מכמני לשון בפרשת ראה - דברים י"א 26- ט"ז 17

"ראה – אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (י"א 26). על אף שהפנייה היא לרבים ("לפניכם"), הציווי "ראה" הנו בגוף יחיד. ניתן ללמוד מכך שהדברים אותם משה עומד להשמיע בפני קהל ישראל מכוונים ליחיד כשם שהם מכוונים גם לכלל, ומכאן שהאחריות לקיימם היא כללית ואישית כאחד. על הברכה נאמר, "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם..." (פסוק 27), ואילו על הקללה, "והקללה, אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם..." (פסוק 28). הקללה מותנית באי ציות לדברי ה', בעוד הברכה היא תוצאה של עצם השמיעה והציות לרצון אלוהים. ברצותו לברך את עמו האהוב, הנחיל להם ה' את התורה בה כלולות הוראות והכוונה ל"חיי השפע" (עיין בשורת יוחנן י' 10).

 כדי להבטיח את התגשמותן של הברכות צוּוה עם ישראל: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם... וניתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון... ופסילי אלוהיהם תגדעון ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא" (י"ב 2א', 3ב'). "לאבד", דהיינו "לחסל, להשמיד ולמחות". כאן (בי"ב 2) ההתייחסות כאן היא אל המקומות ש"עבדו... הגויים אשר אתם יורשים", בעוד שבי"ג 7-9 מדובר בבני אדם: "כי יסיתך אחיך... או בנך או בתך, או אשת חיקך או רעך... בסתר לאמור 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים...' מאלוהי העמים אשר סביבותיכם... לא תאבה לו ולא תשמע אליו...". מן הסתם השימוש הנעשה כאן ב"לאבד" ול"עבוד" הוא משחק מלים מכוון, באמצעותו הכתוב מבקש להדגיש כי עובד אלילים יאבד (עיין לדוגמא י"ג 9- 12, 14 – 17). אך בעוד שהמצווה "לאבד" מתייחסת למקום עבודת האלילים של הגויים, הרי שכשמדובר בקרובים המסיתים לעבירה מעין זו המצווה היא שונה לחלוטין: "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו: כי הרג תהרגנו. ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה: וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל יהוה אלהיך..." (י"ג 9-11). 

בהיותם נוודים במדבר, לא היו ה"מנוחה והנחלה" המובטחות על ידי אלוהים (י"ב 9) מנת חלקם של בני ישראל. על מנת שיוכלו לזכות בשתיים הללו יהיה עליהם לא לעשות "ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו יעשה" (פסוק 8). "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוהיכם מנחיל אתכם, והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח" (פסוק 10). ה' מבטיח "להניח" להם מכל אויביהם, כלומר לזכות אותם ב"מנוחה", אשר השורש נ.ו.ח. משמש גם אותה. ה"נחלה" אף היא מזכירה לנו את המנוחה. שני מושגים אלו, "מנוחה ונחלה" קשורים, אפוא, בקשר בל יינתק. בישעיהו ל' 15 כתוב: "בשובה ונחת תוושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם [ולא אביתם]." מן הכתוב באיגרת אל העברים ד' 1, 2 אנו למדים כי ההולכים במדבר לא נכנסו אל המנוחה כי "הדבר שנשמע [ההבטחה בדבר המנוחה והנחלה] לא הועיל להם משום שלא התמזג עם אמונה בקרב השומעים".

