ישוע הדבר

 

"ראיתי את השמים פתוחים והנה סוס לבן והיושב עליו נקרא נאמן ואמתי; בצדק הוא שופט ולוחם. עיניו שלהבת אש, על ראשו עטרות רבות, ויש לו שם כתוב אשר אין איש יודע אותו מלבדו.  הוא לבוש בגד טבול בדם ושמו נקרא דבר האלהים. צבאות השמים יוצאים אחריו, רכובים על סוסים לבנים ולבושים בוץ לבן וטהור.  מפיו יוצאת חרב חדה להכות בה את הגויים והוא ירעם בשבט ברזל. הוא דורך את גת היין של חרון אף אלהי צבאות, ועל בגדו ועל ירכו כתוב שם: 'מלך המלכים ואדון האדונים'" (ההתגלות י"ט  11-16 הדגשות שלי).

 בתיאור מלא-הוד זה של שיבת ישוע המנצח הוא אינו מכונה בשמו המוכר. תחת זאת הוא "נקרא נאמן ואמיתי". שם נוסף נזכר כאן "אשר אין איש יודע אותו מלבדו", וזאת בהקשר לתיאור עיניו ולראשו העטור כתרים. בסופו של הקטע ישוע מוצג כ"מלך המלכים ואדון האדונים", כאשר שם זה כתוב על ירכו. אולם בלב הפסקה מצוי שם, או תואר, נוסף. על זה שלובש בגד טבול בדם נאמר שהוא "נקרא דבר האלוהים".

 מכל מגוון התארים הללו, דווקא שם זה מעלה תהיות (שכן חוסר המידע לגבי ה"שם שאיש אינו יודע" מונע מראש כל בחינה או בדיקה). דבר האלוהים הוא מונח (ואף 'פריט'), או תעודה, אליו/ה אנו מתייחסים יום יום, ולכן כאשר ישות כלשהי, בין אם בבשר או ברוח או בשילוב של שניהם, מכונה כך מעורר הדבר תמיהה. כיצד, אם כן, מצטמצמת אמרת ה', או כתבי הקודש, דברו, לכדי ישות, או דמות?

 הדברים המתועדים בדבר אלוהים מציגים את פעולותיו וכוונותיו, כמו גם את השפעתן על האנושות, ובעיקר על מגזר מסוים. באמצעות רבגוניות דברו נחשפות תכונותיו וסגולותיו התרומיות של ה', כשהן מאירות על כלל הכתוב: על הנרטיבים ההיסטוריים, על השירה המכילה הלל ותפילה, על כתבי החכמה, על הנבואות ועל שאר הסוגות, שכן הייתה זו רוחו אשר בהשראתה נכתבו ונאספו הדברים על ידי הסופרים והעורכים. 

 כיצד ניתן, איפוא, לתאר את בן האלוהים, את מי ש'נובע' מעימו ושהינו "זוהר כבודו וצלם עצמותו" (אל העברים א' 3)  כדבר אלוהים? יתר על כן, כבר בבשורת יוחנן מאניש הכותב את דבר אלוהים כשהוא מכריז: "... אלוהים היה הדבר, הוא היה בראשית עם האלוהים. הכול נהיה על ידיו..."  (יוחנן א' 1ב-2).

 זמן לא רב אחרי הצגת תהליך הבריאה, ובכללותו גם בריאת האדם, נוצר הצורך בתיקון, תיקון שיאפשר את שיקום האנושות על מנת שהיא תוכל לשוב ליעודה ולתכונותיה המקוריות. מכאן ואילך דבר אלוהים מוקדש, ישירות או בעקיפין, לתהליך השיבה והתקומה. תוך כדי כך אנו נפגשים עם האל הבלתי נראה (שמות ל"ג 20, יוחנן א' 18), כשהוא מופיע באופן ישיר או עקיף, באמצעות דיבור או התממשות אנושית או מלאכית (לדוגמא, בראשית י"ז 1, י"ח 2, 3, 9, 10, כ"ח 13, ל"ב 24-29, ל"ה 1, שמות ג' 4, כ"ד 10, דברים ל"א 15, יהושע ה' 13, שופטים ו' 1-24, י"ג 2 ואילך, ישעיהו ו'1, יחזקאל א' 26-28, עמוס ט' 1, זכריה י"ד 4, מלאכי ג' 1-5, דניאל ז' 13). הופעות אלו, (בהכרח) אינן אלא של מי שהינו "צלם האלוהים הבלתי נראה, בכור כל הבריאה" (אל הקולסים א' 15), כפי שכבר קראנו לעיל באל העברים א' 3.

לבד מאותן 'הופעות', נאמר או נרמז רבות בדברי נבואה, אבל לא רק באמצעותן, על זה העתיד לבוא. בביאתו הראשונה מימש והגשים ישוע הרבה ממה שנחזה לגביו, וכך יהיה גם בביאתו השנייה, כפי שכבר קראנו לעיל, בפיסקת הפתיחה מספר ההתגלות. בנוסף, התנ"ך שופע בדמויות אשר היבטים מחייהן ו/או תכונותיהן מבשרים באופן כזה או אחר את דמותו של ישוע. דוגמא מובהקת לצליבת ישוע היא עקדת יצחק, כמו גם מאפיינים מסוימים מחייהם והתנהגותם של יוסף ומשה. ניתן להוסיף על כך גם את יונה ואפילו פרשיות תחייה מן המתים הנזכרות במלכים א' י"ז ובמלכים ב' ד'. אלו הן רק דוגמאות בודדות מני רבות.  אפילו באותם פרקים היסטוריים, בהם נראה עם ה' (אשר גם לו נועד תפקיד משמעותי בתהליך הגאולה) בשעותיו הפחות יפות, כשהוא נכשל ומורד, מודגשת 'דמות' אלוהים (ותפקידו) ביתר שאת, דווקא בהעדרה. טפח מן העתיד להתגשם בעם אלוהים מצוי באיגרות השליחים, בתיאורים של תלמידי ישוע ופועלם.

 העיסוק בדבר האלוהים, כפי שהוא מתגלם בישוע הבן, מחייב אותנו לתת דעתנו גם על התורה. כידוע ישוע מילא את מצוות התורה באופן מושלם, כאשר הוא מימש את אחת ממטרותיה העיקריות – שיקום מערכת היחסים בין אלוהים לבין ברואיו וזאת על ידי הקרבת קורבנות. יתר על כן, ישוע אף היטיב לבאר את התורה כדי לתת מענה מדויק לקיום מטרות חוקיה. באמצעות הענקת רוח הקודש לתלמידיו-חסידיו הוא האציל ומאציל עליהם את היכולת להתייחס אל התורה באופן הראוי לה, לכבדה ולציית לה. בהיותם מלאים ברוח הקודש מהווים תלמידיו של ישוע את "גוף המשיח" ועל  כן הופכים גם הם ל"דבר שנהיה בשר". פרקים י"ג וי"ד בספר ויקרא מוקדשים לנושא הצרעת ולטיהורה (הריפוי ממנה). על אף ההוראות והמצוות הרבות הכרוכות בנושא זה, הדוגמאות היחידות לשימוש מעשי בהן מצוי רק בבשורות, כאשר ישוע ריפא מצורעים והורה עליהם למלא את הכתוב בתורה (למשל במתי ה' 1-4). זוהי דוגמא מובהקת, אם כי סמויה, בה נחזות פעולותיו של ישוע בטקסט כגון זה המשופע מצוות שרק ישוע הפכן לרלוונטיות.

 "ישוע כדבר אלוהים" הוא מושג רחב ועמוק ולא פשוט להבנה. אולם בשל חשיבותו לא נוכל להתעלם ממנו, גם אם נעשה זאת בטעימה על קצה המזלג. ההכרזה בספר ההתגלות כי "עדות ישוע היא רוח הנבואה" (התגלות י"ט 10) מורה על כך שהנבואה המקראית היא למעשה עדות של ועל בן האלוהים, המשיח, המלך, הגואל והמושיע, אשר נוכחותו מבצבצת כבר מ"בראשית": "בר אשית". או, "בר, בראש אשית". או, בר ברא. יתר על כן, את ה"בר" עוקב העיצור אלף, בעוד העיצור הסופי הוא תו. וכך, הבר הוא לתמיד ראשית הדבר ואחריתו – האלף והתו.

 לסיכום. האב... הֶעֱבִירָנוּ לְמַלְכוּת בֶּן־אַהֲבָתוֹ׃  אֲשֶׁר יֶשׁ־לָנוּ בּוֹ הַפִּדְיוֹן בְּדָמוֹ סְלִיחַת הַחֲטָאִים׃ וְהוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים הַנֶּעְלָם וּבְכוֹר כָּל־נִבְרָא׃ כִּי־בוֹ נִבְרָא כֹּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ כֹּל הַנִּרְאֶה וְכֹל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נִרְאֶה הֵן כִּסְאוֹת ּ מֶמְשָׁלוֹת הֵן שְׂרָרוֹת וְרָשֻׁיּוֹת הַכֹּל נִבְרָא עַל־יָדוֹ וּלְמַעֲנֵהוּ׃  וְהוּא לִפְנֵי הַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ׃ וְהוּא רֹאשׁ גּוּף הָעֵדָה אֲשֶׁר הוּא רֵאשִׁית וּבְכוֹר מֵעִם הַמֵּתִים לְמַעַן יִהְיֶה הָרִאשׁוֹן בַּכֹּל׃ כִּי־כֵן הָיָה הָרָצוֹן לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת־כָּל הַמְּלוֹא (אל הקולסים א' 13-19). בהיות ישוע בורא כל, וזאת באמצעות האמירה, הדיבור, או הדבר, הוא מגלם את "דבר אלוהים". ישוע, יד ימינו והזרוע המבצעת של האב, 'מככב' בכתובים טרם ביאתו הראשונה (בצורת יהוה בבשר, או "מלאך ה'"), בנבואות הרבות העוסקות בו, או דרך דמויות המהוות דפוסים-מקדימים לבואו, באירועים המקבילים לחייו, למעשיו ולשליחותו, בנבואות העוסקות בשיבתו (הן בתנ"ך והן בברית החדשה), בתורה אותה הוא ממלא ומפרש ובהאצלת רוחו המקנה לתלמידיו את היכולת לקיימה. באמצעות רוח הקודש שישוע מעניק לאותם תלמידים הופכים גם הם ל"דבר אלוהים בבשר".

מכמני לשון בפרשת חיי שרה בראשית כ"ג – כ"ה 18

  

על אף שמה, פרשת "חיי שרה" פותחת דווקא במותה וקבורתה של אם המשפחה הראשונה. פסוק 1 מפרט באופן מוזר: "והיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה", ובכך מחלק את חייה של שרה לשלוש תקופות. מקום קבורתה מוצג אף הוא במה שנראה כפירוט יתר: "קרית ארבע, היא חברון, בארץ כנען", כשבהמשך נאמר, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (פ' 2). הייתכן ובני הזוג חיו בנפרד (בעיקר משם שבפרקים כ"א וכ"ב נראה אברהם מתגורר בבאר שבע)? יש הסוברים שאכן כך קרה בעקבות אירוע העקדה.

 עם תום תקופת האבל, כאשר אברהם תר אחר אחוזת קבר משפחתית צדה עינו מערה בשדה "על פני ממרא" (הלא היא חברון, כ"ג 19). בתחילת פרשת "וירא" (י"ח 13) פגשנו את אברהם יושב באלוני ממרא, כאשר מוקדם יותר (בי"ד 12) נתקלנו בממרא האמורי (ואלוניו) ושני אחיו שהיו בני בריתו של אברם (כפי שהוא נקרא אז). היו אלו, אפוא, האמורים/כנענים אשר העניקו למקום זה את אחד משמותיו, בעוד "ארבע" (מן הענקים, ע' יהושע י"ד 15 ) 'תרם' גם הוא את שמו לעיר. לצורך מימוש העסקה מבקש אברהם לפגוש את בעליה של המערה המכונה "מכפלה", משורש כפ"ל (עיין בשמות כ"ו 9). לשם בלתי שגרתי זה לא ניתן הסבר, אולם מן הסתם הייתה במערה זו מערכת פתחים או חדרים כפולה אשר העניקה לה את שמה (ומכאן גם התאמתה למטרת קבורה).  הבעלים של השדה והמערה הוא עפרון (בן צוחר) אשר שמו, הנגזר מן השורש עפר, תואם את מי שענייניו שדות ומערות קבורה. בפרשת בראשית ג' 19 קראנו את המלים המוכרות המתארות את האדם ואת מצבו שהתהווה כתוצאה מההתפתות לחטא: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".  אולם אותו 'עפר' עצמו, המסמל את קץ החיים, נזכר מאוחר יותר בהקשר אחר לחלוטין. בהבטחתו לאברהם אומר ה': "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (י"ג 16), כאשר הוא חוזר על אותן מילים גם בהבטחתו ליעקב (כ"ח 14). דימוי זה, של "עפר הארץ", מצביע על כמותיות. ייתכן וה'משוואה' המורכבת מעפר (בשמו של עפרון) וכפילות (בשם המערה), באה להדגיש את ההבטחה של הריבוי - דווקא נוכח מוות וקבורה.

אברהם שמגדיר עצמו כ"גר ותושב" (כ"ג 4) זוכה לתגובה הפוכה מפי בני חת, שבצדק מכנים אותו: "אדוני, נשיא אלוהים" (פ' 6). ענוותו של אברהם משוללת היומרה ותחושת ה'מגיע לי' הקנתה לו את הכבוד שרחשו והביעו כלפיו אנשי המקום (השווה מתי כ"ג 12). פסוק 9 באל העברים פרק י"ב מרחיב את הדיבור על הלך רוחו זה של אברהם ש"התגורר בארץ ההבטחה כגר בארץ זרה". "גר" נעוץ בשורש גו"ר – חשש, פחד – של הזר שאינו מוגן. (באחת הפרשות הבאות נפרט יותר על שורש זה.) עבור הקניין אותו רכש משלם אברהם בכסף מלא (כ"ג 16), כמו שעשה גם נכדו יעקב שקנה שדה בעיר שכם (ל"ג 19), וכן דוד, אשר שנים רבות לאחר מכן רכש בעלות על גורן ארונה בירושלים (שמואל ב' כ"ד 24), מקום עליו הוקם מאוחר יותר בית המקדש. (לכן אין זה מקרה בלבד שחברון, שכם והר הבית הנם מן המקומות אשר סביבם ניטשת מערכה קשה ביותר בימינו אנו.)

הפרטים המופיעים בפרק כ"ג חוזרים על עצמם, כפי שניתן לראות, לדוגמא, בפסוק 6 בו קב"ר מופיע ארבע פעמים, ו"מתיך" פעמיים. בפסוקים 7 ו-12 חוזר הביטוי "וישתחו אברהם לפני עם הארץ" כאשר האזכור הראשון מוסיף גם את "בני חת", בהם רווי הפרק 'עד לעייפה'. דבר העסקה עצמו מופיע בארבעה פסוקים (9,13,16,18( ובפסוק 17 מצוי פירוט של כל הנמצא בשטח. מהי מטרת החזרה והפירוט (הכמעט טרחני) אליהם אנו נחשפים בפרק זה, המסתיים (איך לא?) ב"אחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא היא חברון בארץ כנען, ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (פס' 19-20)? הטרנסקציה על כל פרטיה נרשמה, תועדה ופורטה, כולל נוכחות העדים, כך שדבר לא משאיר מקום לספק או לטעות. מכאן ניתן להסיק שבראשית פרק כ"ג אינו אלא מסמך חוקי, חוזה או שטר ממכר על כל תנאיו, המבהיר ומאשר את הבעלות על הנכס האמור. כל המוחה או מתריס נגד בעלות זו, כמוהו כמי שמתריס נגד דבר האלוהים.  

המחיר אותו משלם אברהם לבעלי המערה הוא "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (פס' 16). "שקל", מן הפועל לשקול, ומכאן שהתשלום עבור הנכס היה ארבע מאות יחידות משקל זהות (בנות כ- 15 גרם כל אחת). בפרק הבא נקרא על משקלם של תכשיטי הזהב (נזם וצמידים) אשר הוענקו לעלמה צעירה בתמורה למים (כ"ד 22).

קריית ארבע ואלוני ממרא הם, כאמור, שנים מתוך שמות המקום. אולם דווקא השם חברון הוא המשמעותי ביותר. "חברון" נגזר משורש חב"ר שהוא לחבור, לקשור, להתיידד, או רעות, על אף שתכונות אלו כלל אינן מאפיינות את המקום וקורותיו. דוד מלך בחברון שבע שנים, שעה שעם ישראל התפצל לשני מחנות, יהודה וישראל, וכיום העיר מחולקת בין ערבים ליהודים. אולם האם יש בשם זה בשורה לעתיד להתרחש בעיר ובסביבותיה ביום מן הימים? על מנת ש"חיבור" כזה יעלה יפה יהיה על הפצעים להגליד, אבל זאת רק באמצעות "חבורתו [של ישוע]" שכן בה "נרפא לנו" (ישע' נ"ג 5). כך תוכל חברון להגשים בפועל את שמה.

בפרק כ"ד מופנה אור הזרקורים לעבר עבדו הבכיר של אברהם, זקן ביתו אשר היה "המושל בכל אשר לו". השורש מש"ל משרת את "מושל", אך גם את ה"משל" שהינו דוגמא, השוואה והידמות למשהו או למישהו. במזמור תהילים כ"ח 1 זועק המחבר: "נמשלתי עם יורדי בור". המשל מצוי גם ביחזקאל כ"ב 2, כאשר בשמואל א' י' 12 הפכה התנבאותו של שאול בן קיש למשל ("הגם שאול בנביאים?"). בעת מגוריו בארץ לא היווה עם ישראל דוגמא ומופת לעמים שמסביב, ולכן הורחק והודח מארצו והיה "לחרפה למשל ולשנינה בכל המקומות" לשם הוגלה (ירמיהו כ"ד 9). אלו הן רק דוגמאות בודדות מתוך מספר רב של פעלים ושמות עצם שמקורם במש"ל. אולם מה בין משל לבין עבד אברהם?

עבד זה, כנציגו ושליחו של אברהם פועל בשרותו וכבא כוחו ועל כן מתאמץ למלא את משימתו בדומה לדרך בה היה נוקט אדונו. לפנינו דפוס התנהגות ראוי לכל מושל ירא שמיים המקבל הוראות מאדונו ומייצגו נאמנה בהופכו לדוגמא, או למשל הראויים לאדון (או לאלוהים) אותו הוא משרת. "אמר אלוהי ישראל... מושל באדם צדיק, ומושל יראת אלוהים, וכאור בוקר יזרח..." (שמואל ב' כ"ג 3,4). מושל כזה היה יוסף, אשר "אמרת ה' צרפתהו", ולכן מאוחר יותר "ויתירהו מושל עמים ויפתחהו, שמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו" (תהילים ק"ה 19,20). מהו אנוש בעיני אלוהיו? לקראת סוף הרשימה במזמור תהילים ח' נאמר: "תמשילהו במעשי ידיך" (תהילים ח' 5,7), כלומר – אלוהים שם את האדם ("אנוש") למושל על מעשי ידיו. אולם אותו מושל עשוי להפוך, כלשון הכתוב, גם למשל לעיני כל, משל המייצג את הגדול ממנו (ובמקרה זה את האלוהים). ואמנם, עבד אברהם מבטא הלך רוח כזה, עד כי גם אלוהי אדוניו הופך לאלוהיו-הוא. גם ישוע פעל בהתאם לעקרון זה, וכך אנו קוראים ביוחנן ה' 19: "הבן איננו יכול לעשות דבר מלבו זולתי מה שהוא רואה את האב עושה", ועל כן היה ביכולתו לומר: "הרואה אותי, ראה את האב" (יוחנן י"ד 9).

העבד המייצג את אברהם אמנם יצא למשימה שהטיל עליו אדונו, אולם בלא שקיבל הנחיות ביצוע מפורטות. הוא בוחר, אפוא, במעין מבחן 'גיזה' (עיין שופטים ו' 36-40) לפני "ה' אלוהי אברהם" (כ"ד 12). ניסיון זה, אותו הוא עומד לערוך, מתמקד במים, או באמצעים להשגת הנוזל היקר. אנו מוצאים כאן את ה"עין, הבאר והשוקת". שוקת נגזרת מן הפועל להשקות. עין, מקור מים, היא מלה זהה כמובן לאיבר הגוף בו אנו רואים, ועל אף שלא ניתן להוכיח קיום קשר אטימולוגי בין מקור זה של מים לעיניים, הנה ישוע מתייחס לעין כאל 'מקור' מסוג מסוים באומרו: "מנורת הגוף היא העין. לפיכך אם עינך טובה כל גופך יאור" (מתי ו' 22). שורש באר זהה לשורש הפועל "באר" (הסבר), אותו אנו מוצאים בדברים א' 5 וכ"ז  8 (בעניין ביאור התורה), ובחבקוק ב' 2, שם נאמר: "כתוב חזון ובאר על הלוחות..." ובאמת, האירוע המתחולל סמוך לבאר מאיר ומבאר לעבד אברהם את אשר עתיד להתרחש, שעה שהוא "משתאה לה [לנערה], [ו]מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לאו" (כ"ד 21). כידוע, הוא לא יוסיף להשתאות עוד זמן רב...

משמעות השורש צל"ח היא "התקדמות או מעבר" (כמו בשמואל ב' י"ט 18), כאשר לא אחת מתייחסת הפעולה לבוא הרוח (כמו בשופטים י"ד 6 כאשר הרוח צולחת על שמשון). במובן של "הצלחה" מופיע הפועל תמיד בבניין הפעיל, דבר המצביע על כך שההצלחה תלויה בגורם חיצוני המפעיל או מאציל אותה על אחר, כפי שזה בא לידי ביטוי כאן, כאשר העבד מכיר בכך שהצלחת משימתו תלויה לחלוטין ברצון ה': "ה' אלוהי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם" (כ"ד 12). נראה שהעבד 'מוותר' כאן על "הצלחה" ובוחר תחת זאת את ה'מקרה'. השימוש בפועל זה מצביע על היותו מודע לכך שגם 'יד המקרה' מופעלת על ידי אלוהים ושרק הוא יכול לזמן ("להקרות") את הכלה המיועדת.

ואכן, ההצלחה לה מייחל עבד אברהם מאירה לו פנים, בדמותה של נערה בשם רבקה. מקור השם רבקה הוא השורש רב"ק המתייחס למרבק, מקום בו קושרים את העגלים (בארמית). "עגלים מתוך מרבק" הם עגלים מפוטמים (עיין שמואל א' כ"ח 24, ירמיה מ"ו 21, מלאכי ג' 20), כאשר שמה של רבקה מצביע, ללא ספק, על החשיבות שהמשפחה ייחסה לעדרי הבקר שבבעלותה (ומהווה גם ביטוי למאווייהם בכל הנוגע להצלחת משקם).

