Friday, March 5, 2021

מכמני לשון בפרשת כי תשא

 

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה', בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו... מחצית השקל" (שמות ל' 12-13). מאות שנים לאחר מכן, כאשר ניסה המלך דוד לערוך מפקד, נזף בו אלוהים קשות ואף הכה בעם ("ויעמוד שטן על ישראל, ויסת את דויד למנות את ישראל... וירע בעיני האלוהים על הדבר הזה... " דה"י א' כ"א 1,7). אך בעוד דוד "מנה" (הקצה, קבע) את העם, הרי שלמשה נאמר "תשא את ראש בני ישראל". השוני הלשוני מדגיש שאין להחפיץ בני אדם. תחת זאת, במפקד עליו מכריז הבורא "נישא" ראשו של כל אחד ואחד.

 הכופר, בצורת מחצית השקל, נועד להוות "כפרה" סמלית עבור הנפקדים. וכך ניתן היה למנות את ה"כופר" במקום את הנפקדים (מבני עשרים ומעלה). בנוסף, שימש "כסף כיפורים" זה "תרומה לה'" כשהוא נועד ל"עבודת אוהל מועד, והיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה'..." (פסוק 16). בני ישראל תורמים "כסף כיפורים" למען המקום בו עתידה להתרחש פעולת הכפרה על חטאיהם, שעה שהם ייזכרו לפני ה'.  ובהמשך לנושא הזיכרון אנו קוראים בל"ד 23: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני האדון..." יש בזאת משום תזכורת לכך שהזכרים השייכים לה' והזוכרים למלא את רצונו נזכרים על ידו (ולא רק הם כמובן...). כאן יש להוסיף שלא רק שהמשיח שילם מחיר גבוה בהרבה ממחצית השקל, אלא שהוא גם "הקים [הרים-נשא] אותנו עמו והושיבנו עמו בשמים..." (אפסים ב' 6).

 אך הבה נשוב למפקד, שאיפשר התארגנות והתייעלות נוספת במחנה ישראל והעלאת תרומות למען "אוהל מועד". גישה מעשית זו, בה משולבים צרכיו היומיומיים של העם בצרכיו הרוחניים מדגימה את הנטייה המובנית בחיי התורה, אשר לפיה ניתן למזג ולאחד היבטי חיים שונים. וכך, פעולה אחת, כמו זו שלפנינו, עונה על צרכים מגוונים ומרוחקים לכאורה זה מזה. ציווי זה מצביע גם על כך שלפני האלוהים כולם שווים: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם"  (ל' 15).

 כחלק מן ההוראות הנוספות לבניית כלי המשכן ואביזריו, אנו קוראים בל' 17-21 על כיור הנחושת, ובל' 22-38 על רקיחת שמן המשחה וקטורת הסמים. על השמן נאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו, קודש הוא; קודש יהיה לכם. איש אשר ירקח כמוהו ואשר ייתן ממנו על זר ונכרת מעמיו". במקביל נאמר על הקטורת: "והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם; קודש תהיה לך לה'. איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (פס' 37, 38). אין ספק שניתן להפיק לקח רב מהדברים הללו ולהחילם על קודשי חיינו-אנו. על אף הנאמר לעיל בעניין שילוב מתן מענה לצרכים רוחניים עם היומיומיים, בסוגיות אחרות עדיין קיים הצורך להפריד בין הקודש לבין החול.

