוא דימוי להשענות ולתלות,
שכן קיומם של חיי-הבשר תלוי ו'נשען' על הלחם או המזון.
חלקה הראשון של פרשת "מטות" עוסק בנדרים, איסורים
והפרתם (עיין הבשורה על פי מתי י"ח 18,19). בפרק ל' 4-6 אנו קוראים:
"ואשה כי תדור נדר לה', ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה ושמע אביה את נדרה ואֱסָרָה
אשר אָסְרָה על נפשה, והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכל איסר אשר אסרה על נפשה
יקום. ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה, לא
יקום, וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה". "הניא" נגזר משורש
נו"א ופירושו "לעכב, לעצור, לסכל, למנוע". [1] בדומה לכך, בפסוק 9
אנו קוראים בשנית: "ואם ביום שמע אישהּ, יניא אותה...". (למרבה הפלא עיקרון זה מיושם דווקא באופן ייחודי במגילת אסתר,
ומעבר לכך, בהתייחסות אלוהים לישראל.)* בחלקה האחרון של פרשת "מטות" מופיע סיפור בני ראובן
וגד המבטאים בפני משה את רצונם להתיישב בצדו המזרחי של הירדן. משה, החושש שמא הם
בוחרים להיבדל מן העם ושמעשה זה ירפה את ידי אחיהם, מביע את מורת רוחו באומרו:
"למה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'? כה עשו
אבותיכם בשולחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ, ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ; ויניאו את לב בני ישראל
לבלתי בוא אל הארץ אשר נתן להם ה'" (ל"ב 7-9). כאן אנו פוגשים בפועל
"להניא" בשנית, כשמשה מייחס לנציגי שני השבטים העומדים לפניו את מניעיהם
של עשרת ה"תרים" (עיין פרשת "שלח לך", במדבר
י"ב-י"ד). המנהיג הקשיש חושש שמא תוכניות בני ראובן וגד אינן עולות בקנה
אחד עם רצון אלוהים. מנגד, תגובה זו מעוררת בפונים אל משה את החשש שמא הוא
יניאם מלבצע את תוכניותיהם. תחושה דומה של תסכול, בשל סיכול נדריהן, היו
בוודאי גם מנת חלקן של נשים אשר לקחו על עצמן איסורים ונדרים, מן הסתם, מתוך
כוונות טהורות.
משמעותו המקורית של הפועל נו"א היא "קושי
בקימה" [2]. הדבר
מדגים בפנינו את העיקרון, החוזר ומופיע שוב ושוב, שהעברית היא לשון מאד מוחשית ועל
כן פעליה ומונחיה המופשטים מעוגנים בדרך כלל בפעולה או בעצם 'מוצק' וגשמי. בפרשה
זו אנו נתקלים ביותר ממונח אחד התואם עיקרון זה. "לאסוֹר" (ל'
4,5,6,7 והילך) מושאל כמובן ממאסר בבית
האסורים (עיין בראשית מ' 3, שופטים ט"ו 11, שמואל א' ו' 7 וכו'); "הפר" (ל' 13),
ששורשו פר"ר. , הוא "לפורר לפירורים" ומכאן משמעותו "לחסל או
לסכל" (יש לתת את הדעת על כך שבפועל זה נהוג להשתמש בעיקר כדימוי, ולאו דווקא
במשמעותו המילולית של פירור).
בחזרה לדבריו הנמרצים של משה בל"ב 14, בהם הוא פונה אל
שני השבטים ומביע את דאגתו שמא פעולתם תגרום ל"תרבות אנשים חטאים".
"תרבות" משורש רו"ב, ועל כן כאן במובן "הִתְרבות". משה
חושש להתפשטות או התרבות החטא והרשע בקרב העם. בלא להצביע על קבוצה כזו או אחרת, הוא
מוסיף את הדברים הבאים: "לספות עוד חרון אף ה' אל ישראל, כי תשובון
מאחוריו, ויסף עוד להניחו [את העם] במדבר ושִׁיחַתם לכל העם הזה". משה
חוזר ומדגיש את אפשרות ריבויין והתווספותן של פעולות בלתי רצויות (בהשתמשו
ב"תרבות" ו"לספות עוד"), העלולות לפגוע בעם כולו באופן מכריע.
