פרשת פקודי - שמות ל"ח 12 - מ' 38

 פרשת "פקודי" ממשיכה לעסוק בספירת המלאי של חומרי המשכן ובפירוט חוזר של בגדי הכהונה. בפועל "פקוד" נפגשנו בפרשת "כי תשא", בה נפקדו הבוגרים מבני עשרים שנה  ומעלה. מבין מכלול הפרשנויות של "פקוד" נמצא גם הפירוש בהקשר הנוכחי שהוא 'למנות לצורך מטרה או האצלת סמכות ואחריות".1 בשונה מן המונח "קהל", המתייחס לציבור באופן גורף ולאו דווקא ליחידים המרכיבים אותו, המונה את "פקודי העדה" מדגיש את העובדה שאין לה קיום כלל ללא "נפקדיה".2

בפרשה הנוכחית אנו קוראים בל"ט 32: "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו" וכן, בפרק מ', פסוק 33: "ויכל משה את המלאה". בבראשית ב' 2 קראנו, "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה..."  ושוב אנו מבחינים כאן בהקבלה לתהליך הבריאה, כמו גם בל"ט 43, שם נאמר: "וירא משה את כל המלאכה...כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה". את הדברים הללו ניתן להשוות ל"וירא אלוהים", החוזר ונשנה בבראשית פרק א', וכן לכתוב בבראשית א' 28, בהמשך לבריאת האדם, "ויברך אותם אלוהים..."

בפסוק הפתיחה אנו פוגשים בביטוי "משכן העדות", המהדהד גם במ' 3, שם אנו קוראים על "ארון העדות", בעוד אשר בפרשת "כי תשא" (ל"ד 20) הבחנו ב"לוחות העדות". נראה, אפוא, כי מטרת קיומם של המשכן, הארון ותכולתו (כלומר ה"לוחות") היא מתן עדות לברית אלוהים עם עמו ישראל. "עד" נגזר מן הפועל עו"ד, אשר משמעותו המקורית היא המשכיות, התמדה וחזרה, ומכאן גם קביעתן של עובדות. 3  "עוד" משמעו כמובן "יותר" ו"המשכיות", בעוד שעדות הן "ציוויים". כך ניתן לעדים עצמם (בין אם הם בני אדם, חפצים דוממים, חוקים או אפילו הזמן) מעמד המהווה חלק בלתי נפרד מן המערכת המתמשכת והקבועה אשר עליה הם מעידים, ושבמקרה זה אינה אלא הברית עם אלוהים.

בפרשת "תרומה" בחנו את צורתה של מנורת שבעת הקנים ואת הקשר שלה לצמחיית ארץ ישראל. ניתן להבחין בקשר דומה גם כאן. "וייתן את השולחן באוהל מועד על ירך המשכן צפונה מחוץ לפרוכת ויערוך עליו לחם לפני ה'... וישם את המנורה באהל מועד נוכח השולחן, על ירך המשכן נגבה" (מ' 22 – 24). הצבתם של פריטים אלו בכוונים המצוינים פה אינה מקרית.

חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם המועד בו מתחילים עצי הזית ללבלב ובה בעת מתמלאים גם גרגירי החיטה והשעורה. גורלם של גידולים אלו נחרץ בעונה זו המאופיינת בתהפוכות במזג האוויר; מחד גיסא רוח שרבית חמה ויבשה מן הדרום, ומאידך גיסא רוחות קרות המנשבות מהצפון והמערב והמביאות אתן לעתים סערות וגשמי זעף. ובעוד החיטה זקוקה לרוח הצפונית הקרה בשלב מוקדם זה של התפתחותה, עלולה רוח זו לפגוע בתפרחות הזיתים שזקוקות דווקא למספר ימי חום. על מנת ששני גידולים חשובים אלו יצליחו להתפתח ולהניב פרי צריך להיווצר איזון בין החום והקור בעונת ספירת העומר הרת הגורל. חכמי התלמוד טענו שתהליך זה מוצא לו את ביטויו בהצבת שולחן לחם הפנים, המסמל את החיטה, בצד צפון (שמאל), בעוד שהמנורה בה מבעירים את שמן הזית הוצבה בצד דרום (ימין) של המשכן. כשהם ניצבים כך מסמלים שני פריטים אלו פנייה אל הקדוש ברוך הוא, בהיותו היחיד המסוגל לאזן בין כוחות הטבע ולשלוט בהם.4 ושוב, משמשת ארץ ישראל על תכונותיה השונות (וזאת כאמור במדבר שתנאיו שונים בהרבה) כאמצעי לקיום ולשימור הקשר בין אלוהי ישראל לבין עמו בעת שהוא מדריך אותם ואף בייסרו אותם, וזאת עוד טרם נכנס העם לתחומי הארץ. מכאן שלארץ הבחירה מקום מרכזי ביותר במערכת היחסים שמשתית אלוהים עם האומה שבחר.

אחד המרכיבים בבגדי השרד של הכהן הגדול היה "ציץ נזר הקודש זהב טהור" ועליו "מכתב פיתוחי חותם קודש ליהוה" (ל"ט 30). בל"ט 6 נאמר על שתי אבני השוהם ששמות שבטי ישראל חקוקים עליהם ושנועדו להיות על כתפי הכהן הגדול שהן "מפותחות פיתוחי חותם". רק כך יכול היה להתקרב לה' כשהוא מייצג את עם ישראל. המשמעות המילולית של "חותם", מחד, ו"פיתוח" מאידך – כלומר חתימה ופתיחה בו זמנית – נשמעת לכאורה כדבר והיפוכו. האם יש בזאת רמז לדבר-מה סמוי מן העין? בספר ההתגלות, בפרק ה' ישוע נמצא ראוי לפתוח את שבע החותמות של ה"ספר הכתוב מפנים ומאחור" (פס' 1,5). מהו הדבר המאפשר לישוע לבצע את המשימה הכה חשובה, בעוד שאף אחד אחר לא נמצא ראוי ומסוגל להוציאה לפועל? הזכות נפלה בחלקו של ישוע כי הוא מסר את חייו על מנת לגאול למען אביו את מי שיחד אתו ימלכו ויכהנו על פני הארץ. הכהן הגדול שלנו ניצב לפני אביו, שעל כתפיו (סמלית) אבני השוהם וציץ הזהב על ראשו, "קודש ליהוה". בהיותו ראוי לפתוח את ספר הגאולה החתום, הוא ביצע את תכלית משימתו דהיינו, להציג לפני אביו את אלו שהוא פדה בדמו ובכך איפשר להם לקבל את חותם האלוהים על מצחותיהם (התגלות ז' 3).

 

1 http://www.kipa.co.il/pash/

2 Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, based on the commentaries of Samsom Raphael Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, - New York, 1999.

3 Nature in Our Biblical Heritage, Nogah Hareuveni, trans. Helen Frenkley, Neot Kdumim Ltd. Lod, Israel, 1996.

 

פרשת ויקהל - שמות ל"ה - ל"ח 20

 

בפרשה הנוכחית, ובזו שאחריה, נחתם ספר שמות ובהן מתוארת הקמת המשכן, אביזריו ובגדי השרד של המשרתים בו. כמו כן נזכרים שני האומנים שנבחרו לנצח על המלאכה. הפעם, בניגוד להוראות להקמת המשכן, התיאור הוא דיווח במועד ובמקום. הטקסט החיוני הרווי בפעילות ובהתלהבות ממחיש לפנינו את הפעילות הנמרצת ורוח ההתנדבות ששררו במקום.

 אך בטרם תתחיל הפעילות יש להתעכב על הציווי המשמעותי המתייחס שוב אל השבת ואשר מן הסתם נועד להבהיר שמלאכת הקמת המשכן אינה קודמת לשבת (ע' ל"ה 2-3).

"ויקהל משה" – התאספות לצורך הוצאתה לפועל של תכנית מוגדרת  – הקמת המשכן. והנה יוצאת קריאה "לכל חכם לב" – לכל אחד שמלאו ליבו וחש כי יש ביכולתו לתרום – "יבואו ויעשו" (ל"ה 10). התגובה, כאמור, היא מאד נלהבת. התרומה היא גם בחומר וגם במעש. המחנה הומה פעילות, כאשר המומחים ואלו שאינם מיומנים, העשירים וחסרי הכול, בני העם מן השורה והמנהיגים – כולם לוקחים חלק.

 הבה נעקוב אחר הטקסט.

וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.  כא וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ.  כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.  כג וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ.  כד כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה--הֵבִיאוּ.  כה וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  כו וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים.  כז וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן.  כח וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן:  לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  כט כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה. 

 הפעילות מקיפה את הרבים כשמאפייניה הם רצון, נדיבות וחכמה. אווירה דומה שורה על האומנים בפרק ל"ו. בצלאל, אוהליאב ועל "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ובינה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש... וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה, אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לַעֲשֹׂת אֹתָהּ; וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה--בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.   וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים" (פס' 3-4). ושוב, שיתוף פעולה בין ה'הדיוטות' לבין המומחים, עד כי נאמר למשה: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, ימִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (פ' 5). משה ציווה "על יעשו עוד מלאכה.. ויכלא העם מהביא" (פ' 6). מעניין השימוש כאן ב"ויכלא" ולא "ויכלה (העם מהביא"). בדומה לנאמר כאן, בבראשית ח' 2, בתום המבול, כתוב: "ויכלא הגשם מן השמיים". בשני המקרים נראה שכל"א מצביע על כך שפעולת העם והגשם (בהתאמה) אינה נובעת משני הגורמים הללו, כי אם אך ורק מאלוהים.

אכן, מקור החכמה, המיומנות והכישרון שבהם הסתייעו האומנים היה אלוהים עצמו, "וימלא אותו רוח אלוהים..." (ל"ה 31). אלוהים מלאהו ברוחו, וברוח זו הוא היה מלא. "ולהורות נתן בלבו, הוא ואהליאב..." (פ' 32). רוח אלוהים ששרתה על שני האומנים הללו אף אפשרה להם להורות ולהדריך אחרים.