 כעת, משתמו ההוראות להכנת כלי המשכן ואביזריו, יש צורך לבחור באומנים ראויים שיבצעו את המלאכה. השניים הנקראים על ידי ה' הם בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, עליו נאמר "ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת בכל מלאכה, לחשוב מחשבות..." (ל"א 3, 4), ואהליאב בן אחיסמך ממטה דן, אשר גם הוא נכלל בהבטחה: "ונתתי חכמה ועשו את כל אשר ציוויתיך" (פסוק 6). קריאתו של בצלאל והשראת אלוהים העתידה לנוח עליו מתבטאות כבר בשמו של מי שנמצא ב"צלו של האל", כפי שגם שמו של אהליאב מיטיב להביע את תפקידו של מי שנועד לעסוק בהקמת 'אוהל-ה''.  עובדת מוצאם של השניים הללו גם היא מעניינת, בהיות בצלאל מן השבט הבכיר בעוד שדן בא מן האחרון שבשבטים. בכך מתקיים עקרון "למקטנם ועד גדולם".

 טרם שובו של משה עם לוחות העדות, הכתובים ב"אצבע אלוהים" (ל"א 18), קיים אזכור נוסף של השבת, שנועדה להיות "אות... ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (ל"א 13). השבת מופיעה כאן כחותמת של "ברית העולם" (פסוק 16) אותה כרת ה' עם עם ישראל האמור להעיד "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת ויינפש" (פסוק 17). לפני פירוט הדברים הללו אומר ה' למשה: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמור, אך את שבתותיי תשמרו" (פסוק 12). מלה קטנה זו היא המדגישה את העובדה שכך או אחרת, את זאת עליהם לקיים ויהי מה! ומכאן, שכל ההוראות להקמת משכן לשכינה, אוהל ההיוועדות עם האלוהים וכד' מקבלות את תוקפן מכוח סמכות 'חותמת הברית' שאותה מסמלת השבת. בשלב זה נראה כי כל הושלם; הלוחות שנכתבו באצבע אלוהים מוכנים ככתבם וכלשונם, בעוד משה ערוך לקחתם ולמוסרם למכותביהם...

 לפתע חלה תפנית חדה של זמן ומקום. מתי בדיוק פנה העם קצר הרוח והממורמר לאהרון, כשהוא דוחק בו להקל את 'מצוקותיו', אין לדעת. ברם, הטקסט שלנו מיידע אותנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שעם ישראל היה נחוש בדעתו לשכך את תסכולו. "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, וייקהל העם על אהרון ויאמרו אליו, 'עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים לא ידענו מה היה לו'" (ל"ב 1).

 בקטע המתאר את חטא עגל הזהב, מפסוק 1 ועד 6, מצויות מספר מלות מפתח המסייעות לנו לחדור לעומק ההתרחשות שלפנינו. העם "נקהל" על אהרון, כלומר התגודד בהמוניו סביב המנהיג. להבנתם, "בושש" משה לרדת מן ההר, כשהם שוכחים לחלוטין את ריבונות אלוהים, את שליטתו על הזמן ועל המקום, ותחת זאת סוברים כי משה פשוט 'מאחר' לשוב. לא לחינם מופיע כאן הפועל "בושש" ששורשו הוא "בוש" (בראשית ב' 25) הקשור לבושה, כלימה, קלון ומבוכה ולגרימתם, כמו גם לאכזבה (למשל, ישעיהו א' 29, ירמיהו ב' 36), ואף ליובש וצייה (הושע י"ג 15). אם לתרגם זאת לעגה עממית בת ימינו, הרי שמשה "עשה בושות" לעם, "ביאס" (מלה ערבית ששורשה מקביל לבו"ש) ו"ייבש" אותו עד בוש. את הצלם, אותו הם תובעים מאהרון לספק להם, הם מעיזים לכנות בעזות מצח - "אלוהים", וזאת מתוך קריאת תגר על הדברים אותם שמעו זמן קצר לפני כן: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (פרשת יתרו, שמות כ' 3). בהטיחם באהרון האשמות נגד אחיו, הם מכנים את האחרון, "האיש אשר העלנו מארץ מצריים". וכך, לא רק הנסים והנפלאות, אשר בסיועם הם חולצו מבית עבדים, נשמטים לחלוטין מזיכרונם, אלא גם האל אשר הוציא לפועל את שחרורם המופלא. "וירא העם כי בושש משה..." (פסוק 1) – 'ראייה' זו היא הגורמת להם לחפוץ באלוהים נראה לעין, חזותי, אשר "ילכו לפנינו...". בני ישראל ביקשו 'אלוהים' – לשון רבים – כלומר אלים – ש'ילכו לפניהם', בעוד שאלוהי ישראל אינו מהלך לפני מאמיניו. תחת זאת, הללו אמורים להתהלך לפניו (ע' בראשית י"ז 1, כ"ד 40, שמואל א' ב' 30, מלכים א' ב' 4, ח' 25, ט' 4 וכו').

