פרשת פקודי - שמות ל"ח 12 - מ' 38

 פרשת "פקודי" ממשיכה לעסוק בספירת המלאי של חומרי המשכן ובפירוט חוזר של בגדי הכהונה. בפועל "פקוד" נפגשנו בפרשת "כי תשא", בה נפקדו הבוגרים מבני עשרים שנה  ומעלה. מבין מכלול הפרשנויות של "פקוד" נמצא גם הפירוש בהקשר הנוכחי שהוא 'למנות לצורך מטרה או האצלת סמכות ואחריות".1 בשונה מן המונח "קהל", המתייחס לציבור באופן גורף ולאו דווקא ליחידים המרכיבים אותו, המונה את "פקודי העדה" מדגיש את העובדה שאין לה קיום כלל ללא "נפקדיה".2

בפרשה הנוכחית אנו קוראים בל"ט 32: "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו" וכן, בפרק מ', פסוק 33: "ויכל משה את המלאה". בבראשית ב' 2 קראנו, "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה..."  ושוב אנו מבחינים כאן בהקבלה לתהליך הבריאה, כמו גם בל"ט 43, שם נאמר: "וירא משה את כל המלאכה...כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה". את הדברים הללו ניתן להשוות ל"וירא אלוהים", החוזר ונשנה בבראשית פרק א', וכן לכתוב בבראשית א' 28, בהמשך לבריאת האדם, "ויברך אותם אלוהים..."

בפסוק הפתיחה אנו פוגשים בביטוי "משכן העדות", המהדהד גם במ' 3, שם אנו קוראים על "ארון העדות", בעוד אשר בפרשת "כי תשא" (ל"ד 20) הבחנו ב"לוחות העדות". נראה, אפוא, כי מטרת קיומם של המשכן, הארון ותכולתו (כלומר ה"לוחות") היא מתן עדות לברית אלוהים עם עמו ישראל. "עד" נגזר מן הפועל עו"ד, אשר משמעותו המקורית היא המשכיות, התמדה וחזרה, ומכאן גם קביעתן של עובדות. 3  "עוד" משמעו כמובן "יותר" ו"המשכיות", בעוד שעדות הן "ציוויים". כך ניתן לעדים עצמם (בין אם הם בני אדם, חפצים דוממים, חוקים או אפילו הזמן) מעמד המהווה חלק בלתי נפרד מן המערכת המתמשכת והקבועה אשר עליה הם מעידים, ושבמקרה זה אינה אלא הברית עם אלוהים.

בפרשת "תרומה" בחנו את צורתה של מנורת שבעת הקנים ואת הקשר שלה לצמחיית ארץ ישראל. ניתן להבחין בקשר דומה גם כאן. "וייתן את השולחן באוהל מועד על ירך המשכן צפונה מחוץ לפרוכת ויערוך עליו לחם לפני ה'... וישם את המנורה באהל מועד נוכח השולחן, על ירך המשכן נגבה" (מ' 22 – 24). הצבתם של פריטים אלו בכוונים המצוינים פה אינה מקרית.

חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם המועד בו מתחילים עצי הזית ללבלב ובה בעת מתמלאים גם גרגירי החיטה והשעורה. גורלם של גידולים אלו נחרץ בעונה זו המאופיינת בתהפוכות במזג האוויר; מחד גיסא רוח שרבית חמה ויבשה מן הדרום, ומאידך גיסא רוחות קרות המנשבות מהצפון והמערב והמביאות אתן לעתים סערות וגשמי זעף. ובעוד החיטה זקוקה לרוח הצפונית הקרה בשלב מוקדם זה של התפתחותה, עלולה רוח זו לפגוע בתפרחות הזיתים שזקוקות דווקא למספר ימי חום. על מנת ששני גידולים חשובים אלו יצליחו להתפתח ולהניב פרי צריך להיווצר איזון בין החום והקור בעונת ספירת העומר הרת הגורל. חכמי התלמוד טענו שתהליך זה מוצא לו את ביטויו בהצבת שולחן לחם הפנים, המסמל את החיטה, בצד צפון (שמאל), בעוד שהמנורה בה מבעירים את שמן הזית הוצבה בצד דרום (ימין) של המשכן. כשהם ניצבים כך מסמלים שני פריטים אלו פנייה אל הקדוש ברוך הוא, בהיותו היחיד המסוגל לאזן בין כוחות הטבע ולשלוט בהם.4 ושוב, משמשת ארץ ישראל על תכונותיה השונות (וזאת כאמור במדבר שתנאיו שונים בהרבה) כאמצעי לקיום ולשימור הקשר בין אלוהי ישראל לבין עמו בעת שהוא מדריך אותם ואף בייסרו אותם, וזאת עוד טרם נכנס העם לתחומי הארץ. מכאן שלארץ הבחירה מקום מרכזי ביותר במערכת היחסים שמשתית אלוהים עם האומה שבחר.

אחד המרכיבים בבגדי השרד של הכהן הגדול היה "ציץ נזר הקודש זהב טהור" ועליו "מכתב פיתוחי חותם קודש ליהוה" (ל"ט 30). בל"ט 6 נאמר על שתי אבני השוהם ששמות שבטי ישראל חקוקים עליהם ושנועדו להיות על כתפי הכהן הגדול שהן "מפותחות פיתוחי חותם". רק כך יכול היה להתקרב לה' כשהוא מייצג את עם ישראל. המשמעות המילולית של "חותם", מחד, ו"פיתוח" מאידך – כלומר חתימה ופתיחה בו זמנית – נשמעת לכאורה כדבר והיפוכו. האם יש בזאת רמז לדבר-מה סמוי מן העין? בספר ההתגלות, בפרק ה' ישוע נמצא ראוי לפתוח את שבע החותמות של ה"ספר הכתוב מפנים ומאחור" (פס' 1,5). מהו הדבר המאפשר לישוע לבצע את המשימה הכה חשובה, בעוד שאף אחד אחר לא נמצא ראוי ומסוגל להוציאה לפועל? הזכות נפלה בחלקו של ישוע כי הוא מסר את חייו על מנת לגאול למען אביו את מי שיחד אתו ימלכו ויכהנו על פני הארץ. הכהן הגדול שלנו ניצב לפני אביו, שעל כתפיו (סמלית) אבני השוהם וציץ הזהב על ראשו, "קודש ליהוה". בהיותו ראוי לפתוח את ספר הגאולה החתום, הוא ביצע את תכלית משימתו דהיינו, להציג לפני אביו את אלו שהוא פדה בדמו ובכך איפשר להם לקבל את חותם האלוהים על מצחותיהם (התגלות ז' 3).

 

1 http://www.kipa.co.il/pash/

2 Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, based on the commentaries of Samsom Raphael Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, - New York, 1999.

3 Nature in Our Biblical Heritage, Nogah Hareuveni, trans. Helen Frenkley, Neot Kdumim Ltd. Lod, Israel, 1996.

 

פרשת ויקהל - שמות ל"ה - ל"ח 20

 

בפרשה הנוכחית, ובזו שאחריה, נחתם ספר שמות ובהן מתוארת הקמת המשכן, אביזריו ובגדי השרד של המשרתים בו. כמו כן נזכרים שני האומנים שנבחרו לנצח על המלאכה. הפעם, בניגוד להוראות להקמת המשכן, התיאור הוא דיווח במועד ובמקום. הטקסט החיוני הרווי בפעילות ובהתלהבות ממחיש לפנינו את הפעילות הנמרצת ורוח ההתנדבות ששררו במקום.

 אך בטרם תתחיל הפעילות יש להתעכב על הציווי המשמעותי המתייחס שוב אל השבת ואשר מן הסתם נועד להבהיר שמלאכת הקמת המשכן אינה קודמת לשבת (ע' ל"ה 2-3).

"ויקהל משה" – התאספות לצורך הוצאתה לפועל של תכנית מוגדרת  – הקמת המשכן. והנה יוצאת קריאה "לכל חכם לב" – לכל אחד שמלאו ליבו וחש כי יש ביכולתו לתרום – "יבואו ויעשו" (ל"ה 10). התגובה, כאמור, היא מאד נלהבת. התרומה היא גם בחומר וגם במעש. המחנה הומה פעילות, כאשר המומחים ואלו שאינם מיומנים, העשירים וחסרי הכול, בני העם מן השורה והמנהיגים – כולם לוקחים חלק.

 הבה נעקוב אחר הטקסט.

וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.  כא וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ.  כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.  כג וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ.  כד כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה--הֵבִיאוּ.  כה וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  כו וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים.  כז וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן.  כח וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן:  לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  כט כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה. 

 הפעילות מקיפה את הרבים כשמאפייניה הם רצון, נדיבות וחכמה. אווירה דומה שורה על האומנים בפרק ל"ו. בצלאל, אוהליאב ועל "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ובינה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש... וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה, אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לַעֲשֹׂת אֹתָהּ; וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה--בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.   וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים" (פס' 3-4). ושוב, שיתוף פעולה בין ה'הדיוטות' לבין המומחים, עד כי נאמר למשה: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, ימִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (פ' 5). משה ציווה "על יעשו עוד מלאכה.. ויכלא העם מהביא" (פ' 6). מעניין השימוש כאן ב"ויכלא" ולא "ויכלה (העם מהביא"). בדומה לנאמר כאן, בבראשית ח' 2, בתום המבול, כתוב: "ויכלא הגשם מן השמיים". בשני המקרים נראה שכל"א מצביע על כך שפעולת העם והגשם (בהתאמה) אינה נובעת משני הגורמים הללו, כי אם אך ורק מאלוהים.

אכן, מקור החכמה, המיומנות והכישרון שבהם הסתייעו האומנים היה אלוהים עצמו, "וימלא אותו רוח אלוהים..." (ל"ה 31). אלוהים מלאהו ברוחו, וברוח זו הוא היה מלא. "ולהורות נתן בלבו, הוא ואהליאב..." (פ' 32). רוח אלוהים ששרתה על שני האומנים הללו אף אפשרה להם להורות ולהדריך אחרים.

נשוב למשכן... התיאורים בל"ז 1-24 מתארים ארון (העדות), שולחן (לחם הפנים) ומנורה. בנוסף, בתיאורים שלפנינו קיים גם כיור ומראות ממנו היה עשוי (ל"ח 8). על אף שכסא אינו מצוין כאן באופן ספציפי, הרי שזה שמו האחר של הארון העדות והכפורת, כמו למשל בישעיהו ו' 1. מעניין התיאור (המקביל?) במלכים ד' 10, בהקשר לעלית הגג שערכה האישה משונם לאלישע, ובה היו, "מטה ושולחן וכסא ומנורה". וכך, גם בית אלוהים אינו שונה וראוי למגורים, בהיותו מצויד כמו כל בית 'נורמטיבי'.

כיור הנחושת וכנו עשויים "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (ל"ח 8). כיור המראות, שבמימיו היה על הכוהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם בטרם ישמשו בעבודת בהקרבת הקורבנות, משמש כסמל לשלב הראשוני של המאמין בדרכו האמונית.  אולם אנו נתמקד בתמונה הניבטת לפנינו, כלומר במראה "הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (פ' 8). בניגוד לכך, בשמואל א' ב' 22 אנו קוראים על בני עלי ועל הנשים "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד". בתהילים ס"ח 12-13 נאמר: "אֲדֹנָי יִתֶּן-אֹמֶר; הַמְבַשְּׂרוֹת, צָבָא רָב.  מַלְכֵי צְבָאוֹת, יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן;    וּנְוַת-בַּיִת, תְּחַלֵּק שָׁלָל". בשבוע שעבר התבוננו בבעתה בגברים, בנשים, בבנים ובבנות של עם ישראל שפרקו את תכשיטיהם לצורך הקמת עגל הזהב (ע' ל"ב 2). השבוע, לעומת זאת, רבים מאותם אנשים, ובעיקר נשים, תורמים למען המשכן, גם מתכשיטיהם (הנותרים) וגם מן המראות אשר בהן השתקפו הבבואות של מי שטיפחו את חזותן החיצונית. עכשיו הן, מן הסתם, מוותרות על אותם סממנים לטובת ערכים נעלים יותר. מעבר לכך, הנשים שעכשיו "צובאות פתח אוהל מועד" מהוות מעין "צבא מבשרות" ועל כן הן "מחלקות שלל" (אם לערוך השלכה לתהילים ס"ח). האם בכך מכות נשים אלו על חטא השתתפותן בהקמת העגל?

האם אי פעם ניסית לרדת לעומקם של הדברים הבאים: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.   כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה 8-9), כשאתה שואל את עצמך, מהם אותם דברים אשר משה ראה בהר? כשמשווים את התיאורים מפרשת תרומה לאלו הניתנים כאן, בשעת הרכבת המשכן, ניתן להבחין בהבדל ברור. בציוויים המקוריים רווחו דימויים אנושיים לחלקי המשכן השונים, בין אם לחלקי גוף או ליחסים בין בני אדם (כגון בכ"ו 3,17). כאן, לעומת זאת, האחרונים, כלומר התיאורים הכמו-חברתיים, נעדרים לחלוטין.  האם הבדל זה בין ההוראות המקוריות לבין שלב הביצוע הוא שמצביע על מה שמשה ראה על ההר?

בסופו של יום, הפעילות הנמרצת ושיתוף הפעולה בין כל שכבות העם מביעה יותר מכל מאמץ קולקטיבי בעל מימדים לאומיים. זה לא מכבר אותם אנשי הועבדו בפרך ובעבודה קשה (שמות א', 13,14) תחת שבטי נוגשים, בעוד שעכשיו הם הופכים לעם אשר כאיש אחד מבצע את "עבודת" המשכן, שירות מקודש ורם. באותם ימים הם ודאי הרהרו לא אחת בתמורה האדירה שחלה בחייהם. במצרים הם היו מסה אחת, חסרת זהות ואשר על כן זכתה להתייחסות בגוף יחיד (ע' שמות א' 11,12). בפרשה הנוכחית, בל"ו 10-37, שוב חוזר גוף היחיד, אולם לנוכח תיאור הפעילות הקיבוצית, התמונה המצטיירת כאן היא שונה בתכלית. אם "ועשה"  חוזר ושוב בהקשר לבצלאל, אין ספק כלל שרבים מבני העם רחשו סביבו ושיתפו עמו פעולה. אך גם אם הכוונה ליותר מאשר אדם אחד, השימוש הנוכחי בגוף יחיד מצביע על אחדות. על כן בדומה למה שראינו בפרשת תרומה (בכ"ו 6-11), דהיינו שהמשכן עשוי ממרכיבים רבים ושונים ואף על פי כן נאמר "ויהי המשכן אחד", כך גם עם ישראל - מייצג ומפגין את העקרון הנצחי של גיוון ושוני בתוך אחדות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בטקסט שלנו.

ראויה לציון העובדה שכל קטע בפרקים ל"ו, ל"ז ול"ח פותח בפועל "ועשה", "ויעשו" או "ויעש", כאשר מדובר בפרק ל"ו 1,6 ובפרק ל"ז 1, 10, 17, 25, 29, ל"ח 1,8,9. בסיפור הבריאה פועל זה מופיע מספר פעמים כאשר בפרק א' 26 נאמר: "ויאמר אלוהים, 'נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו". בתום מלאכת הבריאה כתוב: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות".