מכמני לשון בפרשת משפטים שמות כ"א – כ"ד 18

 

פרשה זו מעלה "עושר עצום של נושאים: הלכות, דינים ומשפטים, המסדירים חיי אדם ביחסיו בינו לבין החברה, בינו לבין בני עמו, בינו לבין בני עם אחר, בינו לבין חלש ממנו או חזק ממנו, בינו לבין שכנו, בינו לבין שונאו, בינו לבין הצמח והחי, המסדירים חיי אדם בחולו בעבודתו, בשבתו ובמועדיו, הקובעים יחס בינו לבין קונו..."]1[ לאורם של דברים אלו נבחן כמה מן המונחים המופיעים בפרשת "משפטים".

 "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כ"א 1), הן המילים הפותחות את הפרשה. בשבוע שעבר נוכחנו לדעת שלא ניתן להגדיר את הוראות אלוהים והנחיותיו לעמו בקביעה הפשטנית אשר לפיה התורה עניינה הוא אך ורק חוקי 'עשה' ו'אל תעשה'. את ה"משפט" ניתן להשוות ל"חוק", אותו בחנו בפרשה הקודמת ("חקיקה" שאינה רק "חריטה" על לוחות אבן כי אם גם על הלב), ול"פיקודים", בהם עיינו חלקית כאשר התחקינו מעט אחר השורש פק"ד בפרשת שמות (ג' 16), שם הוא הופיע כפועל "לפקוד" (במובן של "לבקר"). באופן דומה, גם ל"משפט" מספר משמעויות. בדברים ל"ב 4 אנו קוראים, "הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט". בישעיהו ט"ז 5 כתוב: "והוכן בחסד כסא, וישב עליו באמת באוהל דוד שופט ודורש משפט ומהיר צדק". בשתי הדוגמאות הללו "משפט" משמעו צדק. בפרשה שלפנינו ה"משפט" משמש גם כבוררות והכרעת דין (כ"א 31), וגם כזכות חוקית, כמו ב"לא תטה משפט אביונך בריבו" (כ"ג 6). בכ"א 9 "משפט" הוא "נוהג" ("כמשפט הבנות ייעשה לה"). "משפט" הוא גם "שלטון או ממשל", כגון זה אשר היה ביד ה"שופטים" בתקופה המכונה בשם זה. ולכן, אף על פי שלעתים ניתן להבין "משפט" במשמעות הצרה של המלה, הרי שמונח משפטי זה מעוגן במסגרת חברתית ורוחנית רחבה הרבה יותר, מסגרת ששורשיה בתורת ה', שעל אף כל מצוותיה וחוקיה אינה מערכת חוקית גרידא.

 הבה נקרא את משפט הפתיחה שנית: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". הפועל "תשים" בהקשר זה נשמע מעט מוזר, אלא אם כן ניתן לקושרו לדימוי מסוים, כמו זה המצוי באיגרת יעקב א' 22-25, שם אנו קוראים:  "היו עושי הדבר ולא רק שומעים, פן תרמו את עצמכם. כי מי ששומע את הדבר ואינו עושה, כמוהו כאיש המביט על תואר פניו במראה; הוא התבונן בעצמו והלך לו, ומיד שכח מה צורתו. אבל המשקיף בתורה השלמה, תורת החרות, ועומד בה מבלי להיות שומע ושוכח, אלא עושה בפועל – איש זה מבורך יהיה במעשהו".

 התורה, האמורה לשקף ולחשוף את הטבע החדש של "עם הסגולה" (כמו גם, בעקיפין, את החטא וה'בשר'), נדמית למראה. "השמת" המשפטים לפני העם כמוה כהצבת מראה (ובעיקר אם מביאים בחשבון את התגובות בפרשה הקודמת, "כל אשר דיבר ה' נעשה", י"ט 8, וגם הפעם, "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה", כ"ד 3). "משפטים" אלו מהווים, אם כן, אמורים לשקף את ה'טבע החדש' (בכוח, אם לא בפועל) של עמו הקדוש והמיוחד של ה' (כ"ב 30), טבע הניבט אל המתבונן בתורה זו, "התורה השלמה, תורת החרות". ומהו הדבר הראשון בו מבחינים שעה שמתבוננים במראה זו? "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם" (כ"א 2). ואמנם, מה מתאים יותר לעבדים שזה עתה יצאו לחופשי, מאשר להתייחס בהתחשבות ובנדיבות לאחיהם הנקלעים למצב דומה? אין פלא, אפוא, שזו ה'מצווה' הראשונה בה נתקלים בני ישראל שעה שהם מביטים ב"מראה" ה"מושמת" לנגד עיניהם. היבטים שונים של סוגיית העבדות נדונים בחלק הראשון של פרק כ"א. בהמשך מופיעות הלכות נוספות, העוסקות בעיקר במעשי אלימות, כשהנושא הבא הוא נזיקין, ובעיקר נזקים הנגרמים על ידי שוורי-קניין.

 פרק כ"ב (1-15) עוסק בדיני פיצויים על הנזקים הנזכרים לעיל, ולאחר מכן בנושאי מוסר ואתיקה שונים, וביחס כלפי חסרי ההגנה בחברה. בפסוק 20 אנו קוראים: ""וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצריים". "גר" מלשון "מגורים", אשר לפי המילון התיאולוגי של התנ"ך, "פירושו לחיות בין מי שאינם קרובי משפחה... דבר שגרם לגר להיות תלוי ביחסם ובחסדם של מי שבקרבתם הוא חי. ואכן היחס כלפי הזר והגר מילא תפקיד חשוב במזרח התיכון הקדום". [2] הנה מספר דוגמאות לשימוש במלה זו: 

·        "וירד אברם מצריימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" (בראשית י"ב 10).

·        אנשי סדום קוראים תיגר על לוט באומרם: "האחד בא לגור וישפוט שפוט?" (בראשית י"ט 9), כאשר הוא אינו מניח להם להתפרץ לביתו בעת שאירח את שני המלאכים.

·        "מתוך אמונה התגורר [אברהם] בארץ ההבטחה כגר בארץ זרה." (אל העברים י"א 9), כשהוא  רק אחד מתוך רשימה של מי שהיו 'גרים' בלבד בעולם זה, בעת שנכספו "לארץ מושב  שמיימית".

·        יעקב מגולל בפני עשו את סיפור חייו בשנים בהם לא התראו, "כה אמר עבדך יעקב, 'עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (בראשית ל"ב 5).

·        "ויאמרו [אחי יוסף] אל פרעה 'לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען'" (בראשית מ"ז 4).

·         על אלוהי העם שמפר את הברית נאמר: "מקווה ישראל מושיעו בעת צרה, למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון?" (ירמיהו י"ד 8).

·        לבסוף, תיאור אחרית הימים כולל גם את, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו י"א 6).  יהיו אלו ימים בהם יהיה הזאב 'אורחו המוגן' של הכבש. [3]

 הזהרות התורה בכל הכרוך בהתנהגות כלפי הגר מופיעות לא פחות מ- 36 פעמים; יותר פעמים מאשר כל נושא אחר! [4]  עובדה זו מדברת בעוצמה בעד עצמה. נושא דומה מופיע גם בכ"ג 9, בתוספת, "... ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצריים". קיימת, אם כן, ציפייה ברורה ומודגשת מעם ישראל כי יבין לליבו של הגר ויחוש אהדה כלפיו, בשל שגם הוא התנסה ב'גרות'. מאחר ועם ישראל מצווה לזכור את צאתו ממצריים ובתוכה גם את היותו עבד בעבר, הרי שלכאורה חוויה זו טבועה היטב בזיכרונו הקולקטיבי. יתרה מזאת, אם העם לא יפיק לקחים מן הפעמים הרבות בהן היה נתון במצב זה, ייתכן והוא ישוב להיות נוכרי, זר וגר בארץ לא לו  (עיין לדוגמא דברים כ"ח 63 והילך).

הטקסט שלנו ממשיך בכ"ב 21,22  בדברים הבאים: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". אנו פונים שנית לברית החדשה, לאיגרת יעקב, בה אנו קוראים: "וזאת היא עבודת אלוהים טהורה ותמימה לפני אלוהים אבינו; לפקוד את היתומים והאלמנות בצרתם" (א' 27). בהמשך לאותו רעיון עצמו אנו קוראים בכ"ג 3, ו-6: "ודל לא תהדר בריבו", ו"לא תטה משפט אביונך בריבו". לדעת קסוטו קיימת כאן חזרה מיותרת (על אף ש"תהדר" ו"תטה" נשמעים דווקא כניגודים ולא כמלים נרדפות) ולכן מנסה הפרשן ליישב בין שני הפסוקים הללו, בקושרו "אביון" ל"אויב", כאשר יש בזאת משום הקבלה לשני הפסוקים הקודמים (4,5) העוסקים בעשיית צדק עם אויבים ויריבים.]5] על אף הדברים הללו, אין למעשה סתירה בין שתי הדרישות הנ"ל. "דלות" אינה מצביעה בהכרח על יושרה או צדקה. מנגד, אל לו לשופט לעוות את דינו של העני, דבר הנוגד באופן חמור את צדקת אלוהים.

