"ראה – אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (י"א
26). על אף שהפנייה היא לרבים ("לפניכם"), הציווי "ראה" הנו
בגוף יחיד. ניתן ללמוד מכך שהדברים אותם משה עומד להשמיע בפני קהל ישראל מכוונים ליחיד
כשם שהם מכוונים גם לכלל, ומכאן שהאחריות לקיימם היא כללית ואישית כאחת. על הברכה
נאמר, "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם..." (פסוק 27), ואילו על
הקללה, "והקללה, אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם..." (פסוק 28).
הקללה מותנית באי ציות לדברי ה', בעוד הברכה היא תוצאה של עצם השמיעה והציות לרצון
אלוהים. ברצותו לברך את עמו האהוב, הנחיל להם ה' את התורה בה כלולות הוראות
והכוונה ל"חיי שפע" (עיין בשורת יוחנן י' 10).
כדי להבטיח את התגשמותן של הברכות צוּוה עם
ישראל: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם
יורשים אותם... וניתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון... ופסילי
אלוהיהם תגדעון ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא" (י"ב 2א', 3ב').
"לאבד", דהיינו "לחסל, להשמיד ולמחות". כאן (בי"ב 2) ההתייחסות
היא אל המקומות ש"עבדו... הגויים אשר אתם יורשים",
בעוד שבי"ג 7-9 מדובר בבני אדם: "כי יסיתך אחיך... או בנך
או בתך, או אשת חיקך או רעך... בסתר לאמור 'נלכה ונעבדה
אלוהים אחרים...' מאלוהי העמים אשר סביבותיכם... לא תאבה לו ולא תשמע
אליו...". מן הסתם השימוש הנעשה כאן ב"לאבד" ול"עבוד"
הוא משחק מלים מכוון, באמצעותו הכתוב מבקש להדגיש כי עובד אלילים יאבד (עיין
לדוגמא י"ג 9-12, 14-17). אך בעוד שהמצווה "לאבד" מתייחסת למקום
עבודת האלילים של הגויים, הרי שכשמדובר בקרובים המסיתים לעבירה מעין זו המצווה
היא שונה לחלוטין: "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול
ולא תכסה עליו: כי
הרג תהרגנו. ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה: וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל יהוה אלהיך..."
(י"ג 9-11). לכל הדעות, דברים חמורים מאד!
בהיותם נוודים במדבר, לא
היו ה"מנוחה והנחלה" המובטחות על ידי אלוהים (י"ב 9) מנת חלקם של
בני ישראל. על מנת שיוכלו לזכות בשתיים הללו יהיה עליהם לא לעשות "ככל אשר
אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו יעשה" (פס' 8). "ועברתם את
הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוהיכם מנחיל אתכם, והניח לכם מכל אויביכם מסביב
וישבתם בטח" (פס' 10). ה' מבטיח "להניח" להם מכל אויביהם,
כלומר לזכות אותם ב"מנוחה", אשר השורש נו"ח משמש גם אותה. ה"נחלה"
אף היא מזכירה לנו את המנוחה. שני מושגים אלו, "מנוחה ונחלה" קשורים, אפוא,
בקשר בל יינתק. בישעיהו ל' 15 כתוב: "בשובה ונחת תוושעון, בהשקט ובבטחה
תהיה גבורתכם [ולא אביתם]". מן הכתוב באיגרת אל העברים ד' 1,2 אנו למדים כי
ההולכים במדבר לא נכנסו אל המנוחה כי "הדבר שנשמע [ההבטחה בדבר המנוחה
והנחלה] לא הועיל להם משום שלא התמזג עם אמונה בקרב השומעים".
פרשתנו, בחלקה הגדול,
מוקדשת למקום אשר "יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו..."
(י"ב 5), מה שמסביר את הציווי הקודם לברות מן הארץ את כל סממני עבודת
האלילים. בפרשת "ויצא" (בראשית כ"ח 10 – ל"ב 3) נתנו את דעתנו
על "מקום", הנגזר מן הפועל "לקום" (לקום ולעשות מעשה). את
המקום אותו יבחר ה' יהיה על העם "לדרוש" ולשם לבוא. למקום זה יהיה עליהם
להביא את עולותיהם, זבחיהם, מעשרותיהם, את
תרומת ידיהם וכן את נדריהם ונדבותיהם (עיין י"ב 6). שם יהיה עליהם לאכול
ולשמוח לפני ה' (פסוק 7). "שם תעשה כל אשר אנוכי מצווך", נאמר בי"ב
14. המקום הנבחר ישמש לעבודת אלוהים יחידנית וכללית. שם יזבחו את קורבן הפסח
(ט"ז 2,6). שם תתקיים שמחת חג השבועות לפני ה' (פסוק 11). לבסוף, "שלוש
פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר..." (ט"ז
16). ב"זכורך" הכוונה כמובן לזכרים, אולם בעוד ה"זכר" הוא
ה'זוכר', הרי שכאן מודגשת דווקא העובדה שאם הזכרים יזכרו לעשות את רצון אלוהים, הם
(ובני ביתם) לבטח ייזכרו על ידו.
על בני ישראל יהיה, כאמור,
להביא למקום הנבחר עולות, זבחים, מעשרות ותרומות (עיין י"ב 6). בפרשת
"ויקרא" (א' – ו' 7) בחנו את ה"עולות", אשר מקורן בפועל
"לעלות" או "להעלות". גם ה"תרומות", כפי שכבר צוין
בעבר, מקורן ב"הגבהה, הרמה או נשיאה". וכך, לא רק הבאים ל"מקום"
הנבחר "קמים, מתרוממים ועולים". בעשותם כן הם גם "מעלים
ומרימים" את כל אשר להם לאל עליון - הרם והנישא.
על העולות נאמר,
"הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (י"ב 13). כאשר
ייכנס העם לארצו תהיה הבחנה בין שחיטת בשר לצורך הקרבת קורבנות ובין שחיטה לצורך אכילה,
כשהאחרונה תהיה מותרת בכל מקום. עובדה זו תאפשר אכילת בשרן של בהמות בר כמו צבי
ואיל. ובשל העובדה שאכילת הבשר, שלא כמו במדבר, לא תהיה קשורה להקרבת קורבנות
ועולות, האוכל לא יהיה חייב להיות "טהור". מכאן שבארץ ישראל גם מי שנחשב
(מסיבה כזו או אחרת) ל"טמא" יוכל לאכול בשר (עיין י"ב 15,22). בהקשר
זה נזכר שוב האיסור על אכילת דם (פסוק 16), כאשר בפסוק 23 הכתוב מרחיב את הדיבור בסוגיה
זו: "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם
הבשר". לפי רש"י, המצטט את ר' יהודה: "אתה למד שהיו שטופים בדם
לאוכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק..." רש"י ממשיך לצטט, הפעם את ר' שמעון בן
עזאי: "לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם
הדם שהוא קל להישמר ממנו, שאין אדם מתאווה לו הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר
מצוות." [1] יחד עם זאת, קיים דם
שאותו אנו מחויבים 'לשתות'. דם זה הוא דמו של המשיח ישוע אשר אמר: "אמן אמן
אני אומר לכם, אם לא תאכלו את בשר בן האדם ולא תשתו את דמו, אין לכם חיים בקרבכם.
האוכל את בשרי ושותה את דמי יש לו חיי עולם ואני אקים אותו ביום האחרון, כי בשרי
הוא מאכל אמיתי ודמי הוא משקה אמיתי. האוכל את בשרי ושותה את דמי שוכן בי ואני
בו" (בשורת יוחנן ו' 53-56).
"הדם הוא הנפש"
(י"ב 23), כפי שכתוב גם בבראשית ט' 4.