 בניסיון להפיס את ההמון, נכנע אהרון לדרישות וקובע שעל עונדי נזמי הזהב לפרוק אותם מעליהם (פסוקים 2,3). השימוש ב"פריקה" ("לפרוק" כלומר "לקרוע, לחלק לחלקים בכוח, לשבור", ע' לדוגמא מלכים א' י"ט 11, יחזקאל י"ט 12 ותהילים ז' 3), הולם בדייקנות רבה את מצבם של מי שתלשו מעליהם את תכשיטיהם כדי לעשות לעצמם פסל ומסכה! לאחר שאהרון אסף את החומרים שנדרשו לשם עשיית ה'אלוהים' אותו תבע ממנו העם, אנו קוראים שהוא "יצר אותו בחרט" (פסוק 4). "חרט" דומה באופן מפתיע לשורש של המלה המתארת את קוסמי מצריים, כלומר "חרטומים" (שמות ח' 3,14). בפסוק 16, לעומת זאת, נאמר על הלוחות שהוריד משה מן ההר שהם "מכתב אלוהים... חרות על הלוחות". ועל אף ש'חריטה' ו'חריתה' הן פעולות ופעלים זהים, הרי שהכתוב בחר להשתמש באות "טית" באחת וב"חית" בשנייה, אולי כדי להדגיש את ההבדל שבין השתיים ולעורר בנו את אסוציאציית החירות שניטלה מן העם אשר פנה עורף לתורת החירות (ע' איגרת יעקב א' 25) החרותה באצבע אלוהים.        

 ב"חרט" הנזכר כאן "יצר" אהרון "עגל מסכה" (ל"ב 4). "יצר" משורש יצ"ר, כמו שם העצם אשר מצאנו בבראשית ו' 5, שם נאמר כי "יצר מחשבות לבו [של האדם] רק רע כל היום", ובח' 21, "יצר לב האדם רע מנעוריו". ואכן יצר מחשבות הלב הרע הוא אשר הוליד את המעשים להם אנו עדים כאן. העגל גזור משורש עג"ל וקשור, אפוא, למעגל ולעיגול, שכן העגל הרך והצעיר מכרכר, קופץ ומדלג במעגלים. אולם לא כן העגל הנוכחי, שהיה "עגל מסכה", כלומר פסל מתכת יצוק, מלשון "נסך" שהיא יציקה או מזיגה של נוזל, (שכן את המתכת שהותכה יוצקים – נוסכים - לתבנית). המסכה היא גם מסווה, או כיסוי, כמו זו שבישעיהו כ"ה 7, שם אנו קוראים על "המסכה הנסוכה על כל הגויים". וכך, בעוד שבפרשת "משפטים" (בכ"א 1) "שׂם" משה את התורה לפני עם הבחירה כמראה, הרי שכאן העם שכה רוצה "לראות" את האלוהים יציר כפיו, לוקה למעשה בעיוורון בשל אותה מסכה נסוכה אותה יצר. מכאן שבעת חידוש הברית יהיה צורך להגדיר באופן ברור ומכוון, "אלוהי מסכה לא תעשה לך" (ל"ד 17).  

