מכמני לשון בפרשת מסעי במדבר ל"ג – ל"ו

פרקים ל"ג – ל"ו מכילים את פרשת "מסעי", האחרונה בספר במדבר. "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם" (ל"ג 2). למרות שמשה מכיר את המסע על בוריו, וגם את שמות כל האתרים והמקומות בהם עברו וחנו, הרי שהרשימה הבאה (פסוקים 3-49) מוכתבת לו "על פי ה'". כשהם תוהים באשר לחשיבות הפרטים הטכניים הללו, מסיקים כמה מן המפרשים, כולל רש"י, כי הרשימה נועדה להזכיר לעם ישראל את מעורבותו של ריבון עולם בכל פרטי המסע ותהפוכותיו. כל שם ושם הופך אפוא לאמצעי תזכורת, האמור לעזור ולשחזר את פעולות האלוהים למען עמו. על פי הרמב"ם, שמות המקומות הם עדות המאשרת את עובדת שהותם של בני ישראל במקומות הללו, מקומות אשר רק בעזרת אלוהים ניתן היה לשהות בהם, ובכך ניתנת הזדמנות לעם להיזכר בניסים שחולל האלוהים למענם. ספורנו מוסיף על כך: "'רצה האל יתברך, שייכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו 'במדבר בארץ לא זרועה' [עיין ירמ' ב' 2], באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ. 'ויכתוב משה': כתב המקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע והמקום שנסעו ממנו – טוב. 'ואלה מסעיהם למוצאיהם': ולפעמים קרה היפך זה. וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן 'ויסעו' ממקום פלוני 'ויחנו' במקום פלוני, כי המסע והחנייה כל אחד מהם קשה'. לפי דבריו אלה נראה שתורתנו אחרי שהראתה לנו את דור המדבר בכישלונותיו, בנפילותיו ממדרגת מעמד הר סיני לתאוות בקשת בשר ובצלים, בנרגנותו, בכפיית טובתו ובמחלקותיו – הנה הראתה לנו גם את ישראל בנאמנותו, בלכתו אחרי ה' 'במדבר בארץ לא זרועה' – בלכתם אחריו למרות הכל..." [1]

 

פרק ל"ד מפרט את שטחה של הנחלה. בתקופה בה לא התקיימו גבולות קבועים בין ארצות היה בזה חידוש מהפכני, המבליט, שוב, את החשיבות שמייחס ה' לארץ ולאחיזה בה. כאן גם קובע האלוהים מי "אשר ינחלו לכם את הארץ" (ל"ד 17). בעקבות הוראות אלו, נמנות הערים הניתנות ללויים בתוך נחלות השבטים השונים: "צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ,ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללויים" (ל"ה 2). נחלה היא גם "ירושה" (ל"ג 52,53) כאשר הפועל הוא לרשת ובמקור "לרושש", כלומר לגרום למישהו אחר להתרושש, להפוך לרש – עני. ובכן, לצד "ירושה" ניתן להציב את "מגרש", שבדומה ל"ירושה" מכיל את רעיון ה"גירוש". העברית היא לעתים בוטה ואינה טורחת לחפות על עובדות החיים או ליפות את המציאות. ממתי י"א 12 (תרגום דליץ') אנו למדים שגם "מלכות השמיים נתפשה בחוזקה והמתחזקים יחטפוה". כן גם כאן, על מנת לתפוס את נחלת ה' (ונחלתם שלהם) היה על בני ישראל "לרושש" ול"לגרש" את תושבי הארץ. הבה נשווה לזאת את, "ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק ותאמר לאברהם, 'גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני יצחק'" (בראשית כ"א 9, 10).

 

הנושא הבא המעסיק את פרשתנו הוא ערי המקלט על כל הלכותיהן, כאשר לפי אחת מאותן הלכות ההורג בשגגה חייב להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, ואז "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (ל"ה 25,28). כך גם אנחנו; רק על ידי מותו של הכהן הגדול שלנו שוחררנו מאשמה וכעת ניתן לנו לצאת לחופשי ולזכות בנחלתנו (עיין מעשי השליחים כ' 32, כ"ו 18, אל האפסים א' 11, אל הקולסים ג' 24, אל העברים ט' 15). עובדה זו מקבלת משנה תוקף בקוראנו את החלק האחרון של הפרק: "ולא תיקחו כופר [כפ"ר – כמו גם "כפרה"] לנוס אל עיר מקלט לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו [תטמאו-תזהמו] את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו. ולא תיטמא הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (ל"ה 31-34). כך טיהר דמו הטהור של ישוע, הכהן הגדול, את נחלתנו (הגשמית) וגם אותנו ובו זמנית העניק לנו גם נחלה רוחנית (עיין פטרוס א', א' 4).

 

על ערי המקלט נאמר בפסוק 11: "והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה". מעניין כאן השימוש בפועל "והקריתם" (מלשון "מקרה") שנראה כחיבור של מושגים מנוגדים, כיוון שעל פי השכל הישר 'מקרה' –  בין אם מקורו באלוהים ובין אם לאו - אינו נתון לקביעה או לבחירה.  "והקריתם לכם..." הוא לכאורה מונח 'בלתי אפשרי', אך אינו זר לחשיבה העברית המצרפת ניגודים. נראה אפוא שצירוף זה מצביע על המקום בו נפגשת ההשגחה העליונה עם רצונו החופשי של האדם, באופן הקורא תיגר על ההיגיון האנושי.

 

על החשיבות שמייחס ה' למקום אותו הוא ייחד לעצמו ניתן ללמוד מן הפרק האחרון של פרשת "מסעי", שם נאמר: "ולא תיסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל. וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר; כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל, כאשר ציווה ה' את משה..." (ל"ו 7-10). הפועל "יסוב" נגזר מהשורש סב"ב. והוא כמובן "להסתובב או לנוע סחור-סחור" ומרמז בכך על תנועה, חוסר יציבות או ארעיות. השימוש דווקא בפועל זה (לשלילה) מדגיש את אשר קראנו זה עתה, "כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל", כאשר דב"ק. מהווה ניגוד ברור לסב"ב. ("על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", בראשית ב' 24). בהיות ה' "שוכן בתוך בני ישראל" (עיין ל"ה 34), הוא שם לב לכל פרט הקשור למקום משכנו זה ונוקט כלפיו הקפדה יתרה.

 

הנושא דלעיל כרוך בפנייה של "ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף... לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל" (ל"ו 1) בנוגע לבנות צלופחד, אשר כזכור קיבלו אישור לרשת את נחלת אביהן המת (במדבר כ"ז 1-11). בני מנשה חששו , שמא בעקבות נישואין של הבנות הללו לבני שבטים אחרים יאבדו חלקי נחלה שנמסרו לבני יוסף. כפי שנוכחנו לדעת  זה עתה ערעורם של האחרונים התקבל, כאשר הלשון עצמה בה נוקט הכתוב מעניקה רובד נוסף להחלטה. בפרק כ"ז נאמר: "ותקרבנה בנות צלופחד..." אל משה, אלעזר והנשיאים (פס' 1), כאשר בל"ו נאמר על ראשי האבות וכו', "ויקרבו..."  אל אלו אשר בפניהם הם שטחו את טענותיהם. מילותיהן של הבנות, "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו....? (כ"ז 4) מהדהדות בפרק ל"ו: "והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו... ומגורל נחלתנו ייגרע (פס' 3). וכך, על אף הפוטנציאל לניגוד אינטרסים, יושבה הבעיה לשביעות רצונם של שני הצדדים ונראה שאין זה מקרה שהלשון בה נוקט הכתוב מדגישה את ההקבלה והדמיון בין שני האירועים.

 

 

1.     עיונים חדשים בספר במדבר, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי ציוני, ספריית  אלינר

2.