"וירא אליו ה' באלוני ממרא" (י"ח 1). ה' 'מראה' עצמו לאברהם, וזו רק ההתחלה, שכן פרשת "וירא" עומדת בסימן 'ראיה' או 'ראות'. לפי הכתוב ה' הוא המופיע בפני אברהם, אולם על האחרון מוטלת משימת ה'ראיה'. וכך אנו קוראים, "וישא [אברהם] עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא..." אלוהים, כאמור, מראה עצמו לאברהם הנושא עיניו (פס' 2) ורואה... שלושה אנשים! מה לשלושה הללו ולאלוהים אותו אמור אברהם לראות ברגע זה? ומה עושה אברהם כשהוא מבחין בשלושת הדמויות....? "וירא", שוב! מן הסתם, בראייה הראשונה אברהם אמנם מבחין בשלושת הדמויות, אולם רק כעבור זמן מה הוא "רואה" באמת, כלומר מבין את המתרחש לנגד עיניו. אך בטרם נמשיך, הבה נשוב לפרשת "לך לך" אשר גם בה הפועל "לראות" רווח מאד, כמו למשל בי"ב 7 – שם אנו קוראים: "וירא ה' אל אברם" וגם "הנראה אליו" (כלומר ה' אל אברם). אברם דואג שמא המצרים "יראו" את אשתו היפה ולו יבולע (י"ב 12,14). בי"ג 10 לוט רואה את כיכר הירדן שנושאית חן בעיניו, בעוד שנדיבותו של אברם נושאית פרי כאשר אלוהים מבטיח לו שכל הארץ שהוא רואה תינתן לו ולזרעו (פ' 15). פרק ט"ו נפתח ב"מחזה" שנגלה לעיני אברם אשר נקרא "להביט" אל הכוכבים שהיוו אות לריבוי זרעו בעתיד. מאוחר יותר, שרה רואה את הגר ההרה לאברהם מקלה בה ראש (ט"ז 4). את האמה, שנאלצת לברוח למדבר, מוצא מלאך ה' סמוך לעין-מים (פס' 6,7) ומבטיח לה הבטחות באשר לילד שהיא נושאית ברחמה (פס' 10-12). "ותִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי..." (פס' 13,14). כל ה'מראות' הללו מהווים רקע לפעולות ה'ראיה' הרבות בהן ניתקל בפרשה הנוכחית.
בקטע שלפנינו מעברים משמעותיים בין גוף יחיד לרבים. בפסוק 3 פונה אברהם אל שלושת האנשים בהם הבחין זה עתה ומכנה אותם "אדוני" (בגוף רבים), אולם בהמשך הפסוק אנו קוראים, "אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך". בפסוקים 4,5,8,9 שב הכתוב ונוקט בגוף רבים, אולם בפסוק 10, בו ניתנת ההבטחה לבן העתיד להיוולד כעבור שנה, אנו קוראים, "ויאמר, שוב אשוב אליך..." ושוב, בפסוקים 12 ו-14 ה' עצמו הוא הפונה אל אברהם ושואלו, "למה זה צחקה שרה?", בעוד שבפסוק 16 אנו נתקלים פעם נוספת בשלושת הדמויות. מפסוק 17 והילך משתנה התמונה לחלוטין, כאשר משפט סדום ועמורה הוא העומד על הפרק. בקטע זה, שלושת האנשים, שעד כה ייצגו בדרך כזו או אחרת את האלוהים, מתוארים באורח נפרד לחלוטין ממנו: "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, ואברהם עודנו עומד לפני ה'" (פסוק 22). העמימות השולטת בכל הנוגע לזהותם של השלושה ולקשר שלהם לאלוהים מותירה אותנו תוהים באשר ל'מיהו מי' בקטעים שלפנינו, כאשר יחד עם זאת נשאלת השאלה, האם בניסוח בלתי שגרתי ומעורפל זה מסתתר מסר כלשהו? מאוחר יותר, כאשר לוט ובני משפחתו מפונים מסדום על ידי ה"מלאכים"-האורחים אשר פקדו אותם, אנו מוצאים טשטוש תחומים דומה בין יחיד לרבים (כלומר בין ה"אנשים" לבין ה', י"ט 16-21). באופן פרדוקסאלי, אם כן, על אף היות פרשת "וירא" מאופיינת ב'ראייה' ובהתבוננות, היא מציבה בפני הקורא מספר מכשולים החוסמים את שדה ראייתו.
אורחיו של אברהם, לעומת זאת, עומדים ומשקיפים למרחק, לעבר סדום, בעת שה' אומר, "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה?" (י"ח 17). וכך, המשתתפים בעלילה עצמם אינם עיוורים למתרחש. למעשה, בכל הנוגע לתוכנית חיסולן של סדום ועמורה מכריז ה', "ארדנה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה" (פס' 20. באשר ל"ירידת" ה' השווה פרק י"א 7). כמובן ש'ראיה' זו היא בבחינת הצהרת כוונות אשר תלווה בפעולה נמרצת ונחרצת. המענה לדברים הללו נמצא בי"ט 13 שם נאמר: "...מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם..." כשמסתיימת סצנת התמקחותו של אברהם עם ה', אנו פוגשים את אחיינו לוט כשהוא יושב בערב בשער סדום (בעוד דודו ישב בפתח אוהלו "כחום היום", י"ח 1). עכשיו הגיע תורו שלו לראות ("וירא לוט", י"ט 1). את שני המלאכים (שניים מחברי המשלחת שביקרה את דודו?) - כפי שהם נקראים כאן - הוא מקבל בקידה, כפי שעשה דודו לפניו: "וישתחו אפים ארצה". לוט, גם הוא, נכון לרחוץ את רגלי אורחיו ומזדרז להציע להם תקרובת, ומאחר והלילה קרב הוא אף מזמינם ללון בביתו. המלאכים מסרבים להצעתו (או שמא הם בוחנים אותו?) ונענים רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות. הארוחה בצל עצו של אברהם הייתה שלווה בהרבה מהמשתה בצל קורתו של אחיינו. (ניתן את הדעת על כך שעד כה כל התייחסות ל"עיר" כרוכה ברשעות: קין בנה עיר ד' 17, וכך גם נמרוד י' 11-12, כזו הייתה גם מטרתם של מקימי מגדל בבל י"א 4). והנה, עוד ב"טרם ישכבו ואנשי העיר" הרשעים "נסבו על הבית" (י"ט 4). תגובת המלאכים-האורחים לא מאחרת לבוא. הם מכים בסנוורים את האספסוף (עיין י"ט 11) וכך נוטלים את מאור עיניהם של התוקפים אשר ראייתם, כמובן, נפגמת.
בנוסף לראיה ולהיבט הבחנו זה עתה ב'צחוק' (זוכרים אותו משבוע שעבר?). אורחיו של אברהם מבשרים ומאשרים לו את ההבטחה לבן זכר. אך הפעם שרה היא זו המגיבה בצחוק, ועל אף ניסיונה להסתיר עובדה זו (י"ח 12-15) הרי שאין דבר ניסתר מעיני ה'. אולם בזאת לא תם צחוקה! לאחר לידת בנה, כעבור שנה בדיוק, כדברי ההבטחה שניתנו לה אומרת שרה: "צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי" (כ"א 6). ובפסוק 11: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק". כתוצאה מ'ראיית הצחוק' מגורשים הגר ובנה ישמעאל למדבר באר שבע (עיין כ"א 14), וכאשר כלים המים מן החמת משליחה הגר את בנה תחת שיח באומרה: "אל אראה במות הילד...ותשא את קולה ותבך" (פס' 15, 16). המענה לא מאחר לבוא: "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים..." (פס' 19).
