אברם,
אותו פגשנו בסוף פרשת נח, נקרא על ידי ה' ליעוד המבדיל ומרחיק אותו מבני משפחתו,
מהחברה בה חי, ממורשתו וממולדתו. לציווי בן שתי המלים הקצרות, "לך לך" -
בעלות הצליל הזהה - אפקט דרמטי במיוחד (המזכיר במשהו את בראשית ברא).
אין זו הפעם היחידה בה ייקרא אברהם "ללכת". בכ"ב 2 (בפרשת
"וירא") יגיד אלוהים לאברהם: "קח את בנך, את יחידך אשר אהבת, את
יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה..." צייתנותו המוחלטת של אברהם
בפעם הראשונה עולה כעת בדרגה, כאשר גם הפעם הוא ממלא אחר ההוראות ללא היסוס ושאלה.
אמונה ובטחון מלא באלוהים באים לידי ביטוי גם בשיר השירים ב' 11-13: "קומי לך
רעייתי ולכי לך, כי הנה הסתו עבר, הגם חלף עבר לו. הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר
הגיעה. עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו
ריח [ושוב], קומי לך רעייתי, יפתי ולכי לך". מן הנאמר כן נראה שהפוריות
והשלווה (לא בלי מבחנים בדרך) הן תוצאות של אמונה ללא מעצורים, כזו המתגלמת
באברהם. ואכן, לקראת סוף הפרשה, אברהם "המהלך" נקרא שוב
"להתהלך" – "התהלך לפני והיה תמים" אומר אלוהים בפרק י"ז
1 לזה אשר נענה ללא היסוס לקריאה לקום וללכת ליעד מסוים, ואחר כך
גם לצורך מילוי ציווי מאד מאתגר. הקריאה הנוכחית, לעבר מסע שבלב, רק מאששת את
יכולתו ונכונותו של זה הנקרא "להיות תמים".
אלוהים
מבטיח לאברם צאצאים רבים וברכה אשר תקיף גם את מי שיברכו את הצאצאים הללו. אך על
אף שמדובר בזרע אברם, שנועד להיות לברכה ל"כל משפחות האדמה" (י"ב
3), נאמרים חלק מן הדברים בגוף שני יחיד, וכך: "היה ברכה" (פס' 2),
ו-"ונברכו בך" (פס' 3). זו דוגמא לגישה הרווחת בכתובים, של המשכיות
ואחדות הדורות וקשר של היחיד לזרעו, כאשר האחד מסמל את הרבים (למשל
"יעקב" כהתייחסות לעם ישראל כולו), והצאצאים- כחטיבה אחת - מייצגים את
אביהם. במרקם התנכי למשפחה, על מגוון צורותיה, מקום מאד מרכזי (כאשר מאפיין זה
מוצא את ביטויו הנעלה ביותר באבהותו של אלוהים בראש ובראשונה לישוע, ושנית, לקהל
המאמינים – עמו. עיין הבשורה על פי יוחנן א' 12, ג' 16).
שורש
"משפחה" הוא שפ"ח אשר משמעותו שנויה במחלוקת. לפי הלקסיקון החדש של B.D.B[1]
פירוש שפ"ח הוא ליצוק או לנסוך מים, בעוד המלון האטימולוגי של העברית המקראית
[2]
מגדיר שורש זה כ"הצטרפות למשפחה, והתעצמות על ידי הסתפחות". מאחר
ושפ"ח הוא גם השורש של "שפחה" (אותה אנו פוגשים בפרשה זו בט"ז
1, כשמדובר בהגר המצרית שפחת שרה), הרי שיציקת מים בידי משרת על ידי אדוניו מסבירה
את הקשר של שפחה לפועל זה (עיין מלכים ב' ג' 11, שם מתואר אלישע כמי ש"יצק
מים על ידי אליהו"). אך גם אם סברה זו אינה מדויקת, הרי שלמשפחה – שעל חשיבותה
בחשיבה העברית עמדנו זה עתה - ולמסגרתה, היכולת להקנות לבניה ערכים של ערנות
לצורכי הזולת, ובכך להתחזק ואף להפוך למקור ברכה לחברה כולה.
בפרק
י"ב 2,3 מופיעה המלה ברכה, על נגזרותיה השונות, חמש פעמים. השורש ב.ר.כ מוביל
אותנו ל"ברך" (פרק הרגל בין השוק לירך), לפעולות כריעה והשתחוות, וכן
לענווה ולכניעה (עיין מלכים ב' א' 13, דברי הימים ב' ו' 13). בישעיהו מ"ה 23
מכריז האל: "כי לי תכרע כל ברך". מכאן ש'חווית' הברכה אמורה לגרום
למקבלה להגיב בענווה, ביראת כבוד ובהכרת תודה, כאשר הכריעה על הברכיים מסמלת הלך
רוח זה.
הברכה-הבטחה
הראשונה לאברם כרוכה באדמה-ארץ. השנייה – בעם (עיין י"ב 1,2). מיד עם היכנסו
לארץ מקים אברם מזבח וממשיך בדרכו. בשני הפסוקים הבאים (י"ב 8, 9) אנו קוראים
על שלוש רוחות השמיים (הכוונים), קדם, ים ונגב, בעוד שבפרק י"ג פסוק 14, נוסף
הצפון על השלוש האחרות.
"קדם"
מוצאו מקד"מ אשר במהותו הוא "לפני, קדימה" ומכאן להקדים פנים (דברים
כ"ג 5, מיכה ו' 6), ראשון או ראשוני (כהררי הקדם המובטחים ליוסף בדברים
ל"ג 15 ו"קדמוני" בשמואל א' כ"ד 14). השורש ק.ד.מ חושף, אם
כן, גישה מעניינת למימדי זמן ומרחב. זה שנמצא בראש – הפוסע קדימה (לעבר העתיד
כביכול) הוא גם זה שהיה בהתחלה – הקדמוני (עיין נא בדברי יוחנן המטביל,
"הבא אחרי הוא כבר לפני, כי קודם לי היה" – הבשורה על פי יוחנן א' 15
וכן, "אני... הראשון אף האחרון, הראשית והתכלית" ההתגלות כ"ב 12).
"קדים" היא הרוח המזרחית המביאה בעקבותיה בצורת ויובש (יחזקאל י"ט
12, תהלים מ"ח ,8 איוב כ"ז 21), בעוד הנביא יחזקאל חוזה ב"כבוד
אלוהי ישראל בא מדרך הקדים" (מ"ג 2).
מערב
הוא "ים" כאן – כאשר הכוונה היא ל"ים הגדול" (עיין במדבר
ל"ד 6), כלומר לים התיכון שחופו מהווה את הגבול המערבי של ארץ ישראל. על
הנגב, הדרום, שהוא כביכול שם נרדף ליובש או לחרבה נאמר ביחזקאל כ"א 2-4:
"בן אדם שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והנבא אל יער השדה נגב [כאן אנו
פוגשים את המלים הנרדפות לנגב]. ואמרת ליער הנגב, שמע דבר ה', כה אמר אדוני ה',
הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, לא תכבה להבת שלהבת ונצרבו בה כל
פנים מנגב צפונה. וראו כל בשר כי אני ה' בערתיה לא תכבה". מן הסתם, לפחות עד
ימי יחזקאל, היה הנגב מכוסה יערות, שדות ועצה.
ולבסוף,
צפון, אשר שורשו צפ"נ – כלומר הצפנה, הסתרה, החבאה. משה, לדוגמא (שמות ב' 2),
הוצפן בתיבה. במזמור תהלים כ"ז 5 אנו קוראים, "יצפנני בסכה",
ובמזמור פ"ג 4 מכונים השייכים לה', "צפוניך". הצפון הוא מקום הצופן
בחובו גם רעה, ככתוב בירמיהו א' 14: "מצפון תפתח הרעה". מלך בבל מתרברב:
"השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד, בירכתי צפון"
(ישעיהו י"ד 13), מלים אשר אלוהי ישראל קורא עליהן תגר במזמור תהלים מ"ח 2,3 בהצהירו שהר ציון אשר בירכתי צפון הוא הר הקודש שלו.
בעקבות
הבטחת ארץ רחבת ידיים וזרע כה רב עד כי לא ניתן יהיה לסופרו (י"ג 14-16),
מקים אברם מזבח נוסף באלוני ממרא, הלא היא חברון. מנקודה זו הוא יוצא לחלץ את
אחיינו, לוט, שנשבה במלחמה שהתחוללה בין ארבעת המלכים לחמשת המלכים (פרק
י"ד). כאן אנו נתקלים לראשונה במונח "עברי", שלא בכדי מתייחס
לאברם, המכונה כך כיוון שכבר בשלב זה הוא עבר – פיזית ורוחנית – למקום החדש אותו
יעד לו אלוהיו.
בשוב אברם ממשימתו, מגיע מלך סדום לקדם אותו בעמק השווה (י"ד
17). שווה – בעל ערך זהה, ישר, חלק ומישורי ומכאן הסכמה, השוואה, דומה וכולי.
במזמור תהלים ט"ז 8 אנו קוראים, "שוויתי ה' לנגדי תמיד...", כאשר
הוא נמצא לנגד עיני - 'בגובה העיניים' - כמאמר הניב העממי, כיוון שהוא קרוב
ו'זמין'. המפגש בעמק, המכונה גם עמק המלך, נקטע שעה שלפתע מופיע מלכי-צדק מלך שלם.
לצד היות ש.ל.מ שורש שלם ושלום, הוא גם משמש את התשלום
("נדרי לה' אשלם", תהלים קט"ז 14,18), ואת השלומים, כלומר הנקם
(ישעיהו ל"ד 8), כאשר שלמונים מהווים מתן שוחד (ישעיהו א' 23). ובכן, מלך
שלם, לפי שמו, הוא מלך צדק, ובה בעת משמש גם כהן לאל עליון. בדמות זו מתאחדות,
אפוא, באופן נדיר, שתי המשרות (או ה"כסאות", עיין זכריה ו' 13) של מלך
וכהן. בברכו את אברם שעה שהגיש לו לחם ויין, פונה מלכי-צדק לאל עליון, "קונה
שמיים וארץ" (י"ד 19). "קונה" הוא הגואל, שהרי האחרון מחויב,
מעצם מעמדו, לרכוש מחדש את שאבד או נלקח מן המשפחה. פעולת זו, של תשלום, נרמזת גם
בשם הממלכה - שלם. ואכן, לפי אל העברים (ד' 5-10, ז'), אותו מלך שלם הנו בן דמותו
של ישוע, הגואל, המלך והכהן. גם חווה אמנו, כאשר ילדה את בכורה ב”עצב”, הכריזה
"קניתי איש את ה'" (בראשית ד' 1, כשהיא סוברת שחבלי הלידה הם המחיר אותו
שלמה עבור בנה).
מיד בסיים מלכי-צדק לברך את אברם, מעניק לו האחרון מעשר מכל אשר
היה לו ובכך נפרדות דרכי השניים. מכאן והילך אנו שבים למפגש בין אברם למלך סדום,
אולם לא מבלי שצלילי האירוע הקודם ימשיכו להדהד... כאשר מלך סדום מציע לאברם משלל הקרב, משיב
האחרון, "הרימותי ידי אל ה', אל עליון קונה שמיים וארץ...."
(י"ד 22), ביטוי בו השתמש מלכי-צדק מספר פעמים, והוא ממשיך, "... ולא
תאמר אני העשרתי את אברם" (י"ד 23). זה עתה נתן אברם מעשר –
מלשון הספרה "עשר" כמובן – למלכי-צדק, והנה עתה הוא מסרב להצעת
ה"עושר". אם כל ספרה בשפה העברית יש לה משמעות תכנית, ולא רק מספרית
(שניים - לשנות – כלומר לחזור, חמש – התחמשות, שבע – שובע, שמונה - שמן וכד'), הרי
שלעשר קשר לעושר (למרות ההבדל בהגיית השין). ומשתמונה זו מחווירה וחולפת, ואחרת
מופיעה תחתיה – דהיינו "מחזה הברית בין הבתרים" (פרק ט"ו), עדיין
נותרות התזכורות למפגש עם מלך שלם. עכשיו וכאן אומר ה' לאברם: "אל תירא אברם
אנוכי מגן לך..." (ט"ו 1), בעוד שלא מכבר הכריז מלכי-צדק, בפנותו
לאברם, "ברוך אל עליון אשר מיגן צריך בידיך..." (י"ד 19).
לאברם, המשתאה והשואל: "ה' מה תתן לי, ואנוכי הולך
ערירי...?" (ט"ו 2) משיב אלוהים כי ייתן לו יורש, וחוזר על כך שהזרע
שיקים לו יהיה רב מספור. ואברם, ככתוב, "האמן [האמין]..." השורש אמ"נ
משמש גם שורש לנאמן (שמואל א' ב' 35), לאוֹמֵן (במדבר י"א 12), לאומְנים
(מלכים ב' י' 1) – במובן של שומרים, וגם לאוֹמֵן במובן של מחנך (אסתר ב' 7). במשלי
ח' 29- 30, אומרת החכמה: “בחוקו
מוסדי ארץ... ואהיה אצלו אמון". החכמה המאונשת היא רב האמן
שהשתתף במלאכת הבריאה. מכאן ניתן להסיק שאמונה, אימונים ועשייה כרוכים זה בזה.
במקרא, יישום עקרונות האמונה מעוגן לעתים תכופות בברית. וכך, בנחמיה ט' 38 אנו
חוזים בשבי ציון כורתים אמנה. ובאותה רוח כותב השליח יעקב: "היו עושי
הדבר ולא רק שומעים, פן תרמו את עצמכם. .. האמונה, אם אין בה מעשים, מתה
היא..." (א' 22, ב' 17).
אברם מתנסה בחוויה נוראת-הוד אשר במהלכה ה' מאשרר את בריתו עמו,
וזאת כאמור באירוע המכונה "הברית בין הבתרים", שכן אברם מתבקש לבתר את
הבהמות אותן נצטווה ליטול. בט"ו 17, אותם בתרים נקראים גם "גזרים",
ובפסוק 18 אנו נתקלים בפועל "כרת". "בתר, כרות וגזור" הם
שלושה פעלים המצביעים על פעולה רבת עוצמה ונחישות, ולכן אין פלא שהאות לברית זו
היא ה"מילה" (י"ז (10-14) הדומה במובנה לשלושת הפעלים אותם בחנו
זה עתה. על מצוות המילה מתווספת ההזהרה, "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו
ונכרתה הנפש ההיא מעמיה..." (פס' 14). אולם בזאת עדיין לא נסגר המעגל;
"ברית" היא נגזרת מן הפועל "ברת", הדומה במשמעותו לבתר, לכרת
ולדומיהם.
פונדקאות רחמית הייתה נוהג מקובל באותם ימים, ועל כן שרי ביקשה
ל"היבנות" באמצעות אמתה – הגר (ט"ז 2. דוגמאות נוספות הן אמות לאה
ורחל שהתעברו מיעקב ברא' ל' 3-5, 9-13, ולידתם של ניניו של יוסף "על
ברכיו" אשר כך הפכו צאצאים ישירים שלו ברא' נ' 23). בהיות המשפחה מעין בניין,
הגדל קומה אחר קומה, הופך הפועל בו משתמשת שרי לרלוונטי במיוחד. גם השליחים של
ישוע המשילו את גוף המשיח לבנין ואת מרכיביו/חלקיו לאבנים (ע' קור' א' ג' 9, קור'
ב' ה' 1, אפס' ב' 21, פטר א' ב' 5). אין זה פלא שבשורש ב.נ.ה מצוי שם העצם
"בן". למרבה צערה של שרי היא גילתה מהר מאד שהגר לא ממש הסכימה לשמש רחם
להשכרה, שכן היו לה תוכניות אחרות...
עוד לפני השתתת ברית המילה, משנה אלוהים את שמו של אברם – האב הרם
– לאברהם (י"ז 4,5), בשל שהוא עתיד להיות "אב המון גויים". תוספת
האות הא, מן הסתם, באה להצביע על ה"המון". שם עצם זה חולק את
שורשו עם "מהומה, המיה, המה", שכולן פעולות המצביעות על פעילות
וקולניות. המון קולני, רעשני ופעיל זה אמור להיות מורכב מגויים (עמים או לאומים)
רבים. יש לשים לב שגם כאן, בדרך האופיינית לדבר אלוהים, מוצגות ההבטחות הנעלות
ורבות המשמעות הללו, העתידות להשפיע על השתלשלויות האירועים הכלל עולמיים למשך
אינספור דורות, בתמציתיות ואפילו בדחיסות, ויחד עם זאת בדייקנות רבה.
גם עתידה של שרי, אשת אברהם, נקבע בשינוי של אות אחת בלבד – כאשר
משרי היא הופכת לשרה. ושוב, בעזרת האות הא היא זוכה לכוח ועוצמה (שרה-שררה)
המואצלים ממרום. וכך, בי"ז 16 אנו קוראים על שרה אמנו, העתידה להיות יותר
מאשר 'רק' אם לבנה היחיד: "והייתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו". בעת
החלפת שמותיהם של אברהם ושרה, נקבע גם שמו של בנם העתיד להיוולד "למועד הזה
בשנה האחרת" (י"ז
21). צחוקו של אברהם (פס' 17), לשמע האפשרות שהוא בן המאה ורעייתו בת התשעים יביאו
בן לאוויר העולם, הוא שהונצח בשם הצאצא: "וקראת שמו יצחק" (פס' 19). אולם, למרות צחוק זה,
צוחק מי שצוחק אחרון... כנאמר במזמור תהלים ב' 4: "יושב בשמיים ישחק" (וכאן נמצא את הדמיון הרעיוני והצלילי בין "צחוק ומשחק".
במשלי ח', שם קראנו על "אמון", אנו מוצאים את החכמה המאונשת קוראת,
"ואהיה שעשועים, יום יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני
אדם", שם 30,31). אולם, בכך עדיין לא תם הצחוק. בשבוע הבא צפויים לנו עוד כמה
וכמה צחקוקים ...
1. The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown
Hendrickson. Publishers, Peabody ,
Mass.
2.
Etymological
Dictionary of Biblical Hebew, based on the commentaties of Samsom Raphael
Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, - New York, 1999
No comments:
Post a Comment