פרשתנו, בחלקה הגדול, מוקדשת למקום אשר "יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו..." (י"ב 5). ברור אם כן הציווי הקודם לברות מן הארץ את כל סממני עבודת האלילים. בפרשת "ויצא" (בראשית כ"ח 10 – ל"ב 3) נתנו את דעתנו על "מקום" הנגזר מן הפועל "לקום" (לקום ולעשות מעשה). את המקום אותו יבחר ה' יהיה על העם "לדרוש" ולשם לבוא. למקום זה יהיה עליהם להביא את עולותיהם, זבחיהם,  מעשרותיהם, את תרומת ידיהם וכן את נדריהם ונדבותיהם (עיין י"ב 6). שם יהיה עליהם לאכול ולשמוח לפני ה' (פסוק 7). "שם תעשה כל אשר אנוכי מצווך", נאמר בי"ב 14. המקום הנבחר ישמש לעבודת אלוהים יחידנית וכללית. שם יזבחו את קורבן הפסח (ט"ז 2, 6). שם תתקיים שמחת חג השבועות לפני ה' (פסוק 11). לבסוף, "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר..." (ט"ז 16). ב"זכורך" הכוונה כמובן לזכרים, אולם בעוד ה"זכר" הוא ה'זוכר', הרי שכאן מודגשת דווקא העובדה שאם הזכרים יזכרו לעשות את רצון אלוהים, הם (ובני ביתם) לבטח ייזכרו על ידו.

על בני ישראל יהיה, כאמור, להביא למקום הנבחר עולות, זבחים, מעשרות ותרומות (עיין י"ב 6). בפרשת "ויקרא" (א' – ו' 7) בחנו את ה"עולות", אשר מקורן בפועל "לעלות" או "להעלות". גם ה"תרומות", כפי שכבר צוין בעבר, מקורן ב"הגבהה, הרמה או נשיאה". וכך, לא רק הבאים ל"מקום" הנבחר "קמים, מתרוממים ועולים". בעשותם כן הם גם "מעלים ומרימים" את כל אשר להם לאל עליון - הרם והנישא.

על העולות נאמר, "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (י"ב 13). כאשר ייכנס העם לארצו תהיה הבחנה בין שחיטת בשר לצורך הקרבת קורבנות ובין שחיטה לצורך אכילה, כשהאחרונה תהיה מותרת בכל מקום. עובדה זו תאפשר אכילת בשרן של בהמות בר כמו צבי ואיל. ובשל העובדה שאכילת הבשר, שלא כמו במדבר, לא תהיה קשורה בלעדית להקרבת קורבנות ועולות, האוכל לא יהיה חייב להיות "טהור". מכאן שבארץ ישראל גם מי שנחשב (מסיבה כזו או אחרת) ל"טמא" יוכל לאכול בשר (עיין י"ב 15, 22). בהקשר זה נזכר שוב האיסור על אכילת דם (פסוק 16), כאשר בפסוק 23 הכתוב מרחיב את הדיבור בסוגיה זו: "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר". לפי רש"י, המצטט את ר' יהודה: "אתה למד שהיו שטופים בדם לאוכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק..." רש"י ממשיך לצטט, הפעם את ר' שמעון בן עזאי: "לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם הדם שהוא קל להישמר ממנו, שאין אדם מתאווה לו הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצוות." [1]  יחד עם זאת, קיים דם שאותו אנו מחויבים 'לשתות'. דם זה הוא דמו של המשיח ישוע אשר אמר: "אמן אמן אני אומר לכם, אם לא תאכלו את בשר בן האדם ולא תשתו את דמו, אין לכם חיים בקרבכם. האוכל את בשרי ושותה את דמי יש לו חיי עולם ואני אקים אותו ביום האחרון, כי בשרי הוא מאכל אמיתי ודמי הוא משקה אמיתי. האוכל את בשרי ושותה את דמי שוכן בי ואני בו" (בשורת יוחנן ו' 53 – 56).

"הדם הוא הנפש" (י"ב 23), כפי שכתוב גם בבראשית ט' 4.  "נפש", נגזרת של נ.פ.ש, שורש שפירושו "מנוחה, הינפשות, או התרעננות". הדברים הנאמרים בשמות כ"ג 12 מיטיבים להגדיר מונח זה: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך והגר." ב"נפש", אם כן, מגולמות ההינפשות, המנוחה והרעננות אותן הועיד ה' לברואיו מלכתחילה. זאת ועוד. בשמות ל"א 17 נאמרים הדברים הבאים: "... כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ, וביום השביעי שבת ויינפש".

