מכמני לשון בפרשת ויחי בראשית מ"ז 28 – נ 26

בשבוע שעבר עמדנו על כך שלרבים מן הפרטים עליהם אנו קוראים בפרשות השבוע השפעה ישירה על נסיבות חיינו בהווה. פרשת "ויחי", אשר במרכזה עומדת ברכתו הנבואית של יעקב לבניו ולשניים מנכדיו, מהווה דוגמא מובהקת לכך, שכן ברכות אלו אינן רק ביטוי לתקווה, או מעין הבעת רצון טוב כלפי הדורות הבאים. אותן מלים שנהגו על ידי אחד מאבות האומה מהוות חלק בלתי נפרד מ'דבר אלוהים' המובנה והטבוע בעתיד העם ובחייו. הפסוק החותם את הפרשה הקודמת, את "ויגש" (מ"ז 27), ועוד שני פסוקים נוספים מן הפרשה הנוכחית מצביעים על כך שהחזון על קיומה של האומה הישראלית כבר מתנוסס בשלב זה בבהירות רבה. וכך נאמר שם: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". הדברים הללו מדברים בעד עצמם, כאשר ברור שהכתוב אינו עוסק באיש יעקב-ישראל. בפרשה הנוכחית, כשיעקב מסיים לומר לבניו את אשר "יקרא אתכם באחרית הימים" (מ"ט 1) נאמר, "כל אלה שבטי ישראל, שנים עשר" (מ"ט 28). מיד לאחר מכן, בדברו על קבורתו, מטעים יעקב עצמו: "אני נאסף אל עמי". 

 הפרשה נפתחת ב"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ... ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף..." (מ"ז 28). בפרשת "וישב" נתנו דעתנו על כך ש"תולדות יעקב" נקשרו ישירות ל"יוסף בן שבע עשרה שנה, [ש]היה רועה את אחיו בצאן... וישראל אהב את יוסף מכל בניו...(ל"ז 2,3). התבטאויות אלו, שבהקשרן המקורי נשמעו כביכול שוליות או אקראיות, נראות בפרספקטיבת הנסיבות הנוכחיות, לקראת סיומו של פרק בחיי האומה-שבדרך, באור שונה. בדיעבד, נראה שבנקודות אלו טמונה הסיבה, או הגורם, לתוצאות הנחוות בפרשה שלפנינו. הסימטריה של שבע עשרה השנים, הראשונות בחיי יוסף והאחרונות בחיי יעקב, יחד עם השימוש בשם "ישראל" בשני התיאורים, מחזקת את הרושם הנוצר של סיבה ותוצאה ושל מחזור העומד להסגר. למעשה, המצב הנוכחי הוא אך ורק חלק מקדים של ה'תוצאה', שהמשכה עתיד להתקיים ולהתבטא לאורך דורות רבים (למשל, בנסיבות גורל עם ישראל במצרים מאוחר יותר). חלקו השני של פסוק 29 ("שים ידך תחת ירכי"), מחזיר אותנו אחורנית לאברהם אשר פקד על עבדו באופן דומה (כ"ד  2). חיוניות החיים וכוחם, המיוצגים על ידי הירך, מועברים באופן סמלי לאחר, המבטיח לפעול בנאמנות (באמצעות סמליות תנועת היד) על מנת לממש את הבטחתו. במקרה זה יוסף הוא המבטיח לאביו לקוברו עם אבותיו באדמת ארצו.

 בעוד דעתו של יעקב נחה בהיותו סמוך ובטוח שיוסף לא יפר את הבטחתו, אנו עוברים לתמונה הבאה בה מתחיל אבי המשפחה לסמוך את ידיו על צאצאיו ולברכם. יוסף נקרא למטת אביו ומביא עמו את שני בניו. יעקב הישיש, שעיניו היו "כבדות מזוקן" לא הבחין בתחילה בנוכחותם, ולאחר מכן הופך את הסדר ומברך בראשונה דווקא את הצעיר בבני יוסף, את אפרים ורק אחר כך את מנשה. בכך מתחיל יעקב להאציל את ברכותיו על צאצאיו, כשהצעיר ביותר הוא דווקא הראשון בתור. העיקרון, אותו מביע ישוע על האחרונים שיהיו ראשונים ולהפך (עיין מתי י' 16), בא כאן לידי ביטוי מובהק. אולם בטרם הוא מברך את הנערים, סוקר יעקב בקצרה את אשר אמר לו אל שדי שנראה אליו בלוז (הלא היא בית אל), כפי שהם מובאים בל"ה 10-12 . 

 מיד נגלה שברכת יעקב תתבסס על אותה הבטחה שהוענקה לו לפני שנים כה רבות. כשהוא יגולל את סיפור אותה ברכה יכלול יעקב את הפריון ואת הרבייה שנאמרו בברכה המקורית. "גוי וקהל גויים" באותה ברכה מופיעים כאן, בתיאורו של יעקב את האירוע, כ"קהל עמים" (מ"ח 4). את שני המונחים הללו, "גוי" ו"עם", יפצל יעקב בין שני נכדיו. אולם הבטחה אחת אשר אינה מוצאת את ביטויה כאן, ובצדק, היא "ומלכים מחלציך יצאו" (ל"ה 11ב'), וזאת משום שה'נתח' המלכותי לא אמור היה להינתן ליוסף ולבניו. החלק האחרון של הברכה המקורית דן בארץ. עכשיו מוסיף יעקב ל"ארץ" את הביטוי "אחוזת עולם" (פסוק 4). "אחוזה", מן השורש אח"ז, "לתפוס, להחזיק, בעלות". בהיותו גולה מארצו בוחר יעקב מלים אשר יטביעו את חותמן על שומעיו וירשימו אותם. זאת לנוכח הופעת מונח זה פעמיים בפרשה הקודמת, בה נאמר על בניו של יעקב כי קיבלו "אחוזה" מאחיהם יוסף "במיטב הארץ", כשהכוונה היא כמובן למצרים (מ"ז 11), ובהמשך  נאמר עליהם "וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן, ויאחזו בה..." (מ"ז 27).  יעקב ממשיך, בלי לעצור, ומאמץ את שני נכדיו כדי להבטיח שההבטחות שזה עתה הוזכרו יתגשמו באמצעות צאצאיהם-הם (עיין מ"ח 5). עכשיו פונה יעקב אל יוסף באומרו, "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו" (פסוק  6). "מולדת", כלומר 'אלה אשר עתידים להיוולד לך בעתיד'. "מולדת" מן השורש יל"ד, לידה, וכן גם "ארץ מולדת", מלים אשר נאמרו גם לאברהם (עיין י"ב 1), וגם ליעקב עצמו. בפרק ל"א 13, נראה אליו מלאך אלוהים בחלום וציווהו לשוב למולדתו. יעקב, שהזכיר זה עתה את "אחוזת העולם" שהובטחה לזרעו, משתמש עכשיו גם ב"מולדת", אולי כרמז לסוגייה החשובה אותה הוא מבקש להנחיל לדורות הבאים, ולהשרישה בם לבל ישכחו, גם בנכר, את ארץ אחוזתם ומולדתם.

 אחרי אותו מעמד בבית אל-לוז, עוד בטרם הצליחה המשפחה להגיע לאפרתה, מוצאת רחל את מותה בעת לידת בנה בנימין. עכשיו, למרות חשיבותו של האירוע הנוכחי, בו מברך אב המשפחה את בניה ומטביע באומה כולה את המלים העתידות להגדיר את גורלה, הוא אינו יכול שלא לעצור, להיזכר ולהניח לאותה אפיזודה טרגית להציף את לבו ולתת ביטוי לרגשותיו הגואים (עיין מ"ח 7). מעניין ששם המקום אליו התעתדה המשפחה להגיע באותה עת היה "אפרת" ("אפרתה", כמובן 'בדרך לאפרת') כאשר שורש המלה הוא, שוב, פר"ה, כמו זה שבשם אפרים. בהתאם לדברי יעקב כאן (פסוק 7) ולמיכה (ה' 1), אפרת ובית לחם הם שני שמותיו של מקום אחד.

 כשיעקב מבין שבניו של יוסף אכן נוכחים בחדר הוא אומר לבנו: "ראה פניך לא פיללתי והנה הראה אותי אלוהים גם את זרעך" (פסוק 11). "פיללתי" מהשורש פל"ל שבמובנו המקורי הוא "להתערב, להפגיע, לתווך, לשמש בורר", ומכאן גם "לשפוט". שורש זה משמש כמובן גם את הפועל "להתפלל" ואת שם העצם "תפילה". אולם  "פלל" במובן של לצפות או לקוות מופיע בכתובים אך ורק באירוע שלפנינו. כיון שיעקב איבד כל תקווה לפגוש אי פעם את בנו יוסף, באומרו "לא פיללתי" הוא כולל את העובדה שביאושו ובהיותו בטוח לחלוטין שבנו מת הוא לא התפלל ולא הפגיע למענו ולמעשה אף חרץ 'משפט', חד וחלק, בכל הנוגע לגורל יוסף.

 יעקב מברך את נכדיו תוך כדי שיכול ידיו. עיקרי הברכה מובאים במלים קצרות, "וייקרא בהם [בנערים] שמי ושם אבותיי..." (פסוק 16). ישראל מאציל על הבנים אותם אימץ את הברכות וההבטחות שניתנו לאברהם, ליצחק ולו והמגולמות ב"שם" אותו הוא מבקש להעניק להם. הברכה מוטבעת בנכדים אלו ובזרעם, כאשר ה"שם" הוא החותם הכל-יכול המבטיח את התגשמותה. האב הזקן ממשיך ומכריז: "וידגו לרוב בקרב הארץ". "וידגו", פועל ייחודי ובלעדי אשר 'הומצא' לצורך ברכה זו, ולכן על הקורא לתת דעתו עליו. לרבות כדגים פירושו התרבות מהירה ורבה. כאשר יוסף מביע את מורת רוחו משינוי הסדרים בו נוקט אביו, מסביר האחרון את מעשיו, כשהוא מודיע לבנו המופתע שמנשה "יהיה לעם" (שהוא מונח אותו פגשנו למעלה, כאשר יעקב תאר את מעמד בית אל-לוז), אולם זרעו של אפרים (ועכשיו מגיע תור המונח "גוי", גם הוא אחד המונחים שנזכרו במעמד בית אל) "יהיה מלוא הגויים" (פסוק 19).

  הסבר לדברים הנאמרים כאן ניתן לנו דווקא בברית החדשה, כאשר שם משמעות הדגים אינה כמותית (בבחינת "מלוא הגויים") בלבד. הבה נקרא: "כשהלך [ישוע] ליד ים הגליל ראה שני אחים... משליכים רשת לתוך הים, כי היו דייגים. אמר להם: 'בואו אחרי ואעשה אתכם דייגי אדם'" (מתי ד' 19). צאצאי אפרים ומנשה נועדו להיות "דגים", כדי שבעת השלכת 'רשת הבשורה' יילכדו בה. כשתתמלא 'מכסת הדגים' (בהתאם למספר שנקבע על ידי בורא עולם, עיין דברים ל"ב 8), כלומר כאשר הם יהיו ל"מלוא הגויים... כל ישראל יוושע" (אל הרומים י"א 25,26).

 בסוף המפגש, בפסוק 22, מעניק יעקב ליוסף "שכם אחד על [אחיו]". ב"שכם" - כתף -  נוסף מן הסתם מתכוון יעקב לשני החלקים שניתנו ליוסף בדמות שני בניו, כאשר נחלות שניהם יכללו את שתי ה'שכמות' אשר משני צדי העיר שכם (שנפלה בגורל אפרים); ההרים גריזים (הר הברכה לאפרים) ועיבל (הר הקללה למנשה).

 עכשיו מגיעה עת הברכות שמאציל יעקב על שנים עשר בניו, או כפי שהוא עצמו מגדיר זאת: "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מ"ט 1). קשה להתעלם מן העובדה שתחת "יקרה" כתוב "את אשר יקרא אתכם". האם יש בפועל זה איחוד בין "יקרה" ו"יקרא", דהיינו שאשר יקרה את האחים יתועד במסמך אשר ייקרא לנצח נצחים? "את הביטוי אחרית הימים אנו מוצאים בפעם הראשונה בפרק זה, אך הוא מופיע אחר כך בספרי תורה אחרים וגם בכתבי הנביאים. מתוך דברי ישעיהו בן אמוץ (פרק ב') ברור שמונח זה מתייחס לזמן בו יבוא יעוד עם ישראל על סיפוקו, ומטרת אלוהים בבחירת ישראל תתקיים במלואה".1

 יעקב מברך את בניו לפי סדר לידתם. דבריו לשמעון וללוי, בהם צפה שבעתיד הם יפוזרו בין יתר השבטים, התקיימו במלואם. בכמה מן התחזיות לבניו עושה יעקב שימוש במשמעויות שמותיהם. ברכתו ליהודה פותחת במשחק מלים סביב שמו: "יהודה אתה יודוך אחיך" (מ"ט 8). פירוש זה שונה מן המובן שהעניקה לאה אמו לשם (ל"ט 35. לאה קשרה את משמעות שמות בניה ליחסיה עם בעלה). שורש השם אינו ברור לחלוטין, אולם סביר להניח שהוא יד"ה וכנראה קשור ל"יד", ומכאן "לידות" (כגון ידויי אבנים), וכן גם "להתוודות ולהודות". את הביטוי החיצוני להודייה (ואולי אף לוידוי) כנראה כרכו במועל יד, כפי שגם בימינו, בעת ששרים שירי תהילה, הלל והודיה לאל יש המרימים ידיהם אל על. הביטוי, "אחיך יודוך" משתלב עם המשך הברכה: "ידך בעורף אויביך" (אשר בעתיד עלולים אף להיות הצאצאים של אותם אחים שהוזכרו זה עתה). ומעניין לעניין באותו עניין, יעקב קובע: "ישתחוו לך בני אביך".  ליהודה יועד ה"שבט", שהוא סמל לשלטון וגם תפקיד שיפוטי. וכך אנו קוראים במ"ט 10: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו..." "מחוקק" משורש חק"ק (עיין ישעיהו כ"ב 16), כלומר, לחצוב, לחרוט ומכאן לחקוק חוק (המקור נובע מחריתת החוקים על גבי אבן, כמו על גבי לוחות אבני העדות שהביא משה מן ההר).

 אולם בזאת עדיין לא תמו התחזיות הנוגעות ליהודה. ההבטחות הנזכרות לעיל תקפות "עד כי יבוא שילו [או שילה] ולו יקהת עמים" (פסוק 10). "הרבה פירושים ניתנו במרוצת הדורות למלה זו "שילה", אך הפירוש המתקבל על הדעת יותר מכולם, הוא אשר התנ"ך עצמו נותן לנו. הנביא יחזקאל בדברו על חורבן יהודה, אומר: ,עווה, עווה, עווה אשימנה, גם זאת לא היה, עד בוא אשר לו המשפט, ונתתיו' (כ"א 32) – 'עד בוא אשר לו' – עד בוא 'שילה'" 2. מדברים אלו מסתמן, אפוא, כי המשפט – המעמד השיפוטי – יינתן לזה אשר עתיד לבוא ואשר גם יאחז בשבט השלטון.

 

את החלק הבא של ברכת יהודה (פסוקים 11,12), על דימויי היין החוזרים בו, ניתן להשוות לישעיהו ס"ג 1-3, בו נמצא מספר התייחסויות ליין, לצבעו ולדריכת הענבים. ושוב, כמו גם הקטע ביחזקאל, גם מתוך דברים אלו (בישעיהו) ניבטת לנגד עינינו דמות שיהודה הוא רק בבחינת אב-טיפוס שלה, אך בפני עצמה היא עולה לאין ערוך על יהודה עצמו.

 

הדברים הנאמרים לדן כוללים את המובן לשמו, "לדון-לשפוט": "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (פסוק 16). לשמו של גד (פסוק 19) מעניק יעקב משמעות שונה מזו שניתנה לו על ידי אמו (המאמצת) בפרשת "ויצא". בעוד לאה ייחסה את לידתו להצלחה ולמזל טוב, הרי שאביו קושר את שמו וגורלו ל"גדודים" העתידים להתגודד עליו. גד"ד – "התכנסות לשם חדירה מרוכזת וממוקדת" 3. מכאן, שלגד נכונה לחימה מאומצת, אם כי יעלה בידו לגבור על אויביו, או בלשון אביו, גד "יגוד עקב[ם]". "יגוד", משורש גד"ה שמשמעו "לחצוץ, לפרק, לחלק לחלקים".4  יעקב משתמש בדימוי העקב גם בדברו על דן ועל מאבקיו; בפסוק 17 נאמר: "יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו אחור". נראה שלבני יעקב, זה שבלידתו אחז בעקב אחיו ו"עקבו", נכון עתיד שיתאפיין ב"עק"ב" על כל המשתמע מכך.

 

בפרשת "מקץ" כבר עמדנו על כך שפוריות ופריון עתידים לאפיין את צאצאי יוסף, ומכאן  הביטוי "בן פורת" המופיע כאן פעמיים (פסוק 12). ברכות יוסף משופעות לא רק בפריון, אלא גם בעוצמה, כוח, גבורה וכבוד אולם לא מבלי ש"ימררוהו... וישטמוהו בעלי חצים" (פסוק 23). את סיועו הוא מקבל ממרומים, שהם גם המקור לברכותיו (פסוקים 24-26).  יוסף, כמו כן, מוגדר כ"נזיר אחיו" (פסוק 26). נזיר הוא מי שיוחד ויועד למען אלוהים, אם מלידה (כמו שמשון, שופטים י"ג 5) ואם מתוך בחירה ונדירת נדר לתקופה מוגדרת (במדבר ו' 21). את ה"נזר", שהוא כתר, אנו פוגשים דווקא בהקשר לכהונה, כאשר בשמות כ"ט 6 מניחים על מצנפת אהרון את הנזר. ואמנם, "נזירותו" של יוסף נזכרת כאן בנשימה אחת עם "ראש" ו"קודקוד" (פסוק 26). באורח בלתי צפוי שוזר יעקב רמזים של כהונה דווקא בחיזוי עתידם של בני יוסף.*

ואם הדברים הנאמרים ליהודה מצביעים באורח כה ברור על המשיח, הרי שגם מה שנאמר אודות יוסף עשוי להורות על דמות אחרת ונוספת, בעלת ממדים על-אנושיים. לכן אין פלא שבמסורת היהודית, לבד מן ההתייחסות למשיח המנצח והמולך שהוא בן דוד, קיים בתודעה גם משיח נוסף, בן דמותו של יוסף ההיסטורי אשר מוגדר, בהתאם לנאמר כאן כבעל גדולה ועוצמה, אולם שנוא וסובל - הלוא הוא 'משיח בן יוסף'.

 לאחר מותו של יעקב חוששים בניו מפני יוסף ונקמתו. הם באים ליוסף ואומרים: "אביך צווה לפני מותו לאמור, 'כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך'" (נ' 16,17). אין כל בטחון שיעקב אכן אמר את הדברים הללו, לא רק מפני שאין הם מתועדים, אלא גם מפני שאין כל רמז לכך שיעקב היה מודע להיות בניו שותפים להיעלמו של יוסף. יוסף, בשומעו את הדברים ואת הרוח בה נאמרו פרץ בבכי. אין זו הפעם הראשונה בה אנו רואים אותו בוכה, אולם, כאן במיוחד, מזכירה לנו תגובתו את זו של ישוע לחוסר האמונה והביטחון שהביעו כלפיו ידידיו הקרובים ביותר (יוחנן י"א 35), אשר ביטאו את מורת רוחם על שהוא לא נכח בעת שידידו אלעזר נפטר.

 בפרשת "ויחי" מגיע ספר בראשית לקצו. "ויחי"  -   כותרת הולמת את כוונותיו של אל ריבון בכל הנוגע לקיום הבטחותיו ובריתו עם אברהם, יצחק ויעקב. וכך, לא רק שהם ממשיכים 'לחיות' בזרעם; בהמשך, באמצעות זרע זה, הם אף יירבו, ייעצמו ויימלאו את ארץ גלותם.

1  משה על דוכן העדים, שלמה אוסטרובסקי, קרן אהבה משיחית, ירושלים, 1976, 1999.

2   שם

3

Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Matityahu Clark, Feldehim Publishers,              

Jerusalem-New-York, 1999.

4  שם

* השווה מ"ט 26 לברכת משה את יוסף בדברים ל"ג 15-16