ישוע הדבר

 

"ראיתי את השמים פתוחים והנה סוס לבן והיושב עליו נקרא נאמן ואמתי; בצדק הוא שופט ולוחם. עיניו שלהבת אש, על ראשו עטרות רבות, ויש לו שם כתוב אשר אין איש יודע אותו מלבדו.  הוא לבוש בגד טבול בדם ושמו נקרא דבר האלהים. צבאות השמים יוצאים אחריו, רכובים על סוסים לבנים ולבושים בוץ לבן וטהור.  מפיו יוצאת חרב חדה להכות בה את הגויים והוא ירעם בשבט ברזל. הוא דורך את גת היין של חרון אף אלהי צבאות, ועל בגדו ועל ירכו כתוב שם: 'מלך המלכים ואדון האדונים'" (ההתגלות י"ט  11-16 הדגשות שלי).

 בתיאור מלא-הוד זה של שיבת ישוע המנצח הוא אינו מכונה בשמו המוכר. תחת זאת הוא "נקרא נאמן ואמיתי". שם נוסף נזכר כאן "אשר אין איש יודע אותו מלבדו", וזאת בהקשר לתיאור עיניו ולראשו העטור כתרים. בסופו של הקטע ישוע מוצג כ"מלך המלכים ואדון האדונים", כאשר שם זה כתוב על ירכו. אולם בלב הפסקה מצוי שם, או תואר, נוסף. על זה שלובש בגד טבול בדם נאמר שהוא "נקרא דבר האלוהים".

 מכל מגוון התארים הללו, דווקא שם זה מעלה תהיות (שכן חוסר המידע לגבי ה"שם שאיש אינו יודע" מונע מראש כל בחינה או בדיקה). דבר האלוהים הוא מונח (ואף 'פריט'), או תעודה, אליו/ה אנו מתייחסים יום יום, ולכן כאשר ישות כלשהי, בין אם בבשר או ברוח או בשילוב של שניהם, מכונה כך מעורר הדבר תמיהה. כיצד, אם כן, מצטמצמת אמרת ה', או כתבי הקודש, דברו, לכדי ישות, או דמות?

 הדברים המתועדים בדבר אלוהים מציגים את פעולותיו וכוונותיו, כמו גם את השפעתן על האנושות, ובעיקר על מגזר מסוים. באמצעות רבגוניות דברו נחשפות תכונותיו וסגולותיו התרומיות של ה', כשהן מאירות על כלל הכתוב: על הנרטיבים ההיסטוריים, על השירה המכילה הלל ותפילה, על כתבי החכמה, על הנבואות ועל שאר הסוגות, שכן הייתה זו רוחו אשר בהשראתה נכתבו ונאספו הדברים על ידי הסופרים והעורכים. 

 כיצד ניתן, איפוא, לתאר את בן האלוהים, את מי ש'נובע' מעימו ושהינו "זוהר כבודו וצלם עצמותו" (אל העברים א' 3)  כדבר אלוהים? יתר על כן, כבר בבשורת יוחנן מאניש הכותב את דבר אלוהים כשהוא מכריז: "... אלוהים היה הדבר, הוא היה בראשית עם האלוהים. הכול נהיה על ידיו..."  (יוחנן א' 1ב-2).

 זמן לא רב אחרי הצגת תהליך הבריאה, ובכללותו גם בריאת האדם, נוצר הצורך בתיקון, תיקון שיאפשר את שיקום האנושות על מנת שהיא תוכל לשוב ליעודה ולתכונותיה המקוריות. מכאן ואילך דבר אלוהים מוקדש, ישירות או בעקיפין, לתהליך השיבה והתקומה. תוך כדי כך אנו נפגשים עם האל הבלתי נראה (שמות ל"ג 20, יוחנן א' 18), כשהוא מופיע באופן ישיר או עקיף, באמצעות דיבור או התממשות אנושית או מלאכית (לדוגמא, בראשית י"ז 1, י"ח 2, 3, 9, 10, כ"ח 13, ל"ב 24-29, ל"ה 1, שמות ג' 4, כ"ד 10, דברים ל"א 15, יהושע ה' 13, שופטים ו' 1-24, י"ג 2 ואילך, ישעיהו ו'1, יחזקאל א' 26-28, עמוס ט' 1, זכריה י"ד 4, מלאכי ג' 1-5, דניאל ז' 13). הופעות אלו, (בהכרח) אינן אלא של מי שהינו "צלם האלוהים הבלתי נראה, בכור כל הבריאה" (אל הקולסים א' 15), כפי שכבר קראנו לעיל באל העברים א' 3.

לבד מאותן 'הופעות', נאמר או נרמז רבות בדברי נבואה, אבל לא רק באמצעותן, על זה העתיד לבוא. בביאתו הראשונה מימש והגשים ישוע הרבה ממה שנחזה לגביו, וכך יהיה גם בביאתו השנייה, כפי שכבר קראנו לעיל, בפיסקת הפתיחה מספר ההתגלות. בנוסף, התנ"ך שופע בדמויות אשר היבטים מחייהן ו/או תכונותיהן מבשרים באופן כזה או אחר את דמותו של ישוע. דוגמא מובהקת לצליבת ישוע היא עקדת יצחק, כמו גם מאפיינים מסוימים מחייהם והתנהגותם של יוסף ומשה. ניתן להוסיף על כך גם את יונה ואפילו פרשיות תחייה מן המתים הנזכרות במלכים א' י"ז ובמלכים ב' ד'. אלו הן רק דוגמאות בודדות מני רבות.  אפילו באותם פרקים היסטוריים, בהם נראה עם ה' (אשר גם לו נועד תפקיד משמעותי בתהליך הגאולה) בשעותיו הפחות יפות, כשהוא נכשל ומורד, מודגשת 'דמות' אלוהים (ותפקידו) ביתר שאת, דווקא בהעדרה. טפח מן העתיד להתגשם בעם אלוהים מצוי באיגרות השליחים, בתיאורים של תלמידי ישוע ופועלם.

 העיסוק בדבר האלוהים, כפי שהוא מתגלם בישוע הבן, מחייב אותנו לתת דעתנו גם על התורה. כידוע ישוע מילא את מצוות התורה באופן מושלם, כאשר הוא מימש את אחת ממטרותיה העיקריות – שיקום מערכת היחסים בין אלוהים לבין ברואיו וזאת על ידי הקרבת קורבנות. יתר על כן, ישוע אף היטיב לבאר את התורה כדי לתת מענה מדויק לקיום מטרות חוקיה. באמצעות הענקת רוח הקודש לתלמידיו-חסידיו הוא האציל ומאציל עליהם את היכולת להתייחס אל התורה באופן הראוי לה, לכבדה ולציית לה. בהיותם מלאים ברוח הקודש מהווים תלמידיו של ישוע את "גוף המשיח" ועל  כן הופכים גם הם ל"דבר שנהיה בשר". פרקים י"ג וי"ד בספר ויקרא מוקדשים לנושא הצרעת ולטיהורה (הריפוי ממנה). על אף ההוראות והמצוות הרבות הכרוכות בנושא זה, הדוגמאות היחידות לשימוש מעשי בהן מצוי רק בבשורות, כאשר ישוע ריפא מצורעים והורה עליהם למלא את הכתוב בתורה (למשל במתי ה' 1-4). זוהי דוגמא מובהקת, אם כי סמויה, בה נחזות פעולותיו של ישוע בטקסט כגון זה המשופע מצוות שרק ישוע הפכן לרלוונטיות.

 "ישוע כדבר אלוהים" הוא מושג רחב ועמוק ולא פשוט להבנה. אולם בשל חשיבותו לא נוכל להתעלם ממנו, גם אם נעשה זאת בטעימה על קצה המזלג. ההכרזה בספר ההתגלות כי "עדות ישוע היא רוח הנבואה" (התגלות י"ט 10) מורה על כך שהנבואה המקראית היא למעשה עדות של ועל בן האלוהים, המשיח, המלך, הגואל והמושיע, אשר נוכחותו מבצבצת כבר מ"בראשית": "בר אשית". או, "בר, בראש אשית". או, בר ברא. יתר על כן, את ה"בר" עוקב העיצור אלף, בעוד העיצור הסופי הוא תו. וכך, הבר הוא לתמיד ראשית הדבר ואחריתו – האלף והתו.

 לסיכום. האב... הֶעֱבִירָנוּ לְמַלְכוּת בֶּן־אַהֲבָתוֹ׃  אֲשֶׁר יֶשׁ־לָנוּ בּוֹ הַפִּדְיוֹן בְּדָמוֹ סְלִיחַת הַחֲטָאִים׃ וְהוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים הַנֶּעְלָם וּבְכוֹר כָּל־נִבְרָא׃ כִּי־בוֹ נִבְרָא כֹּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ כֹּל הַנִּרְאֶה וְכֹל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נִרְאֶה הֵן כִּסְאוֹת ּ מֶמְשָׁלוֹת הֵן שְׂרָרוֹת וְרָשֻׁיּוֹת הַכֹּל נִבְרָא עַל־יָדוֹ וּלְמַעֲנֵהוּ׃  וְהוּא לִפְנֵי הַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ׃ וְהוּא רֹאשׁ גּוּף הָעֵדָה אֲשֶׁר הוּא רֵאשִׁית וּבְכוֹר מֵעִם הַמֵּתִים לְמַעַן יִהְיֶה הָרִאשׁוֹן בַּכֹּל׃ כִּי־כֵן הָיָה הָרָצוֹן לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת־כָּל הַמְּלוֹא (אל הקולסים א' 13-19). בהיות ישוע בורא כל, וזאת באמצעות האמירה, הדיבור, או הדבר, הוא מגלם את "דבר אלוהים". ישוע, יד ימינו והזרוע המבצעת של האב, 'מככב' בכתובים טרם ביאתו הראשונה (בצורת יהוה בבשר, או "מלאך ה'"), בנבואות הרבות העוסקות בו, או דרך דמויות המהוות דפוסים-מקדימים לבואו, באירועים המקבילים לחייו, למעשיו ולשליחותו, בנבואות העוסקות בשיבתו (הן בתנ"ך והן בברית החדשה), בתורה אותה הוא ממלא ומפרש ובהאצלת רוחו המקנה לתלמידיו את היכולת לקיימה. באמצעות רוח הקודש שישוע מעניק לאותם תלמידים הופכים גם הם ל"דבר אלוהים בבשר".