מעניין במיוחד הוא השימוש כאן בפועל "לספות", שכן הוא מכיל מספר
משמעויות המחזקות את תוכן דבריו של משה. השורש ספ"ה פירושו לערום, להוסיף, למען
מטרות שליליות. כמו כן גלומה בפועל זה גם 'סופָניות' במובן של 'להביא קץ וכליה –
להשמיד' (כמו בבראשית י"ח 23).
סוגיה נוספת המועלת בפרשה זו היא הנקמה במדיין. "וידבר ה'
אל משה לאמור, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך...'"
(ל"א 1-2). במהלך ההכנות לקראת פעולה חשובה זו קורא משה לעם: "היחלצו מאיתכם
אנשים לצבא...." (פסוק 3). מובנו של הפועל "חלוֹץ" (שורש חל"צ)
הוא "שליפה, הוצאה", כמו בשליפת כף הרגל מתוך הנעל (עיין דברים כ"ה
10). בפועל זה נעשה שימוש מושאל כדי לתאר לחימה, בעיקר כשמדובר בפשיטה על האויב
ורכושו. העם מתבקש, מן הסתם, ל"חלץ" מתוכו קבוצה נבחרת. הרב מרדכי איילון,
בצטטו את ר' יצחק עראמה, מדגיש שאף כי מדובר בחיל חלוץ (עיין גם ל"ב 20,21), קיימת
כאן גם התייחסות לכלל. הכיצד? בזכות אותם חלוצים המייצגים את הכול ובכך הם משתפים
(סמלית) גם את מי שאינם לוקחים חלק פעיל במבצע. "חילוץ" פירושו גם הוצאה
מהסביבה הטבעית והנוחה, מה שמצביע על נכונותם של אותם אנשים להעיז ולפרוץ את הדרך למען
כל השאר. משמעותו הנוספת של הפועל "לחלץ", להעניק עזרה ולהציל, תואמת
היטב את נכונותם של בני שבטי ראובן וגד.
לאור הדברים הללו נשמעת הצהרת נציגי שני השבטים, "אנחנו
נחלץ... לפני בני ישראל" (ל"ב 17), ברורה בהרבה. כוונתם היא ליצור מרחב
מחייה למשפחותיהם, ולאחר מכן "לשלוף" עצמם מבין קרוביהם ומתוך הסביבה
הנוחה יחסית, כדי לסייע לשאר אחיהם להתנחל בעבר הירדן המערבי. בתגובת משה מהדהד
ה"חילוץ" כשהוא עונה להם, "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל
חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר
תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והייתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'"
(ל"ב 21,22). לעומת זאת, אם הללו לא יעשו כדברי משה הרי שהם יימצאו חוטאים
לה' (עיין פסוק 23). בתגובת הנגד אנו נתקלים שוב ב"חלוץ" (פסוק 27). וכאילו
לא די בזאת, בפסוק 32 נאמר: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען, ואיתנו
אחוזת נחלתנו מעבר לירדן". השורש חל"צ מופיע לראשונה בבראשית ל"ה
11, בהבטחת אלוהים לאברהם, "... וקהל גויים יהיה ממך, ומלכים מחלציך
יצאו". "מחלצות" הם בגדי פאר חגיגיים, הנזכרים בזכריה ג' 4, כאשר
הם ניתנים ליהושע הכהן הגדול תחת בגדיו הצואים, כסמל לכך שעוונו הועבר מעליו.
לבסוף, על הכהן הגדול הנצחי, ישוע, נאמר באיגרת אל העברים ו' 20 שהוא "החלוץ
העובר לפנינו" (בתרגום חדש).
בנוסף להצהרה על נכונותם להיחלץ לעזרת אחיהם בכיבוש ארץ
כנען, נציגי שני השבטים מדגישים
"נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם..." (ל"ב 17). בשימוש בביטוי "חושים"
הם מכריזים שאת המשימות שלקחו על עצמם הם יבצעו במהירות ובנחישות (ולא יחשו). בה
בעת הם גם מתארים בפני משה את התוכנית שהגו והיא "גדרות צאן נבנה למקננו פה
[בעבר הירדן המזרחי] וערים לטפנו" (פס' 16). בהמשך (פס' 24) חוזר משה על
דבריהם אלו, אך בסדר הפוך: "בנו לכם ערים ללטפכם וגדרות לצאנכם..." אומר
להם המנהיג הוותיק והמנוסה.
