"צו את אהרון ואת בניו לאמור, 'זאת תורת העולה..." (ו'
2). אלו הן מלות הפתיחה של פרשת "צו". פרשה זו משחזרת את רשימת הקורבנות שנמנו בפרשת "ויקרא",
אולם הפעם מוצג כל קורבן על "תורתו". בעוד שהעלאת הקורבנות בפרשת
"ויקרא" כוּונה אל ה"אדם כי יקריב...", או ל"נפש כי
תקריב", כלומר לכלל העם, הרי שהפעם סוגיית הקורבנות מתייחסת לעבודת הכוהנים.
כיוון שכך, הרי שהוראות ההקרבה, בהקשר לכל קורבן וקורבן, הן בבחינת
"תורה". הכוונה ב"תורה" מעין זו היא למערכת הלכות וציוויים.
1.
"קדושה" – על ישוע נאמר במעשי השליחים ג' 14 שהוא: "קדוש וצדיק", בעוד שבאיגרת
אל האפסים א' 4 כתוב שהוא: "בחר אותנו בו בטרם היווסד תבל, להיות
קדושים ובלי דופי לפניו באהבה".
2.
על ה"מקום" כתוב ביוחנן י"ד 2: "בבית אבי
מעונות רבים, לולא כן, כלום הייתי אומר לכם שאני הולך להכין לכם מקום?" במעשי
השליחים י"ז 28 נקבע: ש"בו אנו חיים ומתנועעים, וקיימים".
3. על "בעלות הכהן", או ה"שייכות" אליו, נאמר ביוחנן: "אני הרועה הטוב. אני מכיר את שלי ושלי מכירים אותי" (יוחנן י' 14); "שמרתי אותם... אשר נתת לי" (יוחנן י"ז 12); "מאלה אשר נתת לי לא אבד לי איש" (יוחנן י"ז 9). "עַתָּה בִּהְיוֹת־לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל נַעֲלֶה מְאֹד אֲשֶׁר עָבַר אֶת־הַשָּׁמָיִם יֵשׁוּעַ בֶּן־הָאֱלֹהִים" (אל העברים ד' 14).
בעקבות ההוראות המתייחסות לקורבן האשם, מגיע תורו של זבח השלמים, העומד לכאורה בפני עצמו. אולם עצם מיקומה של "תורת זבח השלמים" מיד אחרי "תורת קורבן האשם" מן הסתם אינה מקרית. בשבוע שעבר, בפרשת "ויקרא", נתנו דעתנו על כך שלקורבן האשם נלווים גם פיצויים (ה' 23,24). פיוס, התרצות ויישוב הדורים אינם יכולים להתקיים ללא שחרור והתנקות מאשמה. כמו כן הבחנו בכך שהשלמים נגזרים מהשורש של"מ, כלומר שלם ובלי מום, ומכאן גם "שלום, השלמה ותשלום". אולם יש להדגיש שלא בִכֲדִי "שלמים" מופיעים כאן בגוף רבים, שכן קיימים שלושה סוגי קורבנות שלמים, "תודה", "נדר" ו"נדבה" (ז' 11-16).
על "תודה", שמקורה ביד"ה, כלומר יד, התעכבנו בשבוע שעבר. מעניין שלעתים אנו פוגשים במקרא את המונח "לשלם נדרים" (לדוגמא שמואל ב' ט"ו 7, ישעיהו י"ט 21*, יונה ב' 9, קוהלת ה' 3), המחבר את שני המושגים ("שלמים" ו"נדר"). ב"נדבה" נתקלנו עוד בפרשת "תרומה" (שמות כ"ה 2), אם כי בצורת הפועל. השורש נד"ר הוא שורש קרוב לנז"ר, ואכן הנזיר הוא בעל נדר (עיין במדבר ו' 2-21). לקראת סוף הפרשה, בפרק ח' 9, אנו קוראים על הקדשת אהרון ובניו: "וישם את המצנפת אל מול פניו, את ציץ הזהב, נזר הקודש, כאשר ציווה ה' את משה". מאחר וה"נזיר" הוא מי שמקדיש עצמו לה', הרי שיש במושג זה קירבה לרעיון הכהונה (אם כי לאו דווקא לכוהנים מבית אהרון). אולם בהיות נזר גם כתר, יש כאן גם משום רמז למלכות ולרעיון המלך-הכהן שהתגלם בדמותו של ישוע (עיין זכריה ו' 12,13 וכן גם מכמני לשון בפרשת "ויחי", בהתייחסות לבראשית מ"ט 26).