עיני הגר נפקחות במדבר באר שבע, כאשר הסיפור הבא (כ"א 21-34) מבהיר את משמעות שם העיר. כמובן שלבד מן הספרה "שבע" מסתעף השורש לשבועה ושובע. השימוש במספר שבע מצביע לא אחת על שלמות ושביעות רצון, וככזה הוא גם קשור להבטחה או שבועה אשר קיומן מובטח באמירה החוזרת ונשנית שבע פעמים (או כפולות של המספר שבע). הקשר שבין שבע ושבועה מומחש היטב בסיפור יישוב הסכסוך שבין אברהם ואבימלך (עיין כ"א 22-34). אברהם מעניק "שבע כבשות" לאבימלך לעדות שהוא חפר את הבאר ולזאת מצטרפת השבועה: "על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם". במתי י"ח 21 מכריז שמעון כיפא על נכונותו לסלוח עד שבע פעמים. על אף שנכונותו של ישוע היא גדולה פי כמה, גם הוא לא חורג מתחום השבע באומרו, "אינני אומר לך עד שבע פעמים, אלא עד שבעים ושבע" (פס' 22). "אמרות ה' אמרות טהורות, כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" (תהלים י"ב 7). הספרה שבע מצביעה על כך שאמרות ה' מספקות ומשביעות את רצון חסידיו. בישעיהו ל' אנו קוראים שביום בו יחבוש ה' את שבר עמו... יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים , כאור שבעת הימים (פס' 26ב', 26א'). ושוב אנו רואים ערבות, שכמוה כשבועה, תוך כדי שימוש בשבע ובכפולותיו. הזריחה והשקיעה מכתיבות את אורכו של היום, ממש כשהן קובעות את אורכם של החדשים ועונות השנה. לעומת זאת, השבוע בן שבעת הימים נראה שרירותי לחלוטין. אולם - אלוהים בחר לברוא את העולם בששת ימים ולאחר מכן להוסיף יום שביעי, אותו הוא ייחד למטרות: א) הכרזה (על היותו בורא עולם, בראשית ב' 1-3); ב) זיכרון (לברית ה' עם ישראל, שמות ל"א 13, 17, ולשחרור מעבדות, דברים ה' 14-18); ג) מנוחה כגמול (אל העברים ד' 9-11). הקדשתו של היום השביעי מנציחה את המספר שבע כסמל לשלמות שבמעשי אלוהים, שלמות אשר מובנית בה ההבטחה להתגשמותם המלאה. כל אלה, ועוד, מוצאים את ביטויים בשורש שב"ע. "שובע שמחות את פניך... אשבעה בהקיץ תמונתך" (תהלים ט"ז 11, י"ז 15). דברי ה' (באמצעות מלאך) בכ"ב 16-17 חותמים בשבועה את מעשהו של אברהם אליו נתייחס מיד: "... בי נשבעתי.. יען כי אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך, את יחידך, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך..."
ב'מעשהו של אברהם' הכוונה היא כמובן לעקדת יצחק. אולם בטרם נפנה לעקדה, אל לנו להתעלם מן העובדה שדבר אלוהים לאברהם, לשמוע בקול אשתו שביקשתו לגרש את האמה ובנה כלל לא נשא חן בעיני אברהם: "וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו" (כ"א 11). עוד טרם העקדה היה על אברהם לשלח את בנו, אם כי אלוהים (ושרה) הגדירוהו כ"בן האמה" (פס' 13). בלב כבד אברהם נפרד אברהם מהשניים, כאשר מבחן קשה עוד יותר ערוך לפניו.
לאחר שלושת ימי מסע עם בנו ועם שניים מנעריו, "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (כ"ב 4). כשהוא עונה לשאלת בנו, "איה השה לעולה", פוסק אברהם, "אלוהים יראה לו השה לעולה בני" (פס' 7). ואכן ה' "רואה" – מספק – את השה לעולה, כחלופה ליצחק, בצורת איל. "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסך בקרניו... ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (פס' 13,14). את השה לעולה עליו מדבר אברהם נפגוש כאלפיים שנה מאוחר יותר, כאשר יוחנן יראה את ישוע בא לקראתו ויכריז: "הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם" (יוחנן א' 29).