פרקים ל"ג – ל"ו מכילים את פרשת "מסעי".
"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם"
(ל"ג 2). למרות שמשה מכיר את המסע על בוריו, וגם את שמות כל האתרים והמקומות
בהם עברו וחנו, הרי שהרשימה הבאה (פסוקים 3-49) מוכתבת לו "על פי ה'".
כשהם תוהים באשר לחשיבות הפרטים הטכניים הללו, מסיקים כמה מן המפרשים, כולל
רש"י, כי הרשימה נועדה להזכיר לעם ישראל את מעורבותו של ריבון עולם בכל פרטי
המסע ותהפוכותיו. כל שם ושם הופך אפוא לאמצעי תזכורת, האמור לעזור ולשחזר את
פעולות האלוהים למען עמו. על פי הרמב"ם, שמות המקומות הם עדות המאשרת את
עובדת שהותם של בני ישראל במקומות הללו, מקומות אשר רק בעזרת אלוהים ניתן היה
לשהות בהם, ובכך ניתנת הזדמנות לעם להיזכר בניסים שחולל האלוהים למענם. ספורנו
מוסיף על כך: "'רצה האל יתברך, שייכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו
'במדבר בארץ לא זרועה' [עיין ירמ' ב' 2], באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ. 'ויכתוב
משה': כתב המקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו
בתכלית הרוע והמקום שנסעו ממנו – טוב. 'ואלה מסעיהם למוצאיהם': ולפעמים קרה היפך
זה. וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה
מאד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן 'ויסעו' ממקום פלוני 'ויחנו' במקום
פלוני, כי המסע והחנייה כל אחד מהם קשה'. לפי דבריו אלה נראה שתורתנו אחרי שהראתה
לנו את דור המדבר בכישלונותיו, בנפילותיו ממדרגת מעמד הר סיני לתאוות בקשת בשר
ובצלים, בנרגנותו, בכפיית טובתו ובמחלקותיו – הנה הראתה לנו גם את ישראל בנאמנותו,
בלכתו אחרי ה' 'במדבר בארץ לא זרועה' – בלכתם אחריו למרות הכל..." [3]
פרק ל"ד מפרט את שטחה של הנחלה. בתקופה בה לא התקיימו
גבולות קבועים בין ארצות היה בזה חידוש מהפכני, המבליט, שוב, את החשיבות שמייחס ה'
לארץ ולאחיזה בה. כאן גם קובע האלוהים מי "אשר ינחלו לכם את הארץ"
(ל"ד 17). בעקבות הוראות אלו, נמנות הערים הניתנות ללויים בתוך נחלות השבטים
השונים: "צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ,ומגרש לערים
סביבותיהם תתנו ללויים" (ל"ה 2). נחלה היא גם "ירושה"
(ל"ג 52,53) כאשר הפועל הוא לרשת ובמקור "לרושש", כלומר לגרום
למישהו אחר להתרושש, להפוך לרש – עני. ובכן, לצד "ירושה" ניתן להציב את
"מגרש", שבדומה ל"ירושה" מכיל את רעיון ה"גירוש". העברית
היא לעתים בוטה ואינה טורחת לחפות על עובדות החיים או
ליפות את המציאות. ממתי י"א 12 (תרגום דליץ') אנו למדים שגם "מלכות
השמיים נתפשה בחוזקה והמתחזקים יחטפוה". כן גם כאן, על מנת לתפוס את נחלת ה'
(ונחלתם שלהם) היה על בני ישראל "לרושש" ול"לגרש" את תושבי
הארץ. הבה נשווה לזאת את, "ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק ותאמר לאברהם, 'גרש
את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני יצחק'" (בראשית
כ"א 9, 10).