נשוב למשכן... התיאורים בל"ז 1-24 מתארים ארון (העדות), שולחן (לחם הפנים) ומנורה. בנוסף, בתיאורים שלפנינו קיים גם כיור ומראות ממנו היה עשוי (ל"ח 8). על אף שכסא אינו מצוין כאן באופן ספציפי, הרי שזה שמו האחר של הארון העדות והכפורת, כמו למשל בישעיהו ו' 1. מעניין התיאור (המקביל?) במלכים ד' 10, בהקשר לעלית הגג שערכה האישה משונם לאלישע, ובה היו, "מטה ושולחן וכסא ומנורה". וכך, גם בית אלוהים אינו שונה וראוי למגורים, בהיותו מצויד כמו כל בית 'נורמטיבי'.

כיור הנחושת וכנו עשויים "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (ל"ח 8). כיור המראות, שבמימיו היה על הכוהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם בטרם ישמשו בעבודת בהקרבת הקורבנות, משמש כסמל לשלב הראשוני של המאמין בדרכו האמונית.  אולם אנו נתמקד בתמונה הניבטת לפנינו, כלומר במראה "הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (פ' 8). בניגוד לכך, בשמואל א' ב' 22 אנו קוראים על בני עלי ועל הנשים "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד". בתהילים ס"ח 12-13 נאמר: "אֲדֹנָי יִתֶּן-אֹמֶר; הַמְבַשְּׂרוֹת, צָבָא רָב.  מַלְכֵי צְבָאוֹת, יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן;    וּנְוַת-בַּיִת, תְּחַלֵּק שָׁלָל". בשבוע שעבר התבוננו בבעתה בגברים, בנשים, בבנים ובבנות של עם ישראל שפרקו את תכשיטיהם לצורך הקמת עגל הזהב (ע' ל"ב 2). השבוע, לעומת זאת, רבים מאותם אנשים, ובעיקר נשים, תורמים למען המשכן, גם מתכשיטיהם (הנותרים) וגם מן המראות אשר בהן השתקפו הבבואות של מי שטיפחו את חזותן החיצונית. עכשיו הן, מן הסתם, מוותרות על אותם סממנים לטובת ערכים נעלים יותר. מעבר לכך, הנשים שעכשיו "צובאות פתח אוהל מועד" מהוות מעין "צבא מבשרות" ועל כן הן "מחלקות שלל" (אם לערוך השלכה לתהילים ס"ח). האם בכך מכות נשים אלו על חטא השתתפותן בהקמת העגל?

האם אי פעם ניסית לרדת לעומקם של הדברים הבאים: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.   כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה 8-9), כשאתה שואל את עצמך, מהם אותם דברים אשר משה ראה בהר? כשמשווים את התיאורים מפרשת תרומה לאלו הניתנים כאן, בשעת הרכבת המשכן, ניתן להבחין בהבדל ברור. בציוויים המקוריים רווחו דימויים אנושיים לחלקי המשכן השונים, בין אם לחלקי גוף או ליחסים בין בני אדם (כגון בכ"ו 3,17). כאן, לעומת זאת, האחרונים, כלומר התיאורים הכמו-חברתיים, נעדרים לחלוטין.  האם הבדל זה בין ההוראות המקוריות לבין שלב הביצוע הוא שמצביע על מה שמשה ראה על ההר?

בסופו של יום, הפעילות הנמרצת ושיתוף הפעולה בין כל שכבות העם מביעה יותר מכל מאמץ קולקטיבי בעל מימדים לאומיים. זה לא מכבר אותם אנשי הועבדו בפרך ובעבודה קשה (שמות א', 13,14) תחת שבטי נוגשים, בעוד שעכשיו הם הופכים לעם אשר כאיש אחד מבצע את "עבודת" המשכן, שירות מקודש ורם. באותם ימים הם ודאי הרהרו לא אחת בתמורה האדירה שחלה בחייהם. במצרים הם היו מסה אחת, חסרת זהות ואשר על כן זכתה להתייחסות בגוף יחיד (ע' שמות א' 11,12). בפרשה הנוכחית, בל"ו 10-37, שוב חוזר גוף היחיד, אולם לנוכח תיאור הפעילות הקיבוצית, התמונה המצטיירת כאן היא שונה בתכלית. אם "ועשה"  חוזר ושוב בהקשר לבצלאל, אין ספק כלל שרבים מבני העם רחשו סביבו ושיתפו עמו פעולה. אך גם אם הכוונה ליותר מאשר אדם אחד, השימוש הנוכחי בגוף יחיד מצביע על אחדות. על כן בדומה למה שראינו בפרשת תרומה (בכ"ו 6-11), דהיינו שהמשכן עשוי ממרכיבים רבים ושונים ואף על פי כן נאמר "ויהי המשכן אחד", כך גם עם ישראל - מייצג ומפגין את העקרון הנצחי של גיוון ושוני בתוך אחדות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בטקסט שלנו.

ראויה לציון העובדה שכל קטע בפרקים ל"ו, ל"ז ול"ח פותח בפועל "ועשה", "ויעשו" או "ויעש", כאשר מדובר בפרק ל"ו 1,6 ובפרק ל"ז 1, 10, 17, 25, 29, ל"ח 1,8,9. בסיפור הבריאה פועל זה מופיע מספר פעמים כאשר בפרק א' 26 נאמר: "ויאמר אלוהים, 'נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו". בתום מלאכת הבריאה כתוב: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות". 

מכמני לשון בפרשת האזינו דברים פרק ל"ב

 

 

רוב רובה של פרשת "האזינו" מכילה את השירה הקרויה בשם זה. נראה ששירה זו מהווה את השיא, או הקרשנדו אליו הוביל סיפור עלילות עם ישראל כפי שהוא מגולל בספר "דברים". נבואות על מה שעתיד לפקוד את העם וסיכום קורותיו מוצגים בשירה באורח 'דקלומי' כשהם סובבים סביב ציר אחד - ריבון עולם, האב האוהב את עמו. בפרשות השבוע האחרונות הצבענו על כך ש"שירת האזינו" נועדה לשמש עדות לדורות הבאים (עיין ל' 19). ואמנם בשבוע שעבר ובזה שלפניו גם השמיים והארץ נקראו לתת עדות, כמו גם כאן כפי שנאמר: "האזינו שמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". הציווי "האזינו" מדגיש כמובן את פעולת השמיעה, או הטיית האוזן. מעניינת המילה מאזניים (לדוגמא ויקרא י"ט 36) בהקשר זה והעובדה שהקדמונים היו מודעים לכך שמנגנון האוזן אחראי על איזון הגוף.  מכאן, אפוא, שהיכולת להאזין (ולציית) מהווה את לשון המאזניים לפיה יידון עם ישראל. 

רבים מן הבתים עשויים צמדים-צמדים, כאשר הרעיון המוצג בחלק הראשון מהדהד בחלק השני באמצעות מלים או מונחים נרדפים המדגישים את הנושא ו/או מוסיפים עליו. ייתכן שהשימוש בתחבולה לשונית זו כאן נועד להוות מעין מאזני משפט לשוניים (תרתי משמע) ואף להדגים את 'עדות השניים' ההכרחית בכל פעולת שיפוט. פסוקי הפתיחה מיטיבים לאפיין את הסגנון הזה, הנפוץ בכתבי הקודש, ובעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בשירת האזינו:

 

האזינו שמיים ואדברה

ותשמע הארץ אמרי פי.

 

יערוף כטל לקחי,

תיזל כטל אמרתי.

 

כשעירים עלי דשא

וכרביבים עלי עשב.

בעתיד יקבלו הדברים הללו אישור במילותיו של ישעיהו: כִּ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר יֵרֵד֩ הַגֶּ֨שֶׁם וְהַשֶּׁ֜לֶג מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א יָשׁ֔וּב כִּ֚י אִם־הִרְוָ֣ה אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהוֹלִידָ֖הּ וְהִצְמִיחָ֑הּ וְנָ֤תַן זֶ֙רַע֙ לַזֹּרֵ֔עַ וְלֶ֖חֶם לָאֹכֵֽל׃ כֵּ֣ן יִהְיֶ֤ה דְבָרִי֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִפִּ֔י לֹא־יָשׁ֥וּב אֵלַ֖י רֵיקָ֑ם כִּ֤י אִם־עָשָׂה֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר חָפַ֔צְתִּי וְהִצְלִ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר שְׁלַחְתִּֽיו׃ (ישעיהו נ"ה 10-11). 

אהבת ה' לעם ישראל משמשת רקע לסיפור עברו של העם ולתחזיות הנוגעות לעתידו. יחסי העם עם אלוהיו הם הכוח המניע את האירועים (עבר, הווה ועתיד) ואת גורל האומה. 

בפסוק 4 נאמר על ה': "צור תמים פועלו". "צור" מופיע מספר פעמים בשירה. וכך, בנוגע לנדיבות ה' ויחסו לעמו, נאמר בפסוק 13: "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". בתגובה לתיאורי דאגת אלוהים לעם (בפסוקים 13,14 יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.  חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים) נאמר על ישראל בפסוק 15: "וישמן ישורון ויבעט". "ישורון" – שורש יש"ר – נוהג יותר כ"יעקב" – שורש עק"ב (כלומר, בעל הלכות עקלקלות), שכן נאמר עליו: "וינבל צור ישועתו". בפסוק 18 אנו קוראים: "צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך". "תשי" משורש נש"ה ('שכחה') ממנו נגזר השם "מנשה". דימוי ה"צור" – העשוי מחומר אשר כלל אינו מתקשר לרכות, ועוד פחות מכך לאמהות – מוצב כאן לצד מטפורות של לידה ויניקה. סוג זה של חיבור דימויים מנוגדים מצוי גם באל הקורינתים א' י' 4: "וכולם [אבותינו] שתו משקה אחד רוחני, כי שתו מן הצור הרוחני ההולך עימהם, והצור ההוא היה המשיח". 