לקראת עזיבתה, מברכים בני המשפחה את רבקה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו" (כ"ד 60), בלא שיהיו מודעים לכך שמלאך ה' ברך באופן דומה את אברהם אשר "לא חשך את בנו יחידו" (כ"ב 17, שם מדובר ב"שער אויבך"). אין זה מן הנמנע שעבד אברהם ידע על ברכה זו, וכעת, כאשר דברים דומים מושמעים בשנית, הם מהווים אישור להצלחתה המוחלטת של משימתו. ברכה/הבטחה זו מוצאת את ביטוייה הנרחב עוד יותר בדברים שמכריז ישוע  כשהוא ותלמידיו היו בקיסריה של פיליפוס (הבניאס העליון): "...עַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ" (מתי ט"ז 18).

"שער": שערה של עיר היה המקום בו נהגו לשאת ולתת, לערוך בירורים משפטיים ודיונים. במקום זה ישבו חכמי העיר, שופטיה ומנהיגיה ושם גם התנהל מסחר - מקומי ובינלאומי. מי ששלט בשער העיר שלט בעיר כולה ובסביבתה. "שער השונאים" (או האויבים) מסמל, אפוא, שליטה, כוח וניצחון. בכ"ג 10 ו-18, אנו קוראים על תהליך קניית מערת המכפלה, אשר התנהל בפומבי "לעיני כל באי שער העיר" (השווה רות ד' 1-11).  פעולות אלו ב"שער" הם שהעניקו משמעות נוספת למילה כגון "מידה, הערכה, חישוב (מספרי)" ומכאן "מאה השערים" בהם התברך יצחק כפי שנראה בפרשה הבאה (ברא' כ"ו 12).

הדברים הנאמרים לרבקה על ידי בני משפחתה מכילים, כאמור, ברכה לשלטון ועוצמה אך גם להתרבות: "היי לאלפי רבבה" (פס' 60), נאמר לה. הספרה אלף מזכירה לנו כמובן את האות אלף, שבהיותה ראשונה בסדר האותיות מצביעה על חשיבות (ובכך מרמזת בעקיפין על ריבוי). "אלוף" הוא מנהיג (עיין בראשית ל"ו 15) אבל גם ידיד (ירמיהו נ' 4). האלוף הוא לעתים גם בן בקר. קבוצה גדולה (של מנהיגים, מצביאים, רעים, או עדר) היא זו המשאילה את כינויה למה שהפכה להיות הספרה אלף. רבבה – עשרת אלפים – מקורה ב"רב", המצביע על "ריבוי", אך גם על "גדולה וחשיבות". בפרשה הבאה, בפרק כ"ה 23,  ניפגש ברב (כלומר בבוגר) אשר עתיד לעבוד את (אחיו) הצעיר.

הפרשה מסתיימת כשם שהתחילה, כלומר בקבורה. אברהם עצמו נאסף אל עמיו... "בשיבה טובה זקן ושבע" (כ"ה 8, זוכרים את שב"ע של השבוע שעבר?). בניו, יצחק וישמעאל קוברים אותו במערת המכפלה. סכום שנות חיי אברהם, כמו זה של שרה, מאופיין בחלוקה, "מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים" (כ"ה 7). בכ"ה 17 הולך לעולמו גם ישמעאל, בלא שיוזכר מקום קבורתו (ומעניין שהוא, בניגוד לאחיו אחריו, לא נקבר באחוזת הקבר המשפחתית).

כפילות וריבוי, מושלים, אלופים, באורים והצלחה הם כמה מן המושגים שפגשנו בפרשה זו, כאשר הסיפור המרכזי נתון משני עבריו בקטעים העוסקים במוות ובקבורה התוחמים אותו כמסגרת. אולם נראה שכאן המוות מדגיש דווקא את הברכות שהוענקו לצאצאים (זרע ההבטחה), ואת החיים השופעים אשר עתידים להיות מנת חלקם (במידה ויבחרו בחיים.