כמו בתחילתה, כך גם בסופה של הפרשה – ה' מראה את עצמו. בפסוקי הפתיחה אברהם רואה אותו בעיני רוחו, גם כאשר הוא מתבונן בשלושה אנשים. ה', כמו כן, אינו מכסה את אשר הוא עושה מעבדיו הנביאים ומגלה את עיניהם (עיין עמוס ג' 7), בטרם הוא נאלץ לנקוט באמצעים חמורים (כאן נגד הערים סדום ועמורה), אך לא לפני שהוא בעצמו 'רואה' ובודק את פני הדברים שם. לאחר מכן, מכים שליחיו בסנוורים את מי שבין כה היו במצב של עיוורון רוחני. אבימלך רואה את ה' בחלום, וכך נמנע מחטא הניאוף עם שרה אותה חשק. כאשר שרה רואה את אשר מעולל בן שפחתה לבנה היא משלחת את שניהם למדבר, מקום בו אלוהים 'רואה' את צורכיהם וממלא אותם. ולבסוף, ה'-רואה הוא הרואה לעצמו את השה הנצחי לעולה. מבטו מרחיק הראות של אברהם נחשף גם במילותיו של ישוע שהכריז בפני הפרושים: "אברהם אביכם שש לראות את יומי, ואכן ראה שמח" (יוחנן ח' 56). סביר להניח שישוע מתכוון בכך לדבריו של אברהם ש"ה' יראה לו השה לעולה".
בפסוק הפתיחה קראנו, כאמור, על אברהם שישב "פתח האוהל כחום היום" (י"ח 1), בעוד שעל לוט נאמר כי ישב בערב בשער סדום (עיין י"ט 1). היום והערב (המצביע על חשיכה - השווה יוחנן ג' 19, ח' 12, 46, רומ' י"ג 12, תסל' א' ה' 5,7) מן הסתם אינם מקריים בטקסט זה. אולם בפרשה שלנו דווקא "השכם בבוקר" הוא הביטוי השגור יותר. בשלושה מתוך חמשת אזכוריו הכוונה היא לאברהם (י"ט 27, כ"א 14, כ"ב 3), פעם אחת לאבימלך (כ' 8), אך גם לוט משתמש בפועל זה כשהוא פונה לאורחיו המלאכים (י"ט 2). "וישכם" מן השורש שכ"מ כלומר שכם, כתף. בכ"א 14 בא הדבר לידי ביטוי ציורי ביותר: "וישכם אברהם בבוקר, וייקח לחם וחמת מים וייתן אל הגר , שם על שכמה..." מכאן שההשכמה המוקדמת נובעת מן הצורך להפעיל את השכמות ולרותמן לעבודה. בשתיים מאותן פעמים בהם אברהם "משכים", הוא עושה זאת על מנת לציית לאשר נאמר לו ("כל אשר תאמר לך שרה, שמע בקולה", כ"א 12, ו- "ויקח... את יצחק בנו... ויבואו אל המקום אשר אמר לו אלוהים... וכו', כ"ב 3,9). בשני המקרים עליו לוותר על בניו (ישמעאל ויצחק). אבל בעוד שבמקרה הראשון, המהווה מעין חזרה לזה שיבוא אחריו, אברהם מגלה התנגדות (כ"א 11), כאשר עליו לקיים את הנאמר לו בפעם השנייה הוא עושה זאת בהכנעה מוחלטת (ע' כ"ב 12ב'). כפי שכבר הבחנו בשבוע שעבר, המילים שהזניקו את אברהם (אברם) לדרכו בתחילה – לך לך – הן גם אלו המושמעות בפעם זו, כשהפעם הוא נדרש לפעולה המצריכה תעצומות נפש גדולות בהרבה (ע' כ"ב 2).
בפרק י"ט 37,38 אנו למדים על מקורם של המואבים והעמונים. מאחר והשניים הללו הם תולדה של גילוי עריות, נקרא האחד "מואב" כלומר "מאב" (שכן אמו התעברה מאביה). שמו של השני, בן-עמי (אבי בני עמון), מצביע גם הוא על קשר משפחתי קרוב. יש לציין שהתנהגותן של בנותיו של לוט אינה מפתיעה לנוכח העובדה שאביהן הציע לאנשי סדום, שצבאו על ביתו ותבעו ממנו להוציא אליהם את אורחיו, לעשות כטוב בעיניהם לבנות הללו (עיין י"ט 4-8). ואם כתוצאה ממעשהו של חם, אשר 'רק' הביט על מערומי אביו, ספג בנו כנען קללה נמרצת (ברא' ט' 24,25), אין ספק שתוצאות דומות ואף גרועות יותר עתידות לחול על צאצאי לוט, מואב ועמון.
No comments:
Post a Comment