ה"צור" מצוי גם בפסוקים 30,31 (אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה:   אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם, וַיהוָה הִסְגִּירָם.  כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם...), בעוד שבפסוק 37 ה"צור" הוא זה המעניק מחסה ("חסיו [חסו] בו"), שהוא שימוש מקובל יותר לדימוי זה. הכתוב משתמש ב"צור" גם בהקשר לעבודת האלילים (לדוגמא פסוק 31), משום שאלילי העמים המקומיים היו לעיתים עשויים עץ ואבן, וזאת בניגוד לאלוהי ישראל אשר בינו לבין החומר המרכיב את ה"צור" אין ולא כלום. 

חלקים אחרים של השירה מדגישים את תכונותיו השונות של אלוהי ישראל. הבה נעיין בפסוקים 26 ו- 27. אלוהים אומר על עמו הבוגד: "אמרתי  אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו 'ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת'".  על הביטוי, "לולי כעס אויב אגור..." אומרת נחמה ליבוביץ: "ביטוי זה... שכביכול הקדוש ברוך הוא  בכבודו יגור, יירא, יפחד מפני דעת האויבים, אין שני לו בתורה כולה... רצונו של הקדוש ברוך הוא בטוב בריותיו, רצונו להביאם אל מצב שבו 'יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון', שהיא תכלית כול הבריאה כולה, מתבטא כאן בביטוי החרדה לכיוון ההפוך, להתרחקות בני אדם מן המטרה הזאת: 'לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת'. שורת הדין נדחית אפוא מפני חשש לחילול שמו, אותו חשש שביטא משה רבנו בתפילתו אחרי חטא העגל (שמות לב, יב)... אותו חשש שביטא ביתר חריפות בתפילתו אחרי חטא המרגלים (במדבר יד, טו-טז)... אותו חשש מופיע כאן בצורה הרבה יותר חריפה וקיצונית, כאשר המדבר הוא כאן ה' עצמו, 'הירא' מפני התפשטות דעה מוטעית בעולם, החושש להתרחקות בני אדם מן התכלית אשר לשמה נברא העולם, החושש להביא לידי חילול שמו בעולם, במקום לסייע לקידוש שמו". [1] 

זה עתה נתקלנו ב"אפאיהם" – פועל ייחודי, שאינו מצוי בשום מקום אחר במקרא. על משמעות פועל זה קיימת יותר מאשר דעה אחת. לפי דעת הרוב מקור הפועל ב"פאה" – כלומר קצה או פינה, אחרים משייכים זאת ל"אף", כלומר כעס (חרון אף). וכך ניתן הפירוש, שה' יפיץ את עמו הבוגד לקצוות עולם, או יפקירם, "והעניים יבואו ויעשו בם כבשלהם". שונה פירושו של רש"י המחלק את המלה לשלוש תיבות, ומכאן "אף אי הם", כשהוא "הוסיף מדעתו כתוספת למלה "אמרתי", כאילו יש להבינה: אמרתי באפי... שיהיו כאילו אינם עוד, עד שכול שכיניהם ישאלו: איה הם?" [2]  לפי דעת מקרא, גורס פרשן אחר: "אשחיתם לבלי השאר להם פאה" [3], או שמא הם נמשלים לתוצרת חקלאית שבשנת שמיטה מפקירים אותה וכל שחשקה נפשו נוטל אותה, או, אף, לפיזורם עד לפאות/קצוות עולם? 

הבה נפנה כעת לפסוק 5, העמום משהו, בו נאמר, "שיחת לו לא בניו מומם, דור עיקש ופתלתול". את פסוק זה, אליבא דעת מקרא, יש לקרוא כך: "שיחת לו מום את לא-בניו". כלומר, לא אלוהים הוא שהשחית והטיל מום בלא-בניו והרע להם. על "לא-בניו" אומר הפירוש: "כמו שבעת רצון נקראים 'בניו', כך בעת קלקולם נקראים: 'לא-בניו'. על דרך הנאמר בהושע (ב' א'): לא עמי אתם". [4] לעומת זאת בפסוק 6 נאמר על ה', "אביך קונך". "קונה" הוא לעתים שם עצם נרדף ל"גואל" כשבכך הכתוב מדייק בתיאור מהות התפקיד, שהרי על הגואל לרכוש מחדש, או לקנות, את אשר אבד (חרות או רכוש). שאול פונה באל הקורינתים א' ו' 20, וז' 23 אל מי שנגאלו ומכריז: "במחיר נקנתם...!". הקרבה הצלילית של "קונך" ל"קן" הציפור עוררה ברש"י את ההרהור שאפשר והכוונה היא לכך שאלוהים מקים קן לעמו ישראל. 

בשלב זה, החל מפסוק 6 ועד 14, השירה מפתחת את רעיון הקמת עם ישראל ומסתייעת לצורך כך בביטויים המביעים רכות, דאגה ואהבה שמרעיף הקדוש ברוך הוא על שלו. על ייעודו של עם ישראל בקרב עמי החלד, ייעוד שנקבע שנים רבים לפני שהחל להתקיים כעם, ניתן ללמוד מפסוק 8: "בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (הדגשות שלי). ההפרדה המדוברת אירעה אחרי המבול, בתקופת "דור ההפלגה". בעקבות הקמת מגדל בבל ה' הפיץ את האדם על פני האדמה (ע' בראשית, י' 25, י"א 8), מאורע שהתרחש כידוע דורות לפני הולדת אברהם. משנולד אבי האומה ועד לגיבוש צאצאיו לעם, עבר עוד זמן רב. אף על פי כן אלוהים מדגיש את היות עם ישראל המניע לכל מהלכיו בקרב האנושות, עוד בטרם היה העם באיבו. 

שרשרת פעלים, העוקבים האחד את משנהו באינטנסיביות גוברת והולכת והמתארים את מעורבות ה' בחיי עמו, מופיעה בפסוקים 10 ו- 11: "ימצאהו, יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו, יעיר, ירחף, יפרוש, יקחהו, ישאהו". הרשימה אף גולשת לפסוק 12, שם נאמר: "ינחנו, ירכיבהו, ינקהו". "מדבר", "תוהו" ו"ילל ישימון",  הנזכרים כאן, חוברים ליצירת תמונה של עם אובד ותועה, ומכאן הפועל "ימצאהו". הפעלים האחרים רוויים בתכונה ובעשייה כמו "יבוננהו", אותו ניתן לקשור ל"בינה" (חכמה), ומכאן 'הרעיף עליו חכמה', או ל'התבוננות', ומכאן לרעיון השמירה  של אלוהים ש'שם עין' על עמו, או ל'בנייתו' של העם. "יצרנהו" – הוא ישמרו כ"אישון עינו" – "האיש הקטן" שהוא הבבואה הנשקפת  בעינו של המתבונן בעיני חברו. "ירחף" הוא כמובן משורש רח"פ, המופיע בבראשית א' 2 בהקשר לרוח אלוהים. בפרשת "וארא", בשמות ו' 6, 7, קראנו את ההבטחה: "ולקחתי אתכם... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה...". ואילו בשמות י"ט 4 נאמר: "... ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבֵא אתכם אלי". כך מהדהדים בפרשת "האזינו" אירועי העבר והבטחות אלוהים כפי שהם מתורגמים למציאות הנוכחית של חיי העם, שעה שהוא עומד על סף ארץ ההבטחה. 

פירוט השפע שמשפיע אלוהים על עמו בהווה ובעתיד מצוי בפסוקים    13,14( יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ,   וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר) בפסוק 15 חל מעבר, כאשר גם כאן מוצגת מעין ספירת מלאי של פעלים השועטים בזה אחר זה: "וישמן... ויבעט... שמנת, עבית, כשׂית... ויטוש... וינבל". כמו למעלה (בפסוקים 10-12), כשתוארו פעולות אלוהים למען עמו, כך גם כאן, בהצגת הפעולה ההפוכה - נטישת העם את אלוהיו – נעשה שימוש בשיטה של הצגת שורת פעלים ופעילויות המופיעים במהירות וברצף קדחתני. על הקטע שבין פסוקים 28-35 ניטשו וויכוחים בין הפרשנים.  והרי הוא לפנינו:

 

כח כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, הֵמָּה; 
וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה.   כט לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; 
יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם  ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, 
וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה:  אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם, 
וַיהוָה הִסְגִּירָם.   לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם; 
וְאֹיְבֵינוּ, פְּלִילִים.  }  לב כִּי-מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם, 
וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה:   עֲנָבֵמוֹ, עִנְּבֵי-רוֹשׁ-- 
אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, לָמוֹ  לג חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; 
וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר.   לד הֲלֹא-הוּא, כָּמֻס עִמָּדִי;  חָתוּם, בְּאוֹצְרֹתָי

מהו הנושא בפסוקים אלו? האם ישראל, או האויבים? בפסוק 30 מי הם הנרדפים, האם ישראל או האויבים? נראה שפסוק 36: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם..." , מצביע על כך שהקטע הקודם מתייחס לאויב. אולם, על פי הכתוב בפסוקים 30 ו- 31 נראה שעם ישראל הוא נושאו של הקטע. את מי "מוכר" כאן ה'? (זוכרים את פסוק 6 בו האב, אלוהים, הוא "הקונה"?) האם הוא מוכר את השייכים לו? ובפסוק 31, באזכור "צורם" ו"צורנו", כלום לא קיים הבדל בין ישראל והעמים? בעייתיות דומה מופיעה בפסוקים 37,38: "ויאמר, אי אלוהימו, צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה". ושוב, האם מדובר בישראל או בעמים בקטע קצר זה? הן קראנו זה עתה (בפסוק הקודם, 36) שה' "על עבדיו יתנחם" (או שמא ב"יתנחם" הכוונה לכך שהוא 'חוזר בו' או 'מתחרט' וכך ידון את עמו לכף חובה?). הייתכן שהדברים הבאים מתייחסים לאויבים אשר צורם ואלוהיהם (העשוי מצור, סלע או אבן), אינו מסוגל להיות להם לעזר? אולם, מאידך, שמא בכל זאת מדובר כאן בעם ישראל, הנשען על אלילים בהם הוא בוטח לשווא? מה דעתך? 

"ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל בני ישראל. ויאמר אליהם, 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה'" (פסוקים 45-47). כך נחתמת שירת העדות החגיגית באופן הראוי לה. "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם..." "הדרך האמת והחיים" (הבשורה על פי יוחנן י"ד 6) מתגלמים בישוע המשיח. וכמו ששירת "האזינו" נועדה לשמש לעדות, כך היה גם מי שהעיד על "הדבר [ש]נהיה בשר ו[אשר] שכן בתוכנו " (הבשורה על פי יוחנן א' 14), "כדי ... שיאמינו הכל" (יוחנן א' 7). 

בסיומה של הקראת השירה אומר ה' למשה את הדברים הבאים: " עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן" (ל"ב 29 הדגשה שלי). ובכן, על אף שמשה לא יעבור את הירדן על מנת להיכנס לארץ כנען, הרי שהר נבו מהווה עבורו מקום של מעבר – ממציאות אחת ומקיום גשמי למציאות ולקיום מסוג אחר. 

 

[1] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.  

[2] שם

[3] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.

[4] שם

מכמני לשון בפרשות ניצבים-וילך דברים כ"ט 9 – ל"א 30

  

השבוע אנו קוראים שתי פרשות, "ניצבים" ו"וילך". לפרשת "ניצבים" ניתן להעניק גם כותרת משנה: "העם העברי – עדות לברית ולהבטחות". משמעות הפועל "להתייצב" היא עמידה חסונה, עמידה לפני סמכות או להיות יציב או זקוף. שורש המלה הוא מן הסתם יצ"ב, אולם לפי קביעת שמשון רפאל הירש השורש הוא צב"ב, אשר אותו הוא מפרש כ"מתן חיפוי בתנועה". [1] במזמור ב' פסוק 2 אנו קוראים: "יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים [אשר] נוסו יחד על ה' ועל משיחו". מכאן שקיימות ברירה ובחירה, היכן להתייצב ולצד מי. 

הטקסט בשתי הפרשות שלפנינו מגדיר למעשה את מהות עם ישראל, אשר קיומו ומילוי יעדיו תלוי בחסד אלוהים. שני מושגים המופיעים כאן יותר מפעם אחת הם "מעבר", ו"עד" (או "עדות", "עדים" וכד'). העם העברי, בהיותו עד אלוהים, מאופיין, כידוע, ב"מעברים" הבאים לידי ביטוי במספר דרכים בקטעים שלפנינו. 

העם נמצא כאן, כאמור, במצב של "התייצבות". מדוע? "לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום; למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה ["אלה" – נדר, שבועה, אשר הופכת לקללה אם היא מופרת, לדוגמא ל' 7] הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (כ"ט 11-14). וכך, להיות עברים פירושו בראש ובראשונה "לעבור", כאשר הדגש כאן הוא על "מעבר בברית". יש לתת את הדעת, כמו כן, על כך שברית זו 'מרחיקה לכת' ומגיעה גם עד מי "אשר איננו פה עמנו היום" (פסוק 14). מכאן אנו למדים על המשכיות עם ישראל ועל אחדות הדורות בתוך מתחם הברית. "ברית" היא נגזרת של השורש בר"ת שמשמעו "לחתוך או לכרות", כאשר גם באחרון (לכרות) נעשה שימוש בכל הקשור בברית – דהיינו בצרוף המלים הנפוץ "לכרות ברית". כריתת ברית היא אפוא פעולת "חיתוך" כפולה, המדגישה את ההתבדלות במישור הטבעי והרוחני, התבדלות שהיא פועל יוצא של השתתפות בברית (כשהביטוי המוחשי לכך הוא ברית המילה). גם על העובר עבירה או על מי שמבצע עוון, כלומר על מי שחורג מתחומי הברית, נאמר: "ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ו' 20, לדוגמא). 

הברית היא, אם כן, דו צדדית, כמו חרב הפיפיות. אולם אלוהים, בהכירו את לב האדם הנוטה לפנות מעימו, כלל בברית גם הבטחת חסד. במלים אחרות, בסופו של עניין, יהיה זה הוא אשר יהפוך את קיום הברית למציאות אפשרית בחיי עמו, כפי שניתן לראות באופן כה ברור בל' 3-10, שם אנו קוראים: "ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם ייקחך. והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה' אלוהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום. והותירך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על אבותיך. כי תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה, כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". יש לשים לב לכך שגם הפועל "למול" פירושו "לחתוך". מן הכתוב כאן ניתן ללמוד שה' הוא היוזם והפועל בקרב העם, וכי רצונו הוא זה שיתקיים לבסוף. 

לא רק שאלוהים לוקח על עצמו לאפשר לבני ישראל להיות נאמנים לברית בכך שהוא נושא עליו את כל עוונות העם ומכותיו (באמצעות בנו), הוא גם המכריז כאן, "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך...!" אלוהים הוא אכן אלוהי העברים! גם ישוע נקרא "החלוץ העובר לפנינו" (איגרת אל העברים ו' 20) כשהוא מעניק לנו "תקווה שהיא כעוגן בטוח ויציב לנפשנו" (איגרת אל העברים ו' 19), תקווה מאפשרת לנו להיות יציבים בהתייצבותנו לפני אלוהים. 

האיגרת אל העברים, י"ב 15, מתריעה מפני "שורש פורה מרירות" שיגרום להיטמאותם של רבים. מקורן של מילים אלו הוא בנאמר כאן, בדברים י"ט 18, בתיאור של מי ש"לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים... פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה". הכתוב מתייחס לאדם עז המצח המתריס: בשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה (פ' 19). הפועל "ספות" מוכר לנו מבראשית י"ח 24, שם מתחנן אברהם שאלוהים לא יספה – ישמיד – את סדום ועמורה במידה וישנה שם "מכסת" צדיקים. הדימוי של הצמח הרעיל, פורה הלענה, מתרחב איפא. בשורשיו וענפיו הרוויים לכאורה, הוא מבקש להרעיל את הצמחייה שסביבו, את זו שסובלת מצמא, עד כדי חיסולה המוחלט. 

ברבות הימים יעלה המסך ואז תוצג קבל עולם הדרמה על עם הברית ובגידותיו מחד, והחסד שהוענק לו מאידך, כשהשמים והארץ משמשים עדים (עיין ל' 19). שירת משה (הנזכרת בפרשת "וילך", ל"א 21, ומוצגת בפרק ל"ב וגם, בגרסה אחרת, בשמות ט"ו), משמשת גם היא לעדות ותעודה, וכך גם ספר התורה עליו נאמר בל"א 26, "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד". 

הארץ השוממה (כ"ט 22-27) תעיד גם היא על בגידת העם באלוהיו לנגד עיני הבנים ולנגד עיני "כל הגויים", וכזה יהיה גם תפקיד הגלות. כל זאת למען תכלית אחת, להפוך את עם העברים לעד נאמן לאלוהים ככתוב בישעיהו מ"ג 10: "אתם עדי,  נאום ה'", להיות האלוהים אלוהי ישראל, אלוהי הבריאה ואלוהי היקום כולו. 

הברית הנזכרת פה נכרתה עמנו, בני דור ההווה, ממש כפי שנכרתה עם בני הדור ששמע את הדברים במו אוזניו (עיין כ"ט 13,14), ועל כן גם אנו "ניצבים" היום, ותמיד, כעם הברית, עדים לאלוהי הברית - אלוהי ישראל, אלוהי העברים – אל החסד. "התייצבות" במעמד נורא-הוד כזה היא המאפשרת לנו "ללכת" ("וילך"), "לעבור" ו"להתייצב" – כעת יותר מאשר אי פעם בעבר – ובכך לממש את זהות העם העברי! 

בפרשת ניצבים התמקדנו ב"מעבר" של העם העברי חרף העובדה שהם נקראו "להתייצב", כשמה של הפרשה. בפרשת "וילך" ניווכח כי על אף שנאמר "וילך משה", מדובר דווקא באי יכולתו "ללכת". הפרשה נפתחת בהצהרת משה בנוגע למותו הקרב ומינויו של יהושע בן נון. המשך הפרשה מהווה מעין הד לדברים שקראנו בפרשת "ניצבים". "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל בני ישראל. ויאמר אליהם, 'בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום. לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי 'לא תעבור את הירדן הזה'" (ל"א 1,2). "לצאת ולבוא" מהווה תזכורת לפרשות שקראנו לא מכבר -  פרשות "כי תצא... למלחמה" ו"כי תבוא... אל הארץ". מכאן ניתן להסיק שמשה מתכוון לומר, "אין בכוחי עוד לצאת ולהוביל אתכם במלחמה, וכמו כן אין אני יכול לבוא אל הארץ ולהכניסכם אליה". אולם משה מנחם את עם טיפוחיו ואומר, "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך; הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירשתם; יהושע הוא עובר לפניך, כאשר דיבר ה'" (פסוק 3). פסוקים 6 ו- 8 מסכמים את הדברים הללו: "... ה' אלוהיך הוא ההולך עמך; לא ירפך ולא יעזבך" וכן, "וה' הוא ההולך לפניך; הוא יהיה עמך – לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תחת". "ירפה", נגזרת שורש רפ"ה, כלומר, "החלשות, שמיטת דבר מה (ר' פסוק 12), הזנחה או הסרה". במזמור מ"ו 11 נאמר: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים". כיוון שאלוהים לא ירפה מאתנו, מוטל עלינו "להרפות" ולהיחלש לפני הכול-יכול, ורק כך נדע את מידת כוחו ואהבתו כלפינו. השליח שאול מבטא רעיון דומה באומרו: "אך הוא [אלוהים] אמר לי, 'די לך חסדי, כי בחולשה תושלם גבורתי'. על כן בשמחה רבה אתגאה בחולשותיי, כדי שתשרה עלי גבורת המשיח" (אל הקורינתים ב' י"ב 9). למרות שהפועל "יעזבך" אינו מכיל "רפיון או חולשה", הוא דומה ל"ירפך" במובן של "להניח או לנטוש". בפועל זה נעשה שימוש גם בהמשך פרשתנו, אם כי בהקשר שונה, כפי שנראה להלן. 