פרק י"ג נפתח באזהרה שלא לנהות אחרי נביאי שקר וחולמי חלומות שווא: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם לדעת היִשְכֶם אוהבים את ה' אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (פסוק 4). השימוש הנעשה כאן ב"יש" הוא יוצא דופן למדי, ובא להוות אמת מידה לבחינת  האהבה של בני ישראל כלפי אלוהיהם, שכן אהבה כלפיו חייבת להיות חלק בלתי נפרד ומובנה מישותם וקיומם.

המשכו של פרק זה ותחילת פרק י"ד נסבים (שוב) סביב נושא עבודת אלילים ומנהגיה, וכך אנו קוראים בי"ג 6: "ובערת הרע מקרבך". בבמדבר י"א 1 נאמר: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה'..." וכך, אי-"ביעור הרע מקרבם" יביא עליהם את חרון אפו הבוער של אלוהים. יתר על כן, הנבערים הם חסרי הדעת והחכמה (הנמשלים לבהמות, או ל"בעירים", עיין, לדוגמא, בראשית מ"ה 17), ככתוב במזמור תהלים צ"ד: "בינו בוערים בעם, וכסילים מתי תשכילו? הנוטע אוזן הלא ישמע? אם יוצר עין הלא יביט?" (פסוקים 7, 8). נראה שהשורש ב.ע.ר. מתייחס למי שמעוררים את חמת ה', או למי שעלולים לעשות כן וכך להביא על עצמם בעירה.  

חוקי המעשרות חוזרים גם בפרשה זו: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (י"ד 22). הביטוי "עשֹר תעשֹר" מטעים ומדגיש את חשיבות הפרשת המעשר. השורש ע.ש.ר., בו נתקלנו לא אחת, מחזיר אותנו לא רק למספר עשר (כשמעשר הוא כמובן עשירית מן השלם), אלא גם לעושׁר. האם זהו רמז לכך שלמקפיד על קיום הלכה זו מובטח שפע ועושר? הנימוק הניתן להפרשת מעשר (ולאכילתו במקום הנבחר על ידי ה') הוא "למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים" (י"ד 23). "דווקא באכילה מדובר כאן ושאת יגיע כפיו (בעין או כסף) מביא האדם אתו לירושלים, ולא נאמר שיתפלל שם לפני ה', אף לא שילמד תורה שם מפי החכמים, אלא נאמר במפורש ופעמיים: 'ואכלת לפני ה' אלוהיך'... ר' משה אלשיך, בבואו לתת טעם למצווה, התחשב בפרט זה המודגש כל כך בתורה: ...'כי איך האכילה ושתייה ושמחה יתירה תלמד ליראה?! ואילו אמר: למען תלמד תעבוד, היינו אומרים על ידי התעכבם בירושלים לאכול מעשר שני יהיו פנויים ממלאכת בתיהם ויעסקו בתורה, אך אומרו: 'למען תלמד ליראה' – הוא בלתי מתיישב. ואפשר כי לבל יבעטו ברוב טובה, וייראה בעיניהם כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החייל ההוא, על כן ציוום הקדוש ברוך הוא ויוליכו עימהם מעשר מכל אשר להם לפני ה', כאילו נותנים מנת המלך... ומשולחן גבוה הם אוכלים... שהרי אינו שלו כי לה' הוא... החי ייתן אל לבו כי עבד מלכו של עולם הוא, ומשלו הוא אוכל, ובזה לא ימוש מלירוא את ה' תמיד." [2]