הנושא הבא המעסיק את פרשתנו הוא ערי המקלט על כל הלכותיהן,
כאשר לפי אחת מאותן הלכות ההורג בשגגה חייב להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול,
ואז "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (ל"ה 25,28). כך גם אנחנו; רק על ידי מותו של הכהן הגדול
שלנו שוחררנו מאשמה וכעת ניתן לנו לצאת לחופשי ולזכות בנחלתנו (עיין מעשי השליחים
כ' 32, כ"ו 18, אל האפסים א' 11, אל הקולסים ג' 24, אל העברים ט' 15). עובדה
זו מקבלת משנה תוקף בקוראנו את החלק האחרון של הפרק: "ולא תיקחו כופר
[כפ"ר – כמו גם "כפרה"] לנוס אל עיר מקלט לשוב לשבת בארץ עד מות
הכהן. ולא תחניפו [תטמאו-תזהמו] את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ
ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו. ולא תיטמא הארץ אשר אתם יושבים
בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (ל"ה 31-34). כך
טיהר דמו הטהור של ישוע, הכהן הגדול, את נחלתנו (הגשמית) וגם אותנו ובו זמנית
העניק לנו גם נחלה רוחנית (עיין פטרוס א', א' 4).
על ערי המקלט נאמר בפסוק 11: "והקריתם לכם ערים, ערי מקלט
תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה". מעניין כאן השימוש בפועל
"והקריתם" (מלשון "מקרה") שנראה כחיבור של מושגים מנוגדים,
כיוון שעל פי השכל הישר 'מקרה' – בין אם
מקורו באלוהים ובין אם לאו - אינו נתון לקביעה או לבחירה. "והקריתם לכם..." הוא לכאורה מונח
'בלתי אפשרי', אך אינו זר לחשיבה העברית המצרפת ניגודים. נראה אפוא שצירוף זה
מצביע על המקום בו נפגשת ההשגחה העליונה עם רצונו החופשי של האדם, באופן הקורא
תיגר על ההיגיון האנושי.
על החשיבות שמייחס ה' למקום אותו הוא ייחד לעצמו ניתן ללמוד מן
הפרק האחרון של פרשת "מסעי", שם נאמר: "ולא תיסוב נחלה לבני ישראל
ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל. וכל בת יורשת נחלה ממטות
בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו.
ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר; כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, כאשר ציווה ה' את
משה..." (ל"ו 7-10). הפועל "יסוב" נגזר מהשורש סב"ב.
והוא כמובן "להסתובב או לנוע סחור-סחור" ומרמז בכך על תנועה, חוסר
יציבות או ארעיות. השימוש דווקא בפועל זה (לשלילה) מדגיש את אשר קראנו זה עתה,
"כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל", כאשר דב"ק. מהווה ניגוד
ברור לסב"ב. ("על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו",
בראשית ב' 24). בהיות ה' "שוכן בתוך בני ישראל" (עיין ל"ה 34), הוא
שם לב לכל פרט הקשור למקום משכנו זה ונוקט כלפיו הקפדה יתרה.
* התחינה של מרדכי את אסתר
להביא את נושא צרת היהודים לפני אחשורוש, מלווה בהזהרה חמורה, לפיה היא עצמה תאבד
אם תחריש (אסתר ד' 14). על אסתר היה מוטל לבוא אל המלך ולבטל את שבועתו, ממש כפי
שהיה על האב או הבעל לעשות זאת בנוגע לנדר של בתו או אשתו. אם אותו אב או בעל
שומרים על שתיקה הנדר נותר בתוקפו, אך תוצאותיו (במידה ויהיו כאלו) יפלו על אותו
גבר שישא את העוון. דבריו של מרדכי לאסתר מצביעים, אפוא, על עקרון זהה, אך
ב"הפוך על הפוך", כמקובל במגילת אסתר. הדברים הללו מובאים בעקבות שיעורים
על מגילת אסתר של הרב דוד פורמן https://www.alephbeta.org/
במעמד
סיני עם ישראל מבטיח, במעין שבועה או נדר, לעשות ולשמוע את דברי ה' בעת שמשה מוריד
אה תורה (שמות י"ט 8 וכ"ד 7). אולם ישראל, כ"ארושת" אלוהים,
לא קיימה את הבטחתה והתוצאות לא איחרו לבוא. אולם, בשל שה"בעל" לא ביטל
את אותם 'נדרים' מלכתחילה, הרי שהיה מוטל עליו לשאת את עוונה (במדבר ל' 16), דבר שהתקיים
בישוע (ע' פטר'א ב' 24).
The
New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson Publishers,
.1
Brown, Driver, Briggs .
.2
3עיונים חדשים
בספר במדבר, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית,
המחלקה לחינוך יהודי ציוני, ספריית
אלינר.
No comments:
Post a Comment