וכך אנו קוראים בפסוקים 16 ו- 17: "ויאמר ה' אל משה, 'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר בארץ אשר הוא בה שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים...'". מפסוק 5 אנו למדים שעל מנת לזכות בהגנת ה' יש למלא את התנאי, "ועשיתם להם [לעמי ארץ כנען] ככל המצווה אשר צוויתי אתכם", כלומר, לא לזנות אחרי אלוהיהם ובכך לעזוב את אלוהי האמת, כפי שקראנו זה עתה. על כך יעיד העם עצמו: "על כי אין אלוהיי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (פ' 17ב'). ברור שאלוהי ישראל אינו יכול להימצא "בקרב" העם כל עוד הם עובדים אלים זרים. 

למעלה (בפסוק 16) נאמר על עבודת האלילים, "וקם העם הזה וזנה". בפרשת "ניצבים" קראנו בכ"ט 12, "למען הקים אותך היום לו לעם...". וכך, אותו עם אשר ה' מקים לעצמו הוא זה אשר יקום לזנות אחרי אלוהי הניכר. בדוגמאות הללו (ורבות אחרות הדומות להן, אשר בכמה מהן עיינו לאחרונה) נעשה שימוש במלה זהה, או בנגזרת של שורש זהה, כדי להציג רעיונות מנוגדים. שימוש בשיטה זו, כפי שנוכחנו לדעת לא אחת, מטעים ומחזק את הסוגיות והנושאים הנדונים ולעתים אף מוסיף להם נופך של עוקצנות ואירוניה שלא לדבר על הלקח המוסרי הנובע מהם. 

בפסוק 14 אנו קוראים את הדברים הבאים: "ויאמר ה' אל משה, 'הן קרבו ימיך למות; קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו'. וילך משה ויהושע ויתייצבו באהל מועד". כשיהושע "מתייצב" לפני ה' הוא נעמד לפני סמכות-כל-הסמכויות המאצילה עליו מסמכותה-היא. 

בפרשת נצבים קראנו ש"הנסתרות לה' אלוהינו" בעוד ש"הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"  (כ"ט 28). כלומר, אופן שמירתם ועשייתם של דברי ה' הינו גלוי וישים. בפרשה הנוכחית, לעומת זאת, הפרת מצוות אלוהים תגרום לכך שהוא יעזוב את העם "והסתרתי פני מהם..." (ל"א 17). תחת האחריות לאותן "נסתרות" שה' לוקח על עצמו, בעוד שהוא מנגיש עבור בניו את דבריו הגלויים, בשעה שהם מפנים עורפם כלפיו הוא נאלץ לנקוט בהסתר פנים. 

קשר נוסף לפרשה הקודמת נמצא בשימוש במונחים "עד" ו"עדה". מספר עדים נזכרים כאן: בדומה לפרשת ניצבים השמיים והארץ נועדו להעיד נגד עם ישראל, ה"שירה" (המהווה את הפרשה הבאה) וספר התורה (שכמובן מכיל את ה"שירה"). ה"שירה", במיוחד, היא זו שתענה כ"עד" כאשר "רעות רבות וצרות" תפקודנה את העם (פסוק 21). כלומר, השירה תיתן תשובה ומענה בעת שהיא תהיה בפי העם. וכך, יהיו אלו המלים שבני ישראל עצמם יהגו אשר יענו כעד (וכהד) ויוכיחו אותם על מעשיהם הרעים. דברים אלו מהווים את צדו האחר של המטבע: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (ל', 14). שימוש נוסף של "תענה" (בהקשר לעדות) נמצא בשמות כ' 16 ובדברים ה' 20: "לא תענה ברעך עד שקר". לאור הדברים הללו עולה השאלה: האם הדברים אותם אנו אומרים ועושים (לטוב או לרע, ולרוב בלא דעת) אינם אלא מענה או תגובה למקור ולגורם ראשוני - דהיינו לאבי היקום (או, לחלופין, לאבי הרשע)? 

בפסוקים 10 ו- 11 אנו קוראים: "ויצוו משה אותם לאמור, 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם'". בסוף הפרשה, בפסוק 29, נאמר, "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". מן הסתם "וקראת אתכם" אמור להיות "וקרה אתכם" או "וקרתה אתכם" (כפי שאירע גם בפרשות קודמות). ברם, האם איות מיוחד זה, המעורר בנו את אסוציאציית ה"קריאה" בתורה, הוא מקרי בלבד? שכן שמיעת התורה מחייבת את השומעים לציות, בעוד התעלמות מן הנשמע טומנת בחובה "רעות רבות וצרות" ...

לבסוף, המגמה האירונית פוגשת אותנו שוב כאשר עורכים השוואה בין פסוק 12 לפסוקים 28,29, וזאת על ידי השימוש בפועל "הקהל". בקטע הראשון מצווה אלוהים להקהיל את העם כל שבע שנים, במועד השמיטה, לצורך הקראת התורה באזני העם כולו: "האנשים, והנשים, והטף, וגרך... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". לעומת זאת, בקטע השני נאמר: "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן דרך אשר צויתי אתכם..." אך בעוד שבקטע הראשון שומה על העם כולו להתקהל, הרי שבשני מדובר ב'הקהלת' רק מי שעליהם מוטלת אחריות ההנהגה. אם כן, כל עוד תוצאות ההתקהלות הראשונה אינן מניבות את התוצאות המתבקשות, יהיה צורך בהתקהלות השנייה.    

  

[1]Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Rabbi Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, New York.

 

מכמני לשון בפרשת כי תבוא דברים כ"ו - כ"ט 9

הפסיקה הנחרצת, "והיה כי תבוא אל הארץ..." (ולא 'אם תבוא אל הארץ'), מורה ש"לחיות בארץ ישראל היא ההנחה עליה מבוססת התורה", כדברי נחמיה גורדון (מאתר רשת האינטרנט "הפינה הקראית").[1] ובעוד שבפרשת השבוע שעבר עלתה סוגיית הבכור, הרי שהפרשה הנוכחית מרחיבה את הדיבור על ביכורים (שכמו הבכורים שייכים גם הם לאלוהים, עיין שמות י"ג 2, כ"ב 29, כ"ג 19, במדבר י"ח 13). אולם יש לתת את הדעת על כך שכמו בשמות כ"ג 19, גם כאן המונח הנבחר הוא "ראשית" (נושא שעיינו בו לעומק בפרשת אמור – ויקרא כ"א 1- כ"ד 23, בנושא ראשית העומר, כ"ג 10 שם). "ראשית" הוא כמובן המונח הקשור למשיח שהיה בראשית ושהנו הראשית (יוחנן א' 1-2, אגרת יוח' א' א' 1, התגל' כ"ב 13)). להביא לאלוהים את הביכורים/ראשית הפרי ניתן לעשות רק בארץ ישראל. החוט המשולש - של אלוהים, עם וארץ - מוצג כאן באופן חד וברור. "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם" (כ"ו 1,2). לאחר שהתיישב בארץ שה' אלוהיו הנחיל לו, וכשאדמתו מניבה את יבולה, חלה על בן עם ישראל החובה להחזיר לאלוהיו מביכורי/ראשית פרי אדמתו, דבר שיש לעשות רק במקום ובדרך שנקבעה על ידי אלוהים. 

"ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך. וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך..." (כ"ו 4, 5). עכשיו מוטל על בן האומה הישראלית "לענות ולומר לפני ה'", כלומר לספר את קורות העם, ובתוך כך להדגיש את תפקידו ומקומו המרכזי של האל. בעקבות "אמירה" זו מתמלא עולה הרגל בהכרת תודה לאלוהיו ובתחושה של קשר והמשכיות כלפי אבותיו כמו גם כלפי הדורות הבאים. וכך, כפי שכבר נוכחנו לדעת בעבר, כאשר האמת מחלחלת בתודעה, מתאחדים מקום, מועד ואומה - למעין ישות אחת - תחת שלטונו הריבוני של מי שיצרם, ייעדם ואיחדם. 

אולם ב"אמירה [ההודאה] לפני ה'" (כ"ו 5-10), בהנחת טנא "ראשית הפרי" ובהשתחוות (פסוק 10) לא נסתם הגולל על קיומה של מצווה זו. בהמשך, בכ"ו 11 נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך. אתה, והלוי והגר אשר בקרבך" , ומיד לאחר מכן: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר וליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו" (פסוק 12). במסגרת הפעילות של הענקת ראשית היבול לאלוהים, סיפור תולדות העם, הבעת תודה, השתחוות ושמחה לפני אלוהים מחויב אותו בן ישראל לספק גם את מחסורם של הנזקקים הנמצאים בסביבתו, שכן בהיותו "חונן את הדל" הוא נמצא "מלוה לה'" (עיין משלי י"ט 17). 

ומעניין לעניין, באותו עניין ובהדגש נוסף. בפרשות האחרונות, "ראה" ו"שופטים", נתקלנו בשורש בע"ר בהקשר לחרון אפו (הבוער) של ה' וכן בקשר לביעור כל מה שמטמא את מחנה ישראל (כאשר בפרשת "משפטים". כ"א 1- כ"ד 18, נעשה שימוש במושג זה בהקשרים נוספים).  בפרשת "כי תצא" נקשר הביעור גם להתנהגות מינית בלתי ראויה (כ"ב 13-24) ולחטיפה (כ"ד 7).  בפרשה הנוכחית, לעומת זאת, השימוש בביעור הוא שונה לחלוטין מכל הדוגמאות הקודמות. "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני ה' אלוהיך, 'בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה בכל מצוותך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא...'"  (כ"ו 12-14). ה"ביעור" או "אי הביעור" כפי שהוא מוצג כאן, מדגיש את אפשרות העלאת אפו וחמתו הבוערת של ה' אם וכאשר לא מחילים "ביעור" על ה"קודש", שהוא המעשר (דהיינו אם לא מפרישים ומבדילים את האמור להיות מוקדש לנצרכים הלוי, הגר, היתום והאלמנה). 