 "וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" (ל"ב 6). מעשיהם של בני ישראל מגיעים לשיא חומרתם כאשר הם פועלים בניגוד מוחלט לדברים שנאמרו להם בשמות כ"ב 19, "זובח לאלוהים יחרם, בלתי לה' לבדו" (ואשר נשנו בל"ד 14). הפועל צחוק בהקשר זה מצביע על להג, היתול, או אפילו על נאפופים. צאצאי יצחק מתוארים כאן כנוטלים חלק בהילולה מן הסוג הפרוע ביותר.

 ה' מגלה את אוזנו של משה, שעד כה לא העלה בדעתו את אשר מתרחש בתחתית ההר, ופוקד עליו, "לך-רד", כשהוא ממשיך ומפרט, "כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצריים" (ל"ב 7). נימה של ציניות מסתמנת במילים הללו, המהדהדות את דברי בני ישראל אשר בחרו לכנות את משה "האיש אשר העלנו מארץ מצריים...". האל הכל-יודע חוזה כמובן את תחנוניו של משה בשם העם הראוי לשמצה, ומאפשר לנו (ל"ב 10), הצצה נדירה אל מאחורי הפרגוד, באומרו, "הניחה לי (וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול)". אולם כאשר משה מפגיע בעד העם (פס' 11-13), אלוהים אכן "מניח" לו לומר את דברו, וכך מתחוור לקורא שהוא אמנם ניחם "על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (פ' 14).  ואכן בדברים הבאים באות לידי ביטוי רכות, חיבה ותשומת לב שהקדיש האל בורא היקום ללוחות העדות אותם הוא מבקש להעניק לעמו האהוב:  "... לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלוהים המה, והמכתב מכתב אלוהים הוא, חרות על הלוחות" (פס' 15-16). בניגוד לכך, המחזה הנגלה למשה שיורד ממרומי ההר (תרתי משמע),  מהווה שיא של התדרדרות לשפל המדרגה.

 "וישמע יהושע את קול העם h[o+rEB. ויאמר אל משה, 'קול מלחמה במחנה'" (ל"ב 17). h[o+rEB. – הכוונה להשמעת קולות תרועה במהלך הטקס הפרוע סביב העגל. ניתן לקשור צורה ייחודית זו של 'תרועה' לדברי אהרון, מעט קט אחרי שמשה הזועם שובר את הלוחות, שורף את העגל ומשקה באפרו המהול במים את בני ישראל (ל"ב 19,20). אהרון המנסה לגונן על עצמו אומר לאחיו: "אל ייחר אף אדוני, אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (פ' 22. השווה גם פסוקים 12, 14 בהם מופיעה "רעה" 3 פעמים). שתיית מי האפר מקבילה למתואר ב'חוק הקנאה', אשר לפיו אישה החשודה בבגידה בבעלה מחויבת בשתיית תערובת כזו (במדבר 11-31) שכן באירוע הנוכחי חוזה האל בבגידת כלתו - ישראל.

בעקבות העימות העגום בין משה ואחיו, עימות שבמהלכו אהרון משתמש, כאמור, בתירוצים רופסים כדי להצדיק את מעשיו, מבחין מנהיג העם "כי [העם] פרע הוא, כי פרעֹה אהרון לשמצה בקמיהם" (פסוק 25). גם "פרע" וגם "פרעה" נגזרים מן השורש פר"ע, אשר בו נגענו בפרשת "מקץ" שם הבחנו בדמיון הצלילי ל"פרעה". שם גם שאלנו את השאלה, האם לשם או לתואר "פרעה" קשר כלשהו ל"פרע" או ל"פרעות"? וכפי שכבר הבחנו, נראה גם כאן שאפילו אם לא קיים קשר אטימולוגי בין שתי המלים הרי שלפחות מבחינת התוכן קיימת זיקה כזו. האומה העברית נסוגה כאן לנוהגים אשר מן הסתם היא קלטה בארץ שבייה. ובהקשר זה, בל נשכח את הדמיון שמצאנו למעלה בין "חרט" ו"חרטומים".

 ששת הפסוקים הראשונים של פרק ל"ג מתארים את שלב הביניים בתהליך איחוי הקרע בין העם ואלוהיו. כחלק מההכאה על חטא ומההתרצות לה' מסירים בני ישראל מעליהם את התכשיטים הנוספים שעדיין נותרו ברשותם. אולם תחת השימוש בפועל "התפרקו", בו נתקלנו בל"ב 2,3, ו-24, נעשה כאן שימוש בפועל בלתי שגרתי, "ויתנצלו".  בשמות י"ג 36 "ניצלו" בני ישראל את מצריים (שהוא פועל בעל שורש זהה אם כי בבניין שונה), ובשמות ג' 8, מבטיח אלוהים למשה להצילם. האם הפועל "ויתנצלו" צץ כאן, במהלך איחוי השבר במערכת היחסים עם הקדוש-ברוך-הוא, כתזכורת לכך שאלוהים הוא שהצילם מיד אויביהם? 

במהלך הפגעתו של משה למען עם ישראל, אומר לו אלוהים: "ועתה לך, נחה את העם אל אשר דיברתי" (ל"ב 34). בהמשך, בל"ג 14, לאחר השיחה הממושכת בין השניים, מבטיח האל: "פני ילכו והניחותי לך". "נחה" ו"הניחותי" חולקים את השורש נו"ח – המגדיר הנהגה והנחייה למטרה ספציפית תוך כדי מנוחה. ובשל העובדה שה' הוא שמנהיג את עמו - בנינוחות - לעבר היעד, מצליח משה להמשיך למלא את תפקידו ולהיות חדור מטרה כפי שהוא מוכיח את עצמו.

 ה"דברים" אותם כתב משה על הלוחות החדשים  נקראים "עשרת הדברים" (ל"ד 28), בעוד שבפעם הראשונה בה הופיעו "דברים" אלו (פרשת "יתרו", פרק כ'), לא התקיימה כלל התייחסות מספרית. פסוק זה מתאר את שהותו של משה על ההר במשך ארבעים יום בנוכחות ה', ארבעים יום בהם הוא "לחם לא אכל ומים לא שתה". מעניין להשוות את העפלתו הראשונה של משה אל ההר, יחד עם זקני בני ישראל (פרשת "משפטים", כ"ד 10,11) כשהם כולם ראו את אלוהים, אכלו ושתו בנוכחותו. בחינת שתי התמונות הללו, לרקע האירועים שהתרחשו בפרשה שלנו, עשויה להוביל למסקנות מאלפות. בעוד הסצנה הראשונה מהווה מעין חיזוי לסעודת כלולות השה (התגלות י"ט 9, כ"א 3), הרי שבשנייה באים לידי ביטוי הצער והניכור הנובעים מחטאו של עם ישראל, והיא משמשת אות לבאות, עד לבוא התיקון המושלם.

 האירועים הרבים הגודשים את פרשת "כי תשא" מדגימים בזעיר אנפין את מערכת היחסים הבלתי יציבה שעתידה להתקיים בין עם ישראל ואלוהיו במהלך שנים רבות. לבסוף, למעלה הבחנו כיצד עיוותה ה"מסכה" את יכולת הראייה הרוחנית של העם, ולכן כאשר קורן עור פניו של משה (ביורדו מן ההר בפעם השנייה) אין הם יכולים לשאת זאת והוא חייב לכסות את פניו ב"מסווה" (ל"ד 29-35). על כך נאמר בברית החדשה: "אבל אנחנו, כולנו, בפנים מגולים רואים במראה ["תורת החרות"] את כבוד ה', ונהפכים לאותו צלם, מכבוד אל כבוד, כמו מיד ה' – הרוח... שכן במשיח הוא [המסווה] מתבטל" (אל הקורניתים ב' ג' 18, 14). אכן 'סיבה למסיבה'!

 

No comments:

Post a Comment