מכמני לשון בפרשת וזאת הברכה דברים ל"ג-ל"ד

 

בפרשת התורה האחרונה, על ברכותיה הנבואיות לעם ישראל כולו ולכל שבט בנפרד, יורד מסך אחרון על משה העוזב כאן את בימת ההיסטוריה. בעבר ראינו את אבות האומה מברכים את בניהם לפני הסתלקותם. כעת אנו חוזים במשה כשהוא מברך את העם אותו נשא כאב בחיקו (לפעמים למרות רצונו, עיין במדבר י"א 12), במשך ארבעים שנה ויותר.

מלות הפתיחה, "וזאת