הפניה הפותחת את פרק כ"ו, "והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת... ותביא..." וכו' (פסוקים  1-5), הינה בגוף שני יחיד ועל ידי כך מדגישה את האחריות האישית של היחיד בחברה. לעומת זאת, ההודאה והחזרה על אירועי העבר תיעשה בגוף ראשון רבים  ("וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה'... וירא את ענינו..." וכו', פס' 6-9), כאשר בכך נרמזת הזהות הלאומית המשותפת המקיפה את העם כולו ביחסיו עם אלוהיו. בפסוק 10 אנו מבחינים בחזרה לגוף ראשון יחיד ("ועתה הנה הבאתי...") המצביע, שוב, על יחסי היחיד עם אלוהים. פסוקים 17-19 מסכמים את פרטי ה'עסקה': "את ה' האמרת [אמרת, הודעת] היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וה' האמירך [אמר, הכריז] היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיות עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דיבר". תחת "אמר" המקובל אנו נתקלים פה פעמיים ב"האמיר" (בנין הפעיל) הבלתי שגרתי. יש המפרשים "האמיר" כ"הגבהה", מלשון "אמיר" (צמרת העץ – "ראש אמיר", ישעיהו י"ז 6). אפשרות נוספת - במהלך מסעות במדבר התמרד העם לא אחת, כפי שמבטא זאת משה  בדברים ט' 24: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". גם בשבוע שעבר, בפרשת "כי תצא", נתקלנו בשורש מר"ה.  מזמור ק"ז 11 מוסיף ומטעים: "כי המרו אמרי אל". וכך, את "המרו" ניתן להמיר (לפחות סמלית) ב"האמירו", כלומר ב"אמירה". 'המרה' זו באה כמו כן להפוך על פיהם את הדברים הנאמרים במזמור קי"ו 20: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב".  אי אפשר, כמו כן, שלא להבחין בכך שבחלק השני של ה"עסקה" מבטיח אלוהים לעם הסגולה כי הוא יתנו "עליון על כל הגויים", מה שחוזר וקושר דברים אלו ל"אמיר" העץ. 

חלקיה האחרים של הפרשה מוקדשים ברובם לברכות ולקללות, שהנן תוצאות ציות ואי ציות. גם מפעל הקראת התורה לפני העם אחרי כתיבתה על "אבנים גדולות" אותן יש "לשֹוד  בשֹיד" (כ"ז 2) בעקבות חציית הירדן, נועד להוות הדגמה חיה של הניגוד המהותי הקיים בין "ברכה" ל"קללה", שכן אירוע זה אמור להתרחש בין הרי הברכה והקללה – גריזים ועיבל. וכדי שהמשוואה "ציות שווה ברכה –  סרבנות שווה קללה" – תובן היטב נאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, באר היטב" (כ"ז 8). בפרשת "דברים" עיינו במובן של "ביאור" ובהקשרו ל"באר". כאן אנו נתקלים גם ב"היטב", מלשון "טוב" – "שפיר, נעים, נכון". במלים אחרות, ב"בַאֵר היטב" מתכוון הכתוב להדגיש שיש להסביר את הדברים כך שיהיו פשוטים ונהירים לכל. 

ומכאן לפרק כ"ח, העוסק בברכות ובקללות. על הנאמר בפסוקים 1 ו- 15 (המהווים כל אחד מבוא, האחד לברכות והשני לקללות) אנו קוראים ב"עיונים חדשים בספר דברים": "ההבדל בין 'שמוע תשמע' – לשון חיוב, לבין 'אם לא תשמע' – לשון שלילה, בולט ביותר. רש"י הסביר את כפל הלשון... "'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי,' אם כעת תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן והילך..." רואים אנו איפוא, כי הדרשן דורש צורת כפל זאת – הרגילה כול כך במקרא.... – כאילו לפנינו משפט תנאי, והתוצאה: 'והיה אם שמוע – תשמעו'! ואם כי מבחינה דקדוקית תחבירית ודאי אין זה פשוטו של מקרא, הנה מבחינה רעיונית יודעים אנו יפה מתוך המציאות בחיי יום יום עד כמה הולכת וקלה לאדם עשיית הטוב אחרי שהתגבר על יצרו ואחר שהתמיד זמן מה בהליכה בדרך הטובה. הוא שאמר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו', הלכה ה': 'שמירה זו בכול אדם, שכול זמן שהוא נמשך בדרכי החוכמה והצדק, מתאווה להן ורודף אותם...'" [2] 

הברכות והקללות בפרק כ"ח מקבילות זו לזו, אולם בעוד שדי בי"ד פסוקים כדי לפרט את הברכות, מספר הפסוקים הנחוץ כדי למנות את הקללות גדול כמעט פי ארבעה (פסוקים 15-68. כמו כן אין זה מקרה שהר הקללה גבוה בהרבה מהר הברכה). טבען של הברכות, כמו גם של הקללות, הוא שהן מקיפות-כל. כלומר, המבורך מתברך בכל; בכל אשר ילך, בכל אשר יעשה - וכך גם המקולל. הברכות והקללות חודרות לכל ונמצאות בכל. ככל שהברכות נעימות ומענגות יותר, כך איומות ונוראות יותר הקללות, כאשר בשני המקרים השימוש במלים זהות מחזק ומדגיש עובדה זו. כזו היא, למשל, המלה "פרי". בכ"ח 4 ו- 11 אנו קוראים: "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך... "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך, ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך". בחלק השני אנו קוראים על אויב נורא אשר "אכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך..." (פסוק ,51 ע' גם פס' 42), אולם מה שהופך את ה"פרי" ואת השימוש במילה למקאברי הרבה יותר הוא פסוק 53: "ואכלת את פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלוהיך..." 

הבה נבחן מספר דוגמאות דומות (בהן מופיעות מילים זהות או כאלו שנעוצות בשורשים זהים אך בהקשר שונה, ושוב, כדי להדגיש את חומרת הנושא). בכ"ח 11 אנו קוראים: "והותירך ה' לטובה..." השורש ית"ר מתייחס כאן ל"יותר". מנגד, בכ"ח 54 אנו קוראים: "האיש הרך בך והענוג מאד תרע עינו באחיו ובאשת אחיו וביתר בניו אשר יותיר מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל..." במלים אלו מהדהדים הדברים האימתניים שקראנו למעלה על ה"פרי". הפועל "עבוד" מופיע בצורה דומה. פסוק י"ד מסכם את רשימת הברכות באומרו: "ולא תסור מכל הדברים אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ימין ושמאול ללכת אחרי אלוהים אחרים לעבדם".  לעומת זאת בפסוקים 47 ו-48 נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל; ונתן עול ברזל על צווארך עד השמידו אותך". פסוק 64 מרחיק לכת עוד יותר: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים אשר לא ידעת, אתה ואבותיך – עץ ואבן". 

אחת מתוצאות אי הציות לדבר ה' מוגדרת כך: "והיית למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (פסוק 37), בניגוד ל"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (פסוק 10). בפרשת "חיי שרה" (בראשית כ"ג 1- כ"ד 18) בחנו את המושג "משל", והתברר לנו כי ל"משל" ול"מושל" שורש משותף (מש"ל). וכך, המושל, האמור לייצג את הסמכות העליונה, דהיינו את אלוהים ומלכותו, הופך למעין משל – דוגמא – של הדמות או הישות אותה הוא אמור לייצג. כאן מוזהר העם פן ייצג את אדוניו באופן בלתי ראוי, ויהיה דוגמא לאשר עולה בגורלם של מי שאינם נאמנים על אשר הופקד בידם. ביואל ב' 17 מקונן הנביא: "... אל תיתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים ["למשול" לשלוט ו/או לספר עליהם כעל נמשל], למה יאמרו בעמים, 'איה אלוהיהם?'"  "שנינה" היא נגזרת  של שנ"נ ופירושה "לחדד או להשחיז" ומכאן "לחזור ולומר שוב ושוב". וכך, בהיות עם ישראל דוגמא בלתי ראויה ידברו בגנותם שוב ושוב, ובכל מקום. אולם אם "ישננו" בני ישראל את דברי ה' לבניהם (עיין דברים ו' 7), יחדל העם להיות ל"משל ולשנינה" בקרב העמים. 

כאשר עונש פיזור העם והפצתו בין העמים יגיע לשיאו, יהיה המצב כה נורא ובלתי נסבל עד כי "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." (פסוק 65). בפרשת "נח" קראנו: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה..." (בראשית ח' 8,9). אולם מן האמור בהמשך (פסוק 12) ניתן להסיק שהיונה כן מצאה בסופו של דבר מנוח לכף רגלה. לא כן המתואר פה. מכאן הסבל, המצוקה והחרדה רק ירבו וילכו: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר, 'מי ייתן ערב', ובערב תאמר, 'מי ייתן בוקר', מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (פסוקים 67, 66). "תלואים" – מלשון "תלוי" וגם "תלאה" (ע' שמות י"ח 8, במדבר כ' 14, נחמיה ט' 32). אחד מניצולי השואה אשר כתב על חוויותיו בעת ההיא בחר לקרוא לספרו, "מי ייתן ערב". שורש "ערב", כפי שכבר ראינו מספר פעמים, הוא ער"ב ומשמש מספר לא קטן של מלים, כמו "עֵרֶב, עָרֵב, עורב, עירבון" ועוד ועוד. בירמיהו ל' מצויה הבטחה עצומה וגדולה. וכך אנו קוראים בפסוק 21: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא [זוכרים את פרשת "שופטים" ואת הנביא כמשה שיקום מקרב אחיו?], והקרבתיו וניגש אלי, כי מי הוא זה עָרַב את לבו לגשת אלי? נאום ה'". "ערב" כאן הוא מי שמעז. התשובה לשאלה זו היא ברורה למדי, שכן אין אחר אשר יוכל לערוב את לבו להתקרב אל ה' ולהקריב עצמו לבד מהבן (והמושל) – ישוע המשיח. 