 "אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ--לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ" (כ"ב 24). נראה שה"אם" הפותח פסוק זה, תחת "כאשר", בא להצביע על כך שלכאורה קיימת בחירה בין אם להלוות כסף לעני, או בין אם לאו. אולם זה נאמר אך ורק כדי להדגיש שיש לעשות זאת כמתוך בחירה חופשית ובלב חפץ (על אף החובה שבדבר).

בהמשך נאמר: "|אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ--עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ: בַּמֶּה יִשְׁכָּב--וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי" (24ב -25). אותו "רע" הוא כה עני עד ששלמתו משמשת לכסותו בלילה וייתכן אף למצעו, ועל כן יש לנהוג בו בחמלה בדומה ליחסו של אלוהים אליו. "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ, לֹא תְאַחֵר", נאמר לנו מיד אחרי הדברים הללו (פס' 28), כאשר ה"מלאה" היא הביכורים וה"דמעה" היא התרומה. ב"דמע" אנו מבחינים ב"דם", הקושר אותנו ללוקס כ"ב 44 שם מתוארים אגלי הזעה שנטפו מישוע כטיפות דם. אך מה לגבי ה"מלאה"? ביוחנן י"ט 29 נזכר כלי מלא בחומץ אשר בו הטבילו ספוג שהוגש לשפתיו הניחרות של ישוע . בהמשך פסוק 28 (בויקרא כ"ב) קורא ה': "בְּכוֹר בָּנֶיךָ, תִּתֶּן-לִי". זעה נוטפת דמע ומלוא הכוס ייסורים היו מנת חלקו של בכור האלוהים, אותו הוא נתן "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא־יֹאבַד כָּל־הַמַּאֲמִין בּוֹ כִּי אִם־יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם" (יוחנן ג' 16).

העבד, כפי שראינו, משולח לחופשי בשנה השביעית. ושוב אנו נתקלים בעיקרון שבע השנים, והפעם בהקשר לאדמה, כאשר הנושא מפגיש אותנו עם שני מונחים: "שמיטה" ו"נטישה": "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה". ייעודן של השמיטה והנטישה מוגדר בכ"ב 10,11: "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה". נושא דומה עולה בפסוק הבא (12), העוסק בשבעת ימי המלאכה וביום המנוחה השביעי, כאשר מנוחה זו חלה גם על השור, החמור, בן האמה והגר. מעניין שדווקא ההתייחסות של חמלה, כלבו של אלוהים עצמו, כלפי העני, העבד, הגר, הנצרכים בכלל וגם כלפי חיות השדה ובהמות הבית, מלווה ב"הרפייה" – כמו הנטישה, השמיטה והמנוחה; מושגים המצביעים על אמון, אמונה ותלות באל, וברוח זו אנו קוראים גם בתהילים מ"ו 11: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים".

 את שלושת הרגלים אנו פוגשים בפרק הבא (כ"ג 14-17). חג המצות יחול בחודש האביב, אחריו חג הקציר שהוא חג הביכורים, "וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (פס' 16ב'). פה עולה השאלה: הכיצד "צאת השנה" בחג האסיף, בסוכות, כאשר על חודש האביב נאמר בשמות י"ב 2 שהוא "ראש חודשים"? ייתכן ונוכל להיעזר בנאמר בדברים י"ד 22: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה". בהיות "תבואת השדה" מכונה "היוצא", ייתכן וגם כאן "צאת" היא התבואה ש"יצאה" באותה שנה עד עונת הסתו.

 "לא תבשל גדי בחלב אמו" (כ"ג 19) – חמש מלים עליהן מושתתות רוב הלכות הכשרות. אולם, האם אפשר שזו אינה אלא תזכורת לא להניח לגדי לינוק מחלב אמו עד היותו "בשל" (בשימוש דומה ב"בשל" עיין יואל ד' 13) יתר על המידה ולכן בלתי ראוי להבאה לה'? הקשרו של הכתוב בתחילת הפסוק ("ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך"), ושל הנאמר בכ"ב 29 על הצאן ("ביום השמיני תתנו לי"), עשוי לאושש השערה זו.

בניגוד ל'עשרת הדיברות' אשר בהן קיימת התייחסות קודם כל לאלוהים, אחר כך לקשריו עם עמו, דרך השבת, המחברת בין שמיים וארץ, כאשר ממנה פונות המצוות לעבר המשפחה הגרעינית ואל הקהילה, הרי שכאן היחיד בקהילה, ודווקא העבד, זוכה להתייחסות ראשונה. מכאן מופנית תשומת הלב ליחסים שבין אדם לחברו (כשההלכות והדינים בפרקים כ"א וכ"ב עוסקים בעיקר בנושאים אלו). רק בכ"ב 27-30 קיים אזכור לקשר עם האל. גם כאן, באמצעות שבתות הארץ (שמיטה) והשבת השבועית (כ"ג 12) אנו שבים ל"שם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא יישמע על פיך" (כ"ג 13), ועוברים ל"שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (כ"ג 14). בהצגת המתווים האלוהיים לפני עם ישראל קיימת, אם כן, סימטרייה של רצף הפוך בין הגרסה המתומצתת, המופיעה בצורת 'עשרת הדיברות' בפרק כ', לעומת הפירוט המופיע בפרשת "משפטים".

 משפטים, כפי שראינו למעלה, הם ההכרעות הצודקות של ה', האמורות להפוך בקרב עמו לאורחות חיים ולמנהגים. מה שמאפשר לכל הדינים הללו להפוך ל"תורת חיים" – ולאו דווקא לחוק יבש שקשה לאדם למלאו בשלמות – הם ה'אמצעים' הנזכרים בכ"ג 20-33: "אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי" (פסוק 20). ובכן, לא רק שההגנה כבר קיימת, גם היעד מוכן ומזומן לקבל את עם ה'. בהמשך אנו קוראים על המלאך, "כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר..." נראה שקול המלאך וקולו של ה' אחד הם. "ואייבתי את אויביך וצרתי את צריך". השימוש בפעלים, בעיקר בפועל "אייבתי" אשר זו לו ההופעה היחידה במקרא, מדגיש את ההזדהות המוחלטת של ה' עם עמו. השתתפותו הפעילה והישירה של האל בכל התנסויותיהם באה לידי ביטוי בעצם נוכחותו של ה"מלאך" הנושא את שמו, המגלם את הוויית-מהותו של האלוהים (בנושא השם המפורש, או שם ההוויה, עיין פרשת "וארא").

מן המלאך, שליח ה' ועושה דברו – אנו מטפסים אל פסגות חדשות – אך לא לפני שדם הכפרה "נזרק" על העם (כ"ד 8), כאשר חלק מעושי המלאכה הם "נערי ישראל" המעלים עולות וזובחים "זבחים שלמים" (פסוק 5), בעוד שבעים הזקנים עולים אל ההר, רואים את אלוהי ישראל, חוזים בו, אוכלים ושותים (עיין כ"ד 10,11). כך מקיפה הברית את העם כולו, מן הצעירים בתחתית ההר (בתשתית) ועד לזקנים במעלהו, בקרבתם האינטימית והבלתי אמצעית עם אלוהים, כאשר בלב האירוע, וגם על 'גוף' העם הלכה למעשה, "נזרק הדם". "שתים עשרה המצבה" (פסוק 4) הן סמל חזותי לכך שהברית לא רק מקיפה את העם כולו, אלא שהיא גם מאחדת אותו על כל חלקיו ושבטיו, כאשר ה"מצבה", בגוף יחיד, תורמת להמחשה מילולית של הרעיון. בשיא הסצנה אנו רואים את שליח העם, ושלוח האל, משה, כשהוא 'נבלע' בתוך כבוד האלוהים (פסוק  18).

משה עולה להר כדי לקבל את "לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם" (כ"ד 12). "להורותם" ו"תורה" נגזרות כמובן משורש זהה, יר"ה, ומכאן שאחת מהגדרות התורה היא 'הוראות' (לחיים, כפי שכבר ציינו), אותן מבקש ה' להנחיל לעמו. ובהיות החטא נגזר מהחטאת (המטרה), הרי שרק חץ התורה הוא שיפגע ביעד בלא להחטיאו.

  [1]עיונים חדשים בספר שמות, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי ציוני, ספריית      

      אלינר.

[ 2]  Theological Wordbook of the Old Testament, Vol. 2, ed. R. Laird Harris, Moody

Press, Chicago,  1980         

 [3]שם   

[4] עיונים חדשים

[5] שם