"ובשר זבח תודת שלמיו ביום קורבנו ייאכל, לא יניח ממנו עד הבוקר" (ז' 15). רעיון זה הוליד פרשנויות רבות. במורה נבוכים ג' מ"ו מציע הרמב"ם את האפשרות שעל הקורבנות להיות במצב ראוי, כשכן "מפני הגדלת [חשיבות] הקורבן, שלא יהיה נמאס ונבזה". לדבריו של ספר החינוך קמ"ג: "יש בדבר רמז אל הביטחון בשם יתברך, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכליו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצווה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שתהנה בו בריה אחרת, לא דם ולא בהמה". ואפשר להביא גם חיזוק לדעה זו, אם נזכור שמדובר בקורבן תודה המובא על נס שקרה לו. הנה גם בנס הגדול של אכילת לחם שמים במדבר אסור היה להצניעו ליום המחרת, כדי להרגילם במידת הביטחון.[1] בנוסף לכך, המקריב שהשתתף באכילה מזבח השלמים היה חייב להיות טהור, שאם לא כן היה נדון להיכרת מעמיו (ז' 20,21). באל הקורניתים א' י"א 20-34 נאמר שהאוכל מן הלחם והשותה את היין "שלא כראוי יהיה אשם לגבי גוף האדון ודמו. [ועל כן] יבחן נא איש את עצמו וכך יאכל מן הלחם וישתה מן הכוס; כי האוכל והשותה מבלי לנהוג הבחנה בגוף האדון, אוכל ושותה דין לעצמו" (פס' 27-29).
ועוד בעניין זבח תודת השלמים, אשר יש בו תזכורת לקורבנו המושלם של ישוע אשר "בקורבן אחד השלים לתמיד את המקודשים" (איגרת אל העברים י' 14), "לכן בכל עת נקריבה בתיווכו זבח תודה לאלוהים, כלומר, פרי שפתים המודות לשמו" (אל העברים י"ג 15).
"כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ז' 27). בפרשת השבוע שעבר הבחנו בכך ש"הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז 11). ועוד נאמר שם, "כי נפש הבשר בדם הוא". וכך, על אף היות האדם נוצר מן האדמה הרי שבלא דם אין לו חיים. על כן חל איסור חמור על אכילה מן החומר המעניק חיים והמכפר על חטאים.
אחד המונחים בפרק ח', העוסק בהקדשת הכוהנים, הוא "מילואים" (פסוקים 22, 28,29,31,33), הנגזר מהשורש מל"א, דהיינו מלא, למלא או לקיים. למונח זה זיקה לקדושה, כפי שניתן להבחין בנאמר לאהרון ולבניו בפסוק 33: "ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים, עד יום מלאת ימי מילואיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם". ברם, הקשר בין "מילואים" לבין קדושה, כלומר פרישות או הבדלות, הוא עמום במקצת. אולם כאשר בוחנים את הפריטים השונים אשר להם חלק בהקדשת הכוהנים (פסוקים 25,26), ואשר ניתנו "על כפי אהרון ועל כפי בניו" (ח' 27), הרי שהקשר בין ההקדשה לבין ה"מילואים" מתבהר במקצת. וכך מפרש זאת גיל [2]: "'וייתן את הכל על כפי אהרון ועל כפי בניו...", דברים אלו מאירים על הביטוי "מילוי היד" לצורך הקדשה... כל הנזכר לעיל, האיל וחלקיו וכן המצות והחלה הונחו על ידיהם של הכוהנים בשעת ההקדשה, כאשר פריטים אלו מסמלים את הסמכתם לכהונה, פריטים בהם אוחז גם המשיח למען כבוד אלוהים ולטובת העם הנתון בכפות ידיו יחד עם החסד והברכה שהוא הועיד עבורם, לצד השליחות שיועדה לו במלאו את תפקיד הכהן. על מנת שיהיה לו מה להקריב בתוקף תפקיד זה (עיין איגרת אל העברים ח' 3) מלאו ידיו בכל שנדרש להגשמת המטרה, כשם שדברים אלו התקיימו גם באהרון ובבניו". ועל דבריו אלו של גיל ניתן להוסיף, "הן ממלואו כולנו קיבלנו, וחסד על חסד; כי התורה ניתנה על ידי משה, והחסד והאמת באו דרך ישוע המשיח" (יוחנן א' 16, 17).
הפרשה מסתיימת בכך שאהרון ובניו מבצעים את המצווה עליהם, כשהם יושבים "יומם ולילה שבעת ימים" ושומרים "את משמרת ה'" (ח' 35) ובכך הם ממלאים את ימי מילואיהם (ח' 33). נראה שתיאור זה אינו אלא המשך לשמות מ' 34-38 בו ענן כבוד ה' יורד על המשכן עם תום הקמתו. בדברי הימים ב' ו 4 אנו קוראים את הדברים הבאים: "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִיד אָבִי וּבְיָדָיו מִלֵּא לֵאמֹר". מיהו ה"ממלא ידיו", האם זה דוד או שמא אלוהים עצמו? בפסוק 15 ניתנת התשובה: "אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִיד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה". זאת ועוד, כפי שקראנו לעיל, ביוחנן א' 16, לא זו בלבד שאלוהים "ממלא", הוא גם מעניק מן ה"מלוא".
* "ונודע ה' למצרים וידעו מצרים את ה' ביום ההוא ועבדו זבח ומנחה ונדרו נדר לה' ושילמו". למרות שטקסט זה מישעיהו מתייחס למצריים, מפתיע השימוש במונחים זהים לאלו שהופיעו בפרשה הקודמת ובפרשה הנוכחית.
[1] עיונים חדשים בספר ויקרא, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.
[2] Gill
Commentary, On Line Bible.