לבסוף (בפסוק 68), "והשיבך ה' מצריים באניות בדרך אשר אמרתי לך 'לא תוסיף עוד לראותה'...." בשמות י"ד 13 קראנו, "כי אשר ראיתם את מצריים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". הזכרת אוניות בהקשר זה היא תמוהה מאד, שכן אין זו הדרך המקובלת להגיע מארץ ישראל למצריים. אולם ייתכן ויש בזאת משום רמז לכך שבני ישראל עברו את הים בדרך ניסית כאשר הם יצאו מבית עבדים. לעומת זאת, השיבה לבית העבדים תיערך באופן שונה לחלוטין, ובוודאי שלא באמצעות נס שמחוללו הוא אלוהים. הפעם השיבה תהיה דומה יותר למעבר ב"ים הצרה" (עיין זכריה י' 11) כרמז לאוניות עבדים. ובהגיעם למצרים, המקום בו חוו שחרור מעבדות, הם ישובו להיות עבדים: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות" (פסוק 68). "התמכרתם" – להימכר במכירה עצמית. מצבם יהיה כה נואש עד כי הם ייאלצו להציע עצמם למכירה, אך עוד גרוע מכך - לא יימצאו להם קונים! 

הפרשה מסתיימת בפרק כ"ט פסוקים 1-9 המזכירים לדורות העתיד את הניסים אשר חווה העם במצריים, שאך עתה הוצגה כמקום בו הם עלולים לשוב ולהתנסות התנסות מרה. הם נקראים, אם כן, לזכור בעתיד את כל הטוב שהשפיע עליהם אלוהים ברחמיו, אהבתו ועוצמתו. זכירה זו תהיה הכרחית לצורך קיום העם, ומכאן חשיבותה של הקריאה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון!" (כ"ט 8).

 

   

מכמני לשון בפרשת כי תצא דברים כ"א 10 – כ"ה 19

 פרשת "כי תצא" מקיפה מצוות, הוראות והלכות שבחלקן כבר נתקלנו בשלבים מוקדמים יותר וכאן מופיעות בגרסה שונה. לעומתן אחרות מוצגות עכשיו בפעם הראשונה. על אף שבמבט ראשון רשימת הדינים והמצוות נראית שרירותית, וכך גם סדר עריכתם, בהתבוננות מעמיקה יותר ניתן להבחין שקיימת חלוקה לפי קבצים, כשלכל קובץ גורם מאחד. דוגמא לכך מהווה הקובץ בו נפתחת הפרשה, בו קיימת מעין המשכיות כמעט סיפורית. הציווי הראשון עוסק בשבוית מלחמה הנישאת לשובהּ אשר כעבור זמן מה מואס בה. מכאן אנו עוברים לזכויות הבן הבכור של אשה שנואה אשר בעלה מעדיף אחרת על פניה, כאשר הנושא הבא הוא בן "סורר ומורה" הראוי לסקילה בשל התנהגותו, ושעל דעת כמה מחכמי התורה עשוי להיות בנה של אותה "אשה שנואה". הקובץ מסתיים במי שדינו מוות בתלייה על עץ (עיין כ"א 10-23). בסופה של הפרשה (כ"ה 14-16) ניתן למצוא דוגמא נוספת שעניינה הגינות במשקלות ומידות. הפרת ציווי זה מוגדרת כ"תועבת ה' אלוהיך, על עושה אלה; כל עושה עוול". הסוגיה העוקבת היא השמדת עמלק, בשל יחסו כלפי עם ישראל בצאתו ממצרים. בגין מעשים אלו נכללים העמלקים בקטגוריית עושי עוול ותועבה, על אף שעשיית העוול מתייחסת, כאמור, למידות ולמשקלות. פרשת "כי תצא" מדגימה את מידת מעורבות ה' בחיי העם וכיצד חייב כל היבט בחיי היחיד, כמו גם בחיי הקהילה כולה, לתת ביטוי ראוי לאלוהים - יוזם המערכת והעומד בראשה.

הבן ה"סורר והמורה" (כ"א 18), בהתאם להודאת הוריו, אינו מציית להם וחרף כל הניסיונות לרסנו הוא "זולל וסובא". "סורר" הוא נגזר של סר"ה, "פנייה הצידה, נסיגה, הרתעות". "מורה" נובע מהשורש מר"ה, שפירושו "וכחן, מי שמסרב לציית, מרדן". לפי ירמיהו ה' 23, התנהגות זו מקורה בלב אדם: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה, סרו וילכו". ה"סורר והמורה", באופן לא מפתיע הוא כאמור גם "זולל וסובא". "סובא" (שתיין, שיכור) נעוץ בשורש סב"א, המזכיר לנו את ה"שובע", הדומה לו לא רק בצליל אלא גם במשמעות.  כאשר לא מסתפקים בשובע, התאווה מתעצמת והופכת ל"סובא". הדמיון הצלילי בין המלים הללו מצביע על כך שסטייה מדרך הישר, גם אם היא סמויה וקלה, עלולה להוביל בסופו של דבר לאובדן ואבדון. בעקבות מעשיו נדון הבן הסורר לרגימה (פסוק 21). בכ"ב 21, כשמדובר בנערה אשר עם נישואיה נמצא שלא הייתה בתולה, וכן גם במקרה של "נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאהּ איש בעיר ושכב עמה" (פסוקים 23-24) ה"רגימה" היא "סקילה", שבנוסף להיותה ידויי אבנים, (בהטיה שונה במעט) היא גם "איסוף אבנים" כפי שנראה בישעיהו ה' 1-2: "... כרם היה לידידי... ויעזקהו ויסקלהו, וייטעהו...".  השורש סק"ל הוא דוגמא אופיינית לחיבור ולקרבה בין ניגודים המתקיימים לעיתים בשפה, ועל כן גם בחשיבה העברית. 

בעקבות הבן הסורר פונה הטקסט אל איש חוטא שחייב במשפט מוות, "והומת, ותלית אותו על עץ" (פסוק 22). לדברים הללו נוספת הערה: "כי קללת אלוהים תלוי....". עקרון חוקתי זה עומד בבסיס הכפרה שניתנה לנו על ידי ישוע "שפדה אותנו מקללת [אי הציות ל]תורה בכך שהיה לקללה בעדנו" (איגרת אל הגלטים ג' 13).

 קובץ המצוות הבא, בפרק כ"ב, מתמקד ביחס לרכוש הזולת ולרווחתו ובהתייחסות נאותה כלפי ברואי אלוהים. "לא תראה את שור אחיך או את שֱֹיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך" (פסוק 1). "התעלמת" נגזרת של על"מ, "נסתר, חסוי", ובהקשר זה "העלמת עין", כלומר התעלמות, העמדת פנים כאילו לא ראית. גם "עולם", או "עד עולם" מקורו בשורש זה. בעברית מקראית המונח מתייחס לנצח (עבר ועתיד) שמנקודת מבט אנושית הוא אכן "עלום" או נעלם מעין (ר' כ"ג 4). "עלם" ו"עלמה" הם צעירים אשר אופיים ועתידם גם הוא לוט בערפל.  בקצה השני של הקובץ אנו קוראים: "כי ייקרא [כן 'ייקרא' ולא 'ייקרה'] קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או הארץ, אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב 6, 7). תמוהה ההבטחה בצדה של מצווה זו שאינה שונה מהתמורה הצפויה למקיים את הדיבר החמישי - דהיינו כיבוד אב ואם (עיין שמות כ' 12, דברים ה' 16). הבטחה זהה בעקבות ציות לציוויים כה שונים זה מזה עוררה תהיות בקרב ההוגים וחכמי התורה לדורותיהם, למן תקופת התלמוד. יש מהם הדורשים כי דרכי ה' נפלאות ונבצרות מבינת אדם. אחרים אף מוסיפים שאסור לנסות ולרדת לסוף דעת מצוותיו וטעמיהן. מנגד, פרופ' יצחק היינמן טוען: "אומנם גבהו מחשבות הבורא ממחשבותינו... ומשום כך אין לנו לתמוה אם יש בתורתנו גם מצוות שטעמם נעלם ממנו, אין לנו לקוות שנוכל למצות את עומק נימוקיה של תורתנו, אבל מאידך גיסא שונה תפיסת האל לפי התורה שינוי גמור מזו של דתות אליליות קדמוניות. הללו אינן מכירות בשום יחס בין רצון האלים ובין חוקי המוסר. אנחנו מאמינים באל רחום וצדיק החפץ בצדקת בריותיו. נפגע בכבודו יתברך אם נראה את מצוותיו כפקודות עריץ המטיל את עול רצונו על המשועבדים לו... יש להניח שהוא רוצה בטוב בריותיו ולשם כך נתן להם מצוות. כשם שמצווה עלינו למצוא את אצבע האלוהים בנפלאות הטבע ובקורות חיינו, על פי שיישארו סודות וחידות בלתי נפתרים, כך עלינו להשתדל להכיר לפי כוחנו את החוכמה ואת הצדק אשר במצוותיו". [1]  

התמורה הזהה בשני המקרים משמשת כרמז לעקרון החל על כל אחד מדברי התורה, דהיינו "קלה כחמורה". על פי תפיסה זו יש להתייחס לכל מילה או ציווי בתורה באותה מידה של חומרה וכובד ראש. על כן למצוות כבוד אב ואם, חשובה ככל שתהיה, ומנגד למצוות שילוח הציפור האם בטרם אוספים את גוזליה, פחותת ערך ככל שתהיה, וכן לכל המצוות שביניהן יש לציית כלשונן, כאשר לעיתים תוצאות הציות (או אי הציות) הן זהות. בפרשתנו, לדוגמא, קיימת מצווה נוספת ששכרה הוא אריכות ימים, הלא היא "אבן שלמה וצדק..." (כ"ה 15). אכן, גם את מצוות ה' השונות יש לשקול ב'אבני צדק', כלומר לא להפחית או להעצים את משקל כל אחת מהן.

בכ"ג 8-9 אנו קוראים: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יוולדו להם, דור שלישי יבוא להם בקהל ה'". ציווי זה מנוגד לנאמר על העמונים והמואבים, אשר לא יכלו לבוא בקהל ה' לעולם. "כאן המקום לשאול מה טעם הֵקֵלה התורה עם האדומים, ולא תבעה מהם למה לא קידמו את ישראל בלחם ובמים כדרך שתבעה מעמון ומואב... מפני שהתחכם יעקב על עשו, והוציא ממנו את הבכורה, הערים עליו לקבל את הברכות, אבל על רודפו בחרב אחיו דחתה אותו התורה שני דורות, והועילה לו קרבת האחווה שלא נדחה עולמית... גם חמור היה חטא המואבים מחטא המצרים; שמצריים חששו מפני ישראל שמא יתחברו עם אויביהם להלחם בהם ויגרשום מן הארץ". [2]

כמה מהדינים מתייחסים לטוהר מחנה ישראל וקהלו. אחד מאלו הוא: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל" (כ"ג 18). "קדשה" היא זונה (בעיקר במקדשי האלילים), כשם ש"קדש" הוא זונה ממין זכר (עיין איוב ל"ו 14). עוד לפני כן, בכ"ב 9 קיים איסור לזרוע זרע כלאיים, כדי לא לקדש את התוצר המוגמר ("פן תקדש המליאה").  גם כאן הכוונה בשורש קד"ש היא לטמא. לפנינו דוגמא לקו הדק המפריד בחשיבה העברית בין מונחים סותרים כביכול (כפי שכבר הבחנו למעלה). בהמשך אנו קוראים: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך לכל נדר, כי תועבת ה' שניהם" (פסוק 19). "אתנן" הוא מושג המגדיר רווחים של המוכר (או משכיר) את גופו. מלה זו עשויה להיות נגזרת של נת"נ ("נתינה") או של תנ"ה, שהוא שורש שפירושו "לתת" או "להציע". כשהוא מתחרט על בגידתו בישוע, השיב יהודה איש קריות לכוהנים את שלושים שקלי הכסף שנתנו לו בתמורה להסגרת רבו. "לקחו ראשי הכוהנים את הכסף ואמרו: 'אסור להכניס את הכסף לאוצר המקדש, כי מחיר דמים הוא. התייעצו וקנו בו את שדה היוצר לקבורת זרים" (הבשורה על פי מתי כ"ז 6). הכוהנים עשו את אשר עשו על פי המצווה הנ"ל, כשהם כורכים בסוגיה זו גם את "מחיר הדמים". האם אך מקרה הוא שבקטגוריה זו כלול גם "מחיר כלב", כאשר הנושא הבא (פסוקים 20,21) אשר עליו נותן הטקסט את הדעת הוא הרבית הקרויה כאן "נשך" (שכידוע נגזר מן הפועל "לנשוך")?

לפני שנבחן את הקובץ הבא, הבא נתעכב לעיין שנית בפסוק 21 (עדיין בפרק כ"ג) שם נאמר, "למען יברכך ה' אלוהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה". בעבר נוכחנו לדעת ש"מלאכה" היא נגזרת של לא"כ שהוא "לשלוח", ומכאן "מלאכים", דהיינו שליחים. עבודתו של אדם, "מלאכה" וגם "משלח יד", מהווה, אפוא, ייעוד ו'שליחות'. שליחות מטבעה אינה מתבצעת אך ורק למען צרכים אישיים ואינה נשארת בד' אמות עושיה. לשליחות נועדה להיות השפעה על מעגלים רחבים יותר. מדברים אלו ניתן להסיק שהחברה המתייחסת כך לעיסוקו של אדם היא חברה בעלת זיקה קהילתית, ו"משלח ידם" של חבריה מהווה חלק מן התרומה הקולקטיבית. עשייה מסוג זה מצביעה על גם מקומו של הפרט בחברה בה הוא חי.

בפרשת "ראה" דנו ב"מקום" ובפועל "קום". בפרשת "כי תצא" אנו פוגשים נגזרות אחרות של שורש זה. בכ"ג 25 אנו קוראים: "כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך". בקמה" הכוונה לשבלים הבשלות הקמות וניצבות (עיין בראשית ל"ו 7, "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", וכן גם שמות כ"ב 6). "מלילות" נגזרת של השורש מל"ל שפירושו "למולל, לפורר בין האצבעות". וכך כתוב בבשורה על פי לוקס ו' 1: "בשבת השנייה לספירת העומר, בעוברו [של ישוע] בשדות הקמה קטפו תלמידיו שבלים ולאחר שמוללו אותן בידיהם אכלו".

"הנפת החרמש" (דבר שאין לעשותו "בקמת רעך") לצורך קציר מזכירה לנו את פעולת ה"כריתה". ואכן "כריתות" מופיעה מיד לאחר מכן (בכ"ד 1): "כי ייקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערוות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו". ספר הכריתות הוא הכלי המשמש ל'ביתוק' מערכת היחסים. כל שהיה חסוי ומכוסה עד כה בקשר הנישואין הנדון נחשף בזמן הפירוד, ומכאן "ערוות דבר" שכן "ערווה" (ער"ה) פירושה "מערומים". חשיפת האיברים המוצנעים נחשבת למעשה מגונה, ועל כן "ערווה" או "ערוות דבר" מצביעה על חילול, היפוכו של הקדוש והטהור, כמו גם בכ"ג 15. השורש ער"ה משמש גם את הפועל "להערות" שמשמעו "לרוקן" או "לשפוך". וכך אנו קוראים בישעיהו נ"ג על המשיח: "... ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למוות נפשו..." (פסוק 12), או באל הפיליפים ב' 6-8: "הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים, אלא הריק [הערה] את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם, השפיל עצמו...". ישוע 'התרוקן' ו'נחשף'  ["חולל מפשעינו"] כל זאת כדי לכסות על ערוותנו ומבושינו-אנו. 

בראשית הפרשה נתקלנו ביחסי איש ואשה השונים מאלו בהם דנו זה עתה. מדובר באותה אשה שנשבתה בקרב ואשר שובה לקחה לאשה ולאחר זמן מה מאס בה. אף על פי כן חל איסור על האיש "להתעמר" באותה אשה (כ"א 14). בהמשך, בכ"ד 7 נאמר: "כי יימצא איש גונב נפש מאחיו... והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא". השורש עמ"ר פירושו "לנצל, לאסוף, ללקט". התורה מחמירה מאד עם מי שמנצל בני אדם או משתמש בהם כבסחורה עוברת לסוחר ועל כן על הגונב את אחיו נגזר עונש מוות. בניגוד לשני התיאורים הנזכרים כאן, נאמר בכ"ד 19: כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו - לגר, ליתום ולאלמנה יהי שם למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך".  ושוב אנחנו נתקלים ב"עומר" (עמ"ר), אבל בהקשר הפוך. תחת ניצול והתעמרות נקבע שיש לדאוג לחלשים ולנזקקים ולספק את צרכיהם - להניח להם ל'נצל' לכאורה דווקא את... שכחתו של בעל העומרים.

על אף שעל פניו נראה טעמה של מצווה זו ברור, היא גרמה לא אחת לחילוקי דעות בין הרבנים והפרשנים: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך". פוסקת נחמה ליבוביץ: "הן לא ייתכן לתלות את העזרה הצריכה להינתן לדל במקרה של שכחה. ויושם לב לכך, שזאת היא המצווה היחידה שאינה תלויה ברצונו של האדם; להיפך: זו מצווה, אשר אם ירצה האדם לעשותה בכול לבו, לא יוכל לעשותה. וכבר עמדו על כך חכמינו בתוספתא, מסכת פאה פרק ג' הלכה ח': .... 'והלוא דברים קל וחומר: מה אדם שלא נתכווין לזכות וזכה – מעליו כאילו זכה, המתכווין לזכות וזכה – על אחת כמה וכמה!'" [3] פסוק 20 דומה בתוכנו לזה שקדם לו: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, לגר, ליתום ולאלמנה יהיו". "לא תפאר" מתייחס ל"פוארה" שהיא ענף העץ ובהשאלה גם "פאר". את הדברים הנאמרים בישעיהו ס' 21 על עם אלוהים ניתן לקשור גם לנאמר כאן: "ועמך כולם צדיקים לעולם, יירשו ארץ; נצר מטעי, מעשה ידיי להתפאר". ואף על פי שבמהלך הדורות היו ענפים שנקטמו הרי שעץ הזית של עם ישראל, הממתין לגאולתו, נועד לפאר את אלוהיו (עיין ישעיהו מ"ד 23). כאשר תיחרט התורה על הלבבות (עיין ירמיהו ל"א 32) יקוימו מצוות החסד והנדיבות, הנזכרות כאן, כלפי הגר, היתום והאלמנה כדבר מובן מאליו.

אך כל עוד הוא יבש וחסר חיים זועק "עץ ישראל": "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו" (יחזקאל ל"ז 11). ברם, שעה שעם ישראל יחווה את הגאולה המובטחת ישתקם ה'עץ' לחלוטין. עיקרון הגאולה (בקרב המשפחה) בא לידי ביטוי בכ"ה 5-10. שם נאמר שעל אלמנת נפטר שלא הותיר צאצא להינשא לאחיו וכך להקים בן בכור לנפטר, על מנת ששם המת לא יימחה מישראל (פסוק 6). למעלה, וגם בפרשות קודמות , עיינו בשורש קו"מ וב"מקום". בקטע שלפנינו "הקמת" שם המת פירושה "תחייה", או במלה אחרת (בלשון בת זמננו) – תקומה. בויקרא כ"ו 13 נאמר: "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". בפסוק הבא (ויקרא כ"ו 14) מוזהר עם ישראל פן לא יציית ולא יקיים את דברי אלוהיו.  הבוחרים לא לציית מוגדרים במזמור קל"ט 21 כמתקוממים, או "תקוממים". על כן שומה על מי ש'הוקם', ללכת 'קוממיות' ולעשות זאת במשנה זהירות שמא ימצא עצמו 'מתקומם' נגד אלוהים.

 

[1] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר       

[2] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001

[3] עיונים חדשים