עכשיו מגיע תור שמיטת החובות. "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" (ט"ו 1). "שמיטה" (שמוט) – "להשליך, לזרוק, לוותר" (כפי שכבר ראינו בפרשת "משפטים", שמות כ"א – כ"ד). הלקח הנלמד כאן איננו רק ויתור וסליחה על חובות, כי אם גם על חטאים, כפי שעושה זאת הקדוש ברוך הוא, השומט ברוב חסדו את עוונותינו. התוצאה של ה"יד פתוחה" (פסוק 8) ומעשים דומים תהיה, ש"לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה" (פסוק 4). אולם אם בכל זאת יהיו אביונים בארץ, תאפשר ה"שמיטה", דהיינו 'פתיחת יד' ונתינה לנזקקים (עיין פסוקים 8, 10, 11) וברכה לעושים כן. גם ישוע קבע, "העניים אתכם תמיד" (יוחנן י"ב 8). "אביון" (ט"ו 8, 11) הוא נגזר של הפועל "אבׁה" אשר פירושו "הכנעות לצרכים הקיימים" [3]. מלה זו מתארת ומגדירה אפוא את מצבו של מי שגורלו לא שפר עליו. בהמשך לנושא זה, בו עוסק פרק ט"ו, נמצא שני פעלים אחרים בעלי משמעות דומה. בפסוק 2 אנו קוראים: "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא ייגשֹ את רעהו ואת אחיו... "יַשֶה" -  "לוותר על זכויות, להיות חייב". בפסוק 6 אנו קוראים שוב: "... והעבטת גויים רבים, ואתה לא תעבוט..." "עבוט" פירושו "חַיֵיב, להיות חייב." [4] במקום בו מתקיימים נדיבות ורוחב יד ולב מצויה גם חירות מלאה, כאשר איש אינו חייב 'להיכנע לצרכים קיימים' ולהיות 'מחויב וחייב'. אולם, כפי שכבר ראינו, גם בנסיבות בהן לא מתקיימים תנאים אידיאלים, יצר ה' מרחב אשר בו ניתנת הזדמנות לחברה לבטא דאגה לשלומם של הנצרכים. עד כמה חשוב עקרון זה ניתן ללמוד מן הכתוב במשלי י"ט 17 שם נאמר: "מלוה [ל]יהוה [הוא מי ש]חונן דל וגמולו ישלם לו".

חלקו השני של פרק ט"ו עוסק בשחרור עבדים עבריים בשנה השביעית: "כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו מעמך. וכי תשלחנו חופשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך; אשר ברכך ה' אלוהיך תיתן לו" (פסוקים 12 – 14). לפי דעת מקרא השימוש בפועל הענק היא "מלשון 'ענק' שענינו צוואר, לכן באו לקרוא 'ענק' לתכשיט שתולים בצוואר, ועל הצוואר היו תולים גם משא... מכאן בא לשון הענקה לשמש בעניין שימת משא, ורוצה לומר: הטעינו והעמיסו במתנות מצאנך וגו'. והוא כנגד 'לא תשלחנו ריקם'... " [5]

עדיין באותו עניין. בט"ז 11 אנו קוראים על חג השבועות: "ושמחת לפני ה' אלוהיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם." לפי רש"י, "לוי, גר, יתום ואלמנה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך – אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". [6]

[1] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.

[2] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.     

    Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, based on the commentaries of Samson Raphael[3] Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, New York, 1999.

