מכמני לשון בפרשת וארא שמות ו' 2 – י' 35

בעת התרחשות האירועים הרבים המפורטים בפרשת "וארא",  מוצא עצמו משה אמון, בין היתר, גם על גישור וקישור בין בני ישראל לאבותיהם, לעברם ולייעודם. אולם בראש ובראשונה חייבת להתבהר זהותו של אלוהי ישראל, למען העם, ועוד יותר מכך למען משה עצמו. זו אינה משימה קלה כלל ועיקר! ה' כבר נגלה לפני משה במדבר;  במראה עיניים וגם במשמע אוזניים. אולם בעוד משה מנסה לשאת ולתת עם פרעה בשם ריבון עולם ובה בעת גם 'להציגו' בפני עם ישראל, הוא עצמו מתקשה לתפוס את ההתגלות עוצרת-הנשימה המתרחשת לנגד עיניו. פרשתנו נפתחת בעוד אחד מאותם מונולוגים, בהם מדבר האל אל משה תוך כדי גילוי אורך רוח נוגע-לב כלפי ילדו, אשר בשלב זה עדיין לא הסתגל למימדי שליחותו החדשה ולמערכת היחסים שמכונן עמו ריבון היקום. הפתיחה "אני יהוה", יחד עם מלות ההמשך (ו' 2,3 והילך), מהווה תזכורת נוספת למשה, תזכורת שנועדה לייצבו ולהכינו לקראת הבאות – מעין מחווה בונה אמון ואמונה. בשבוע שעבר, כשמשה שאל לשם אלוהים, הייתה התשובה שניתנה לו חמקנית משהו (ג' 13,14): "אהיה אשר אהיה", כשעל כך ה' הוסיף גם את: "כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם". נראה שבשלב ההוא אלוהים לא התכוון (עדיין) לחשוף את שמו המלא. יתרה מכך, תגובתו נשמעה כאילו נאמרה כלאחר יד; לשון אחר, 'אין זה מעניינך משה... אהיה אשר אהיה... מה לך ולזאת?' (השווה תגובתו של ישוע לשמעון כיפא ביוחנן כ"א 22). אולם עכשיו, במועד שאלוהים עצמו בוחר, הוא 'מגלה' את שמו למשה.

"אהיה", היווה מעין רמז לאשר משה לומד עכשיו, שכן "אהיה" כולל את ה'הוויה' או את ה'היות'. וכשמשה מודע לכך שי.ה.ו.ה הוא הפונה אליו, וכי זה שמו, משמיע לו אלוהיו דברים אותם הוא מן הסתם לא ציפה לשמוע: "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם" (פסוק  4). לכאורה דברים תמוהים, שכן השם או הכינוי "יהוה" מופיע יותר מפעם אחת בסיפור האבות. למעשה הם עצמם השתמשו בו (לדוגמא בראשית ט"ו  8). מבלי להיכנס לפולמוסים הרבים העוסקים בסוגייה זו, נציין רק שהאבות מן הסתם היטיבו להכיר את התכונה שמייצג כינוי זה של אלוהים יותר מכל תכונותיו האחרות. "שדי" –  שם או כינוי אשר לגביו קיימים חילוקי דעות. אנו נבחר לקשור את "שדי" לשדיים ומכאן לאספקה ולטיפוח. בתהליך הנוכחי של ההתגלות, ההולכת ונחשפת בהדרגה, עומד אלוהי ישראל להפגין את עצמו כמי ששולט בהווה, כשהוא עצמו הינו התגלמות ההוויה הממלאת את ההווה. מכאן שאפשר וניתן להגות את י.ה.ו.ה כ"יה-הווה". "יה" הוא כמובן אחד משמות האלוהים הקיים בפני עצמו, או בצירופים רבים ושונים. בהיות הפועל ה י ֹה  פועל-קרוב לחי ֹה, ניתן להבין את משמעות י.ה.ו.ה  כ'יה החי בהווה, הממלא את ההווה, ואשר הנו התגלמות ההווה והחיים'.

פסוקים 3 עד 8 ובכלל (בפרק ו') מהווים יחידה ייחודית רבת-משמעות, הן במבנה והן בתוכן. ההכרזה בפסוק 3, עליה נתנו דעתנו זה עתה, מופיעה גם בסוף הקטע (פסוק 8), דהיינו "אני יהוה". פסוק 3 מזכיר את האבות – "וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב" -  כשהללו נזכרים שוב בפסוק 8: "... לאברהם, ליצחק וליעקב".  הנקודה השלישית בחד-שיח זה היא "הארץ" (פסוק 4: "לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם"), נושא החוזר גם בתחילת פסוק 8: "והבאתי אתכם אל הארץ...". פסוק 5 עוסק ב"נאקת בני ישראל" ובסבלותם, כאשר גם בפסוק 7 קיימת התייחסות לאותו עניין ("המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"). ארבעת הנושאים הללו מופיעים אפוא פעמיים, כאשר בפעם השנייה הם נמנים בסדר הפוך.

בלבו של קטע זה משובץ חלק מרכזי, כאבן חן המוקפת רקמת חוטי זהב (אשר על מרקמה עמדנו זה עתה והמורכבת, כאמור, מארבעה המוטיבים, יהוה, האבות, הארץ וסבלו של העם). והנה היא 'אבן החן' עצמה: "... אני יהוה - והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים; והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים; ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים..." (ו' 7א - 6ב). גם כאן קיימת רביעייה, רביעיית פעלים המתארים תהליך. קודם כל באה ה"הוצאה", שהיא העברה ממקום אחד למשנהו, לאחר מכן ה"הצלה", החילוץ מן האויב ומתלאות המדבר וסכנותיו. בשלב השלישי מצויה ה"גאולה", שהיא בעיקרה הצלה רוחנית. במקרא "גואל" הוא שם נרדף לקרוב משפחה. מכאן, שההכרזה האלוהית לכשעצמה מהווה הודאה בכך שהוא, הגואל, הינו קרוב משפחה המעונין ומסוגל לקנות מחדש את מושא גאולתו, ולקחת על עצמו להשיב את הכל על כנו, כולל את אשר אבד (עיין ויקרא כ"ה 25-34, במדבר ה' 8, יהושע כ' 5, רות ג' 12, ד'). לבסוף, ה"לקיחה" כמוה כ"לקיחת" בת זוג עמה בא אותו גואל בברית נשואים (לדוגמא, בראשית כ"ה 20).

בתום פירוט סדרת פעולות אלו אנו קוראים: "וידעתם כי אני ה' אלוהיכם" (פסוק 7). הפעולות הללו, כשכל אחת מהן נבנית על קודמתה, מעידה על כך שישנו רק אחד המסוגל לפעול בכל אחד מן השלבים שנמנו, בלא לדרוש דבר מן המקבלים. אכן זהו חסד, "שאינו מידיכם, כי אם מתנת אלוהים..." (איגרת אל האפסים ב' 8). אולם, על מנת ליהנות מחסד זה נדרשת אמונה, ומכאן אנו עוברים ישירות אל הסיום המאכזב, שהוא בבחינת 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא': "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (פסוק  9). "קוצר רוח", היפוכו של אורך רוח, כלומר חוסר סבלנות וגם חוסר חזון. העבודה הקשה הפכה את  בני ישראל לא רק לעבדים בגוף, כי אם גם בנפש ולכן לא היו מסוגלים לתפוס את עוצמת הדברים שנאמרו להם זה עתה. וכך, הכרזת האלוהים ("אני ה'"), המופיעה בראשית הקטע ובסופו, יש בה גם כדי להדגיש ולהבליט את הראייה המקיפה ומבט-העל של האל לעומת קטנות הרוח והראייה הצרה של עמו.

בעקבות 'מבוא' זה ממשיכה הפרשה למנות את פרטי התוכנית שנזכרה (בראשי פרקים) למעלה. משה ואחיו אהרון נשלחים להביא את דבר אלוהים לפרעה (ו' 11,29), בעוד משה, בניסיון נוסף להתחמק מן האחריות שהוטלה עליו, חוזר פעמיים על הביטוי "אני ערל שפתיים" (פסוקים 12,30). גם כאן הוא משתמש באמתלת הדיבור הבלתי רהוט. אולם בעוד שבשבוע שעבר הוא טען, "לא איש דברים אנוכי... כבד פה וכבד לשון אנוכי" (ד' 10), הרי שהפעם הוא מרחיק לכת עוד יותר, שכן ב"ערל שפתיים" מתכוון משה להיותו בלתי ראוי מבחינה רוחנית. אולם הדברים הללו לא 'עושים רושם' על ה', והוא מותיר את הדובר ללא מענה.

מה שמעניין עכשיו את אלוהים הוא דווקא מצב לבו של פרעה, כפי שהוא אומר למשה, "ואני אקשה את לב פרעה" (ז' 3א'). השליח שאול מרחיב את הדיבור על כך באומרו: "ובכן הוא [אלוהים] מרחם על מי שהוא רוצה, ומקשה את לב מי שהוא רוצה" (איגרת אל הרומים ט' 18). הדברים הכתובים באיגרת אל הרומים א' 18,21 עשויים לסייע לנו לחדד את הרעיון: "ואמנם זעם אלוהים נגלה מן השמים על כל עוולתם ורשעתם של בני אדם המעכבים ברשעתם את האמת; כי מה שנודע על אלוהים גלוי בקרבם, שהרי אלוהים גילה להם. הלא עצמותו הנעלמת, היא כוחו הנצחי ואלוהותו, נראית בבירור מאז בריאת העולם בהיותה נתפסת בשכל באמצעות הדברים שנבראו. לכן אין להם במה להצטדק, שהרי למרות שיודעים הם את אלוהים לא כיבדו אותו כראוי לאלוהים, אף לא הודו לו, אלא נתפסו למחשבת הבל ונטמטם ליבם האווילי". הבה נשוב כעת למצריים, לחלקו השני של פסוק 3 בפרק ז' בו אלוהים מכריז: "... והרביתי את אותותיי ואת מופתיי בארץ מצריים", כאשר התוצאה תהיה, "וידעו מצריים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצריים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (פסוק 5). וכך, כלשון הכתוב, למצרים, ובעיקר למלכם, לא יהיה "במה להצטדק" בעת שינחתו עליהם מכות האל.

מצב לבו של פרעה מוגדר כ"קשה" (ז' 3), "חזק" (ז' 13) ו"כבד" (ח' 15). מעניין שעל שני המצבים הראשונים ה' הוא האחראי, הוא "מקשה" ו"מחזק" את לב פרעה בעוד כשפרעה עצמו עושה זאת הוא "מכביד" את לבו (ח' 11). ה"הכבדה" קשורה כמובן ל"כבוד", מה שמסגיר את המניע של פרעה לפעולותיו, להתעקשותו ולכך שהוא לא מקיים את הבטחותיו. לעומת זאת, בפרשה הבאה, פרשת "בוא", אלוהים יכריז על כך שהוא עצמו מכביד את לב פרעה (י' 1). זאת ועוד, בפרשת "בשלח" (בפרק י"ד) ייעשה שימוש רב-כיווני בשורש כ.ב.ד.

מן הדברים האחרונים שמשה אמור להודיע למלך מעט לפני הטלת המכה הראשונה עליו, על עמו ועל ארצו הם: "שלח את עמי ויעבדוני במדבר" (ז' 16). "ויעבדוני" – שוב "עבודה", בה נתקלנו כה רבות לאחרונה. אולם בעוד שבכל הפעמים האחרות הייתה זו עבודת פרך ועבדות, הרי שהפעם מדובר ב"עבודת אלוהים". עוד מעט קט ישוחררו העבדים כדי להיות חופשיים לעבוד את אלוהיהם.

בהוציאו את עמו ממצריים שב ומדגיש אלוהים שהדבר נעשה בסמכותו ובריבונותו (ע' ז' 4). "וידעו מצריים כי אני ה' , בנטותי ידי על מצריים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (פ' 5). "לנטות" (נ.ט.ה) - ל"כוון", ל"הדריך" - ומכאן כאשר מוטל על אהרון ל"תת מופת" הוא ייעשה זאת באמצעות ה"מטה" (פ' 9). פעולות האלוהים מוכיחות שהוא שולט שליטה מוחלטת בטבע ובגרמיו; בחי כמו גם בדומם; בבני האדם, בבעלי החיים ובכל היסודות. כיוון שאהרון ומשה מייצגים את סמכות ה', כאשר אהרון משליך את המטה לפני פרעה הופך עצם זה לתנין. בהיות התנין אחד מסמליה המובהקים של מצריים העתיקה משפיל אלוהים לא רק את שליטיה הארציים, אלא גם את מי שנחשבו לכוחות הרוחניים מעל ישות זו. ביחזקאל כט' 3, מכונה שליט מצריים עצמו "תנין" (וליתר דיוק, ה"תנים הגדול"). זאת ועוד, התנין קשור קשר בלתי נפרד ליאור, סמלה העיקרי של מצריים שהוא הראשון להיפגע בהיותו מקור המים והחיים. מימי היאור הפכו לדם. הדם, שהוא סמל לחיים ולכפרה על חטא, הופך כאן לנוזל קטלני בנהר אשר במכה הבאה ישרוץ צפרדעים (ח' 3). יש בזאת גם סימטריה אלוהית – שכן היאור היה לא מכבר לקברם של עוללי עם ישראל.

במכות הרביעית והחמישית (ערוב ודבר) נאמר לראשונה, "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן" (ח' 18), וכן "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" (ט' 4). "הפלה", מן השורש פ.ל.ה שפירושו "להפריד ולייחד". פועל זה מזכיר לנו את הפועל פלֹא, שהוא "לסטות מן הנורמה", ומכאן "פלא".1  קשה שלא להבחין בקשר בין שתי פעולות אלה באירועים שלפנינו. לפי המילון האטימולוגי, פ.ל.ה  הוא גם השורש של "פלוני" ("פלוני אלמוני", עיין לדוגמא רות ד' 1), כלומר מי שלא נוקבים בשמו ואשר זהותו מעורפלת. ואכן, בשלב זה מסרבים המצרים להכיר בקדוש-ברוך-הוא ובשלטונו המוחלט, ועל כן אין ספק שבעיניהם הוא עדיין בגדר פלוני אלמוני ("ונטמטם ליבם האווילי", כדברי שאול שקראנו לעיל).

לפי הסברה ה"ערוב" היו נחילי חרקים ורמשים. "ערוב" מחזיר אותנו לשורש ע.ר.ב בו אנו מרבים להיתקל על צורותיו השונות. השימוש במונח ערוב מטעים את היות החרקים והרמשים, אשר השחיתו את ארץ מצריים, תערובת של מינים וסוגים שונים (עיין ח' 20). ה"דבר" היא המכה הבאה. בשבוע שעבר התעכבנו על "דבר" כשהוא מסמל מצב של חטא, אולם הפעם אנו עוסקים בדבר הפוגע פיזית במקנה המצרים, בשל חטאו של מלכם (פרק ט').

"שחין" (ט' 9) ו"ברד ואש מתלקחת בתוך הברד"  (ט' 24)  הן שתי המכות הבאות הניחתות על מצריים. כאשר שוב אין לדברים הללו נגיעה בבני ישראל, בשל "הפדות" ששם אלוהים בין עמו ובין המצרים (ח' 19). על אף ש"פדות" משמעותה "שחרור" והיא דומה במובנה לגאולה, כאן הופך השימוש במושג זה את ה"פדות" למשהו כמעט פיזי-מוחשי הדומה יותר למחיצה או קיר. לפי לקסיקון התנ"ך, "לפדות" פירושו "להעביר בעלות באמצעות תשלום או תחלופה מקבילה" 2 . ואכן הפדות היא זו שתמיד החוצצת בין "עם ה'" לבין נתיני מלכות פרעה (הממשית או המטפורית). עוד על נושא זה בשבוע הבא...

1 Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, New York.

2     Theological Wordbook of the Old Testament, Vol. 2, ed. R. Laird Harris, Moody Press, Chicago, 1980.