"נפש", נגזרת של נפ"ש, שורש שפירושו "מנוחה,
הינפשות, או התרעננות". הדברים הנאמרים בשמות כ"ג 12 מיטיבים להגדיר
מונח זה: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש
בן אמתך והגר". ב"נפש", אם כן, מגולמות ההינפשות, המנוחה וההתרעננות
אותן הועיד ה' לברואיו מלכתחילה. זאת ועוד. בשמות
ל"א 17 נאמרים הדברים הבאים: "... כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת
הארץ, וביום השביעי שבת ויינפש".
פרק י"ג נפתח באזהרה
שלא לנהות אחרי נביאי שקר וחולמי חלומות שווא: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא,
או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם לדעת היִשְכֶם אוהבים את ה'
אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (פסוק 4). השימוש הנעשה כאן ב"יש"
הוא יוצא דופן למדי, ובא להוות אמת מידה לבחינת האהבה של בני ישראל כלפי אלוהיהם,
שכן אהבה כלפיו חייבת להיות חלק בלתי נפרד ומובנה מעצם ישותם וקיומם.
המשכו של פרק זה ותחילת פרק
י"ד נסבים (שוב) סביב נושא עבודת אלילים ומנהגיה, וכך אנו קוראים בי"ג
6: "ובערת הרע מקרבך". בבמדבר י"א 1 נאמר: "ויהי העם
כמתאוננים רע באזני ה', וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה'..." וכך,
אי-"ביעור הרע מקרבם" יביא עליהם את חרון אפו הבוער של אלוהים. יתר על
כן, הנבערים הם חסרי הדעת והחכמה (הנמשלים לבהמות, או ל"בעירים", עיין,
לדוגמא, בראשית מ"ה 17), ככתוב במזמור תהלים צ"ד: "בינו בוערים
בעם, וכסילים מתי תשכילו? הנוטע אוזן הלא ישמע? אם יוצר עין הלא יביט?" (פס'
7-8). נראה שהשורש בע"ר מתייחס למי שבבערותם מעוררים את חמתו של אלוהים, או
למי שעלולים לעשות כן ובכך להביא על עצמם "בעירה".
חוקי המעשרות חוזרים גם
בפרשה זו: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (י"ד
22). הביטוי "עשֹר תעשֹר" מטעים ומדגיש את חשיבות הפרשת המעשר. השורש עש"ר,
בו נתקלנו לא אחת, מחזיר אותנו לא רק למספר עשר (כשמעשר הוא כמובן עשירית מן
השלם), אלא גם לעושׁר. האם זהו רמז לכך שלמקפיד על קיום הלכה זו מובטח שפע ועושר?
הנימוק הניתן להפרשת מעשר (ולאכילתו במקום הנבחר על ידי ה') הוא "למען תלמד
ליראה את ה' אלוהיך כל הימים" (י"ד 23). "דווקא באכילה מדובר כאן
ושאת יגיע כפיו (בעין או כסף) מביא האדם אתו לירושלים, ולא נאמר שיתפלל שם לפני
ה', אף לא שילמד תורה שם מפי החכמים, אלא נאמר במפורש ופעמיים: 'ואכלת לפני ה'
אלוהיך'... ר' משה אלשיך, בבואו לתת טעם למצווה, התחשב בפרט זה המודגש כל כך
בתורה: '...כי איך האכילה ושתייה ושמחה יתירה תלמד ליראה?! ואילו אמר: למען תלמד
תעבוד, היינו אומרים על ידי התעכבם בירושלים לאכול מעשר שני יהיו פנויים ממלאכת
בתיהם ויעסקו בתורה, אך אומרו: 'למען תלמד ליראה' – הוא בלתי מתיישב. ואפשר כי לבל
יבעטו ברוב טובה, וייראה בעיניהם כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החייל ההוא, על כן
ציוום הקדוש ברוך הוא ויוליכו עימהם מעשר מכל אשר להם לפני ה', כאילו נותנים מנת
המלך... ומשולחן גבוה הם אוכלים... שהרי אינו שלו כי לה' הוא... החי ייתן אל לבו
כי עבד מלכו של עולם הוא, ומשלו הוא אוכל, ובזה לא ימוש מלירוא את ה' תמיד".
[2]
עכשיו מגיע תור שמיטת החובות. "מקץ
שבע שנים תעשה שמיטה" (ט"ו 1). "שמיטה" (שמוט) –
"להשליך, לזרוק, לוותר" (כפי שכבר ראינו בפרשת "משפטים", שמות
כ"א – כ"ד). הלקח הנלמד כאן איננו רק ויתור וסליחה על חובות, כי אם גם
על חטאים, כפי שעושה זאת הקדוש ברוך הוא, השומט ברוב חסדו את עוונותינו. התוצאה של
ה"יד פתוחה" (פ, 8) ומעשים דומים תהיה, ש"לא יהיה בך אביון כי ברך
יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה" (פסוק 4). אולם אם בכל זאת
יהיו אביונים בארץ, תתקיים ה"שמיטה", דהיינו 'פתיחת יד' ונתינה לנזקקים
(עיין פס' 8,10,11), והברכה שבצידה. ישוע גם כן פסק, "העניים אתכם תמיד"
(יוחנן י"ב 8). "אביון" (ט"ו 8,11) הוא נגזר של הפועל "אבׁה"
אשר פירושו "הכנעות לצרכים הקיימים" [3]. מלה זו מתארת ומגדירה את מצבו
של מי שגורלו לא שפר עליו. בהמשך לנושא זה, בו עוסק פרק ט"ו, נמצא שני פעלים
אחרים בעלי משמעות דומה. בפסוק 2 אנו קוראים: "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל
משה ידו אשר ישה ברעהו, לא ייגשֹ את רעהו ואת אחיו... "יַשֶה" - "לוותר על זכויות, להיות חייב".
בפסוק 6 אנו קוראים שוב: "... והעבטת גויים רבים, ואתה לא תעבוט..." "עבוט"
פירושו "חַיֵיב, להיות חייב". [4] במקום בו מתקיימים נדיבות ורוחב יד ולב
מצויה גם חירות מלאה, כאשר איש אינו חייב 'להיכנע לצרכים קיימים' ולהיות 'מחויב
וחייב'. אולם, כפי שכבר ראינו, גם כאשר לא מתקיימים תנאים אידיאלים, מצווה ה' על
קיום מרחב בו ניתנת הזדמנות לחברה לתת מענה לצרכיהם של הנזקקים. עד כמה חשוב עקרון
זה ניתן ללמוד מן הכתוב במשלי י"ט 17 שם נאמר: "מלוה [ל]יהוה [הוא מי
ש]חונן דל וגמולו ישלם לו" (הנותן לדל נחשב כמי שנותן הלוואה לה', והוא
שיגמול לו).
חלקו השני של פרק ט"ו
עוסק בשחרור עבדים עבריים בשנה השביעית: "כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה
ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו מעמך. וכי תשלחנו חופשי מעמך, לא תשלחנו
ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך; אשר ברכך ה' אלוהיך תיתן לו"
(פסוקים 12-14). לפי דעת מקרא השימוש בפועל "הענק" היא "מלשון
'ענק' שענינו צוואר, לכן באו לקרוא 'ענק' לתכשיט שתולים בצוואר, ועל הצוואר היו
תולים גם משא... מכאן בא לשון הענקה לשמש בעניין שימת משא, ורוצה לומר: הטעינו
והעמיסו במתנות מצאנך וגו'. והוא כנגד 'לא תשלחנו ריקם'... " [5]
עדיין באותו עניין.
בט"ז 11 אנו קוראים על חג השבועות: "ושמחת לפני ה' אלוהיך, אתה ובנך
ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר
ה' אלוהיך לשכן שמו שם". לפי רש"י, "לוי, גר, יתום ואלמנה – ארבעה
שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך – אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך".
[6]
[1] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת
מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.
[2] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות
היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית
אלינר.
[3]Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, based on the
commentaries of Samson
Raphael Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers,
Jerusalem, New York, 1999.
[4] שם
[5] ספר דברים עם דעת מקרא
[6] שם
No comments:
Post a Comment