[4]  שם

[5] ספר דברים עם דעת מקרא

[6] שם                             

מכמני לשון בפרשת עקב - דברים ז' 12- י"א 25

 "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (ז' 12), הוא משפט הפתיחה של פרשת "עקב". "עקב", נגזר של ע.ק.ב. שמשמעותו הראשונית היא "עָקֵב". במלים אחרות, צעידה בכיוון הנכון (כלומר שמיעה וציות), עקב בצד אגודל, תוביל ליעד המובטח על ידי אלוהים. אבינו יעקב נקרא בשמו זה כיוון שבלידתו אחז בעקב אחיו (עיין בראשית כ"ה 26) והגיח מן הרחם "בעקבותיו". משמעות שמו, אפוא, תואמת להפליא את תהליך לידתו. אולם פסיעה זו בעקבות אחיו לא הייתה מאופיינת בנאמנות של, לדוגמא, תלמיד ההולך בעקבות רבו. הדימוי של 'אחיזה בעקב' מתייחס דווקא לניסיון להכשיל או לפגוע, כפי שהדבר מתבטא בדוגמאות הבאות: "יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו אחור" (בראשית מ"ט 17); " יגורו, יצפונו המה עקביי..." (תהלים נ"ו 7); "יאחז בעקב פח, יחזק עליו צמים" (איוב י"ח 9). הדברים הבאים במזמור מ"א 10 מרמזים על גורלו של המשיח בהקשר זה: "גם איש שלומי אשר בטחתי בו, אוכל לחמי, הגדיל עלי עקב."  'ידיד' כזה מתגנב מאחורי מי שאת פעמיו הוא שומר, כשבלבו כוונות זדון (דבר שאכן בא לידי ביטוי מלא ב"איש שלומו" של המשיח, דהיינו ביהודה איש קריות). מן השורש ע.ק.ב. נגזר גם הלב ה"עקוב" והאנוכי, על כוונותיו הזדוניות והמרושעות כנאמר בירמיהו ט' 4: "איש מרעהו הישמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקוב וכל רע רכיל יהלוך". בעקבות תרמית יעקב, זועק עשו הנרעש: "הכי קרא שמו יעקוב? ויעקבני זה פעמיים; את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי..." (בראשית כ"ז 36). שנים רבות לאחר מכן, הנביא הושע שהתחקה אחר דרכיו העקלקלות של עם ישראל (המכונה שלא במקרה "יעקב" בקטע זה), ייחס תכונות אלו לאב הקדום בציינו: "בבטן עקב את אחיו" (י"ב 4). 'סימן הלידה' הזה הותיר את עקביו על מעשיו של יעקב  - האיש והעם, אשר עקב כך נהג כפי שנהג.

"עֵקֶב", כפי שאנו רואים בפרשתנו, היא גם החוליה הקושרת בין גורם לתוצאה. ה' מכריז לעתים מזומנות, כפי שהוא עושה בבראשית כ"ב 18: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי." דוד מגיב לדברי המשל של נתן הנביא, בעקבות חטאו עם בת שבע, ואומר: "ואת הכבשה ישלם ארבעתיים, עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל" (שמואל ב' 12:6). בשולחו את אוריה החיתי להיהרג בשדה הקרב היו ידי דוד מוכתמות, או עקובות, מדם (לדוגמא, "גלעד קריית פועלי אוון, עקובה מדם", הושע ו' 8). כך הופכת מלת החיבור הקטנה, "עֵקֶב", לתושבת עליה מונחים מאזני הצדק, ממש כשם שיציבת הגוף כולו תלויה בעָקֵב הרגל. וכמו שחלק זה של פרשת "עקב" נפתח במלים, "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם...", כך גם מסתיים הקטע הנדון: "והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוהיך והלכת אחרי אלוהים אחרים... אבוד תאבדון כגויים... עקב לא תשמעון בקול ה' אלוהיכם" (ח' 19- 20).

פרשת "עקב" מתמקדת בשני נושאים עיקריים המתחלפים לסירוגין; יחסי העם כלפי ה' והשפעתם על גרמי הטבע בארץ ישראל, ושנית, השגות על מריו של העם נגד אלוהים במהלך מסעות המדבר. תיאורי התנהגות העם כלפי אלוהיו נועדה להזהיר את ישראל מפני חטא ומרי לפני התמורה אותה יחווה בהיכנסו לארצו.

לפי פרק ז' 12- 13, "שמיעת המשפטים" מבטיחה, כפי שכבר ציינו, את מימוש הבטחת האהבה, הברכה והריבוי. לברית שני פנים. פן אחד הוא ההבטחה, ואילו השני הוא הקללה הנובעת מאי ציות ל"משפטים" (כפי שניווכח בשבוע הבא). "ברית" היא נגזרת של ב.ר.ת.  משמעות הפועל "ברות" היא הפרדה לחלקים [1], וכך, ה"ברית" היא הסכם מיוחד הנחתם באמצעות כריתה (עיין הברית בין הבתרים, בראשית ט"ו) ואשר  הלוקחים בה חלק הופרדו ויוחדו לצורך הקמתה. "ברכה" היא ביסודה "גידול, או שפע בלתי מוגבל". השורש ב.ר.כ. משמש כידוע גם את ה"ברך", כאשר מושג הברכה, למרבה הפליאה, אינו מתקשר לדימוי המלכותי יותר של היד הנטויה או של הפה, המשמש לעתים ככלי להענקת ברכה. תחת זאת הברכה נקשרת דווקא בפעולה המצביעה על הכנעה וענווה, הלוא היא כריעת הברך.  מעניין שאין הבחנה (מילולית) בין ברכת אלוהים לבין ברכות שמקורן בבני אדם, וכך אנו קוראים כאן: "ושמר ה' אלוהיך לך את הברית... ואהבך וברכך..." (פסוקים 12, 13).

הדברים הנאמרים בז' 12, 13 מהדהדים גם בח' 13 ומאשרים את הגדרת ה"ברכה" כפי שהובאה למעלה: "ובקרך וצאנך ירבין; וכסף וזהב ירבה לך; וכל אשר לך ירבה." ברם, "ריבוי" זה עשוי ליצור מצב המתואר בפסוק 14: "ורם לבבך, ושכחת את ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". וכך, השפע והברכה עצמם עלולים להיות למקור פיתוי אשר תוצאותיו הם חטא, מוות ושמד (עיין ח' 20). המדבר היה אמור לשמש מקום להיטהרות, ללימוד ענווה ולעמידה בניסיון (עיין ח' 2, 3, 16) למען עם ישראל, כדי שבניו יפיקו לקחים טרם היכנסם לארץ המובטחת. בז' 13 אנחנו קוראים על הבקר שנקרא כאן "שגר אלפיך". "שְגר" – "להשליך, להטיל, לשגר" בארמית, ומכאן "מה שיוצא מן הרחם". [2]  "אלפים", מונח אותו בחנו בפרשת "חיי שרה" (בראשית כ"ג – כ"ה 18), שם נוכחנו לדעת שא.ל.פ. הוא גם שורשו של "אלוף", כלומר בעל מעמד ועמדה, כאשר "אלף" היא כמובן האות הראשונה באלפבית. ממקום הכבוד של ה"אלף" משתמע גם ריבוי, ומכאן "אֶלֶף". כשהבקר מתואר במונח "אלפים" הכוונה היא, אם כן, לעושר. הביטוי הבא הוא "עשתרות צאנך". "עשתרות" נמצא בספר דברים בלבד. "עשתרות" היא נגזרת של "עושר" כאשר השורש ע.ש.ר. משמש גם את הספרה "עשר" (וקשור גם ל"עשתורת", אלת הפריון, הריבוי והעושר).

בשמות כ"ג 27, 28 קראנו: "את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם, ונתתי את כל אויביך אליך עורף. ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החיווי, את הכנעני ואת החיתי מלפניך." והנה כאן, בפרק ז' 20 אנו קוראים בשנית: "וגם את הצרעה ישלח ה' אלוהיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך." בפסוק 23 נאמר על האויבים: "ונתנם ה' אלוהיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם." "להמם" ו"מהומה", נגזרות של ה.מ.מ. שפירושו "הקמת רעש, בלבול ואי נוחות" (מלה אונמטיפאית – שצלילי עיצוריה מקבילים למשמעותה). הבטחה זו נשענת על מאורע שחל בעבר, בו המם ה' את המצרים שעה שמילט את עמו מבית עבדים (שמות י"ד 24).

בין כל ההבטחות לשפע וריבוי חומרי בראשית הפרשה ובהמשכה (עיין ח' 7 – 10) משולבות המלים הבאות: "ויענך, וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח' 3). כל רכושו של האדם, בין אם מדובר במעט או בהרבה, מקורו ב"מוצא פי ה'", שכן יהיו אשר יהיו פני הדברים ה' הוא השולט והריבון. זאת ועוד, לא הרכוש או האספקה הם אשר קובעים את קיום האדם או את איכות חייו, אלא, שוב, "כל מוצא פי ה'." בהיותו במצב דומה לזה של עם ישראל, כלומר בשעת ניסיון במדבר, ציטט ישוע פסוק זה כשהוא עומד בהצלחה בפיתויים וניסיונות. "לא על הלחם לבדו...". "לחם", הכוונה כאן היא למזון או לאוכל. "ל-חם" – ללא תהליך האפייה המצריך חום לא ניתן לייצר לחם. חום, אנרגיה ומאמץ מהווים, אם כן, חלק בלתי נפרד מתהליך ייצור הלחם.

שותפה לשורש ל.ח.מ. היא ה"מלחמה", כמו גם הפועל "להילחם" - למען קיום והישרדות. על הקשר הקרוב הקיים בין שני המונחים ניתן ללמוד בעזרת שני פסוקים מספר משלי. בכ"ג 1 נאמר: "כי תשב לללחום את מושל, בין תבין את אשר לפניך." בפסוק 6, בפרק זה אנו קוראים: "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאיו למטעמותיו." בשני המקרים הפועל "ללחום" (או "תלחם") מרמז על "לוחמה", גם אם הוא מתייחס ל"אכילת לחם". מכאן ניתן להסיק כי אדם חייב להשמר על נפשו פן יסיק כי מקור קיומו יבוא לו ממלחמות וממאבקים בחיל ובכוח, ולא יטמיע בתוכו את "כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות" (זכריה ד' 6, עיין ח' 17 בפרשה).

הנסיבות והתנאים המצפים לעם ישראל בארצו יהיו שונים בתכלית השינוי מאלו שהכיר במדבר. אף על פי כן, כשם שעד עתה סופק כל מחסורו, כן יהיה גם בעתיד. אולם, על מנת שעיקרון זה ימשיך להתקיים יהיה על העם לשמור על כל מוצא פי אלוהיו ולחיות לפי הלכותיו. על הקטע בפרק ח' 7 – 18 נאמר: "כשם שהייתה הליכתך במדבר אפשרית רק על ידי ניסים גלויים, כן אין ישיבתך 'במדבר העולם הזה' ובין נחשיו ושרפיו הנצחיים אפשרית אלא על ידי ניסים נסתרים, ואם כי במקום מים מצור חלמיש ומן מן השמים, יהיו כאן מי תהום ומעיינות וגשמים משמים ולחם מן הארץ – הרי גם אלה אינם אלא מתנות שמים הבאות מידו המליאה הפתוחה הגדושה והרחבה ולא יצירת 'כוחי ועוצם ידי'. ועוד: אין הישיבה בארץ ועבודת האדמה והפרייתה ערובה להליכה בדרכי ה', ואין הארץ הטובה והפורייה, אפילו תנאי מסייע להליכה בדבריו, היא אינה אלא צורה חדשה של ניסיון בו הועמד העם אשר שומה עליו מתוך בחירתו ללכת בדרכי ה'." [3]

הארץ אותה מבטיח ה' לישראל היא "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם...". "מסכן" הוא מי שראוי לרחמים (עיין לדוגמא קוהלת ט' 16). בשמות א' 11 קראנו שבני ישראל בנו "ערי מסכנות לפרעה" שהיו מחסני הממלכה, בעוד שאת הבונים עצמם ניחן היה לכנות "מסכנים" באותן נסיבות. כעת, לא רק שהעוני לא יהיה מנת חלקם ושוב לא יהיו משועבדים, אלא שגם ב"ערי מסכנות" בהן נאגרת אספקה לא יהיה צורך, כיוון שהשפע תמיד ישרור במעונם. וכך קראנו בשבוע שעבר בו' 10-11: "והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב לתת לך; ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת; כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת." אולם בשביל ליהנות מכל השפע הזה יהיה על העם להישמר "פן תשכח את ה' אלוהיך... המוציאך מארץ מצריים מבית עבדים. המוליכך במדבר..." (ח' 11, 15, 16). הסכנה שהעם יאמר "כוחי ועוצם ידיי עשה לי את החיל הזה" (ח' 17) תמיד קיימת, בעוד אשר המציאות היא ש"ה' אלוהיך... הוא הנותן לך כוח לעשות חיל...". ושוב ניזכר ב "לא בחיל ולא בכוח..." מזכריה ד' 6.  רק חילו של ה' הוא היכול להעניק את כל העושר והשפע הזה. על כן העם, כאמור, מחויב לזכור "את ה' אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל..." (פסוק 18).

פרק ט' ממשיך להתמקד בהבטחות ה' להשמיד את האויבים בארץ. פרק זה חוזר על סיפור עגל הזהב, על לוחות הברית ועל תחינות משה למען העם בחטאותיו. פרק ט' נפתח במלים "שמע ישראל...", המדגישות את השמיעה שכמוה כציות, כפי שנוכחנו לדעת בפרק הקודם:

"... אבוד תאבדון כגויים אשר ה' מאביד מפניכם, כן תאבדון, עקב לא תשמעון בקול ה' אלוהיכם" (ח' 19, 20). בט' 6 ו- 13 נזכר "קשי עורפו" של העם. כאשר העורף קשה, או בלתי גמיש, לא ניתן להזיזו ולהפנות את הפנים לכיוון אחר. תכונה זו מרמזת על סרבנות ועיקשות שאינן מאפשרות פנייה לעבר האלוהים, אשר ה'פנייה' לעבר ברואיו היא חלק בלתי נפרד מהווייתו, שכן הוא מבקש להיות עמם בקשר חי ובלתי אמצעי. על קשי עורפם ועל עורלת ליבם של בני ישראל נאמר בי' 16: "ומלתם את עורלת לבבכם, ועורפכם לא תקשו עוד." מלים אלו נועדו לגרום לעם להימלך בדעתו ולהבין שזה, ולא אחר, הוא רצון אלוהים." [4]  בדברים ל' 6 מבטיח אלוהים למול את לבבם כדי שיוכלו לאהוב אותו, ובזאת הוא מניח את היסודות לברית חדשה שבלב, אשר במהלכה הופך הלב לקלף אשר עליו נכתבת התורה (עיין ירמיהו ל"א 33).

הפרשה מסתיימת במבט נוסף על הארץ, "אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד..." (י"ב 11). "דרישה" במובן המקראי היא "חיפוש". ה' נחוש בדעתו להשגיח על הארץ ללא הפסק, "מרשית השנה עד אחרית שנה" (פסוק 12) [5]. וכפי שכבר צוין, להתנהגות העם כלפי אלוהיו תהיה השלכה על תנאיה הטבעיים של ארץ ישראל (לדוגמא י"א 13 – 17). דברי ה' חייבים להיות חקוקים על לב העם ובנפשו, "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (פסוק 18). אחד ההסברים למונח "טוטפות" קושר אותו ל"טטף", שהוא עיטור שיער מצרי. [6]  

למעלה נתנו דעתנו על כך שריבוי של אדם ומקנה נזכר בפרשה זו מספר פעמים. לסיכום נאמר: "ולמדתם אותם [את מצוות ה'] את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, כימי השמיים על הארץ" (י"א 19 – 21). "שמיים וארץ" אלו, ככתוב בפרשת "ואתחנן" (ד' 26) משמשים כאן כעדים לכינונה של ברית ה' עם עם הבחירה, כשגרמי הטבע ממשיכים להעיד גם על הברית החדשה בירמיהו ל"א 35 – 37.

[1] Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Rabbi Matityahu Clark, Feldheim  Publishers, Jerusalem,   New York.

[2]      The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson.     Publishers, Peabody, Mass. 1979.

[3] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.

[4] Online Bible, Gill Commentary.                                                                                       

 [5  [מעניין כאן איות "רשית", המזכיר לנו שבראשית השנה – בירח האביב החל בסוף תקופת תרדמת  החורף - קיים ריש (עוני) יחסי.

 [6]  ספר דברים מפורש בידי אהרון מירסקי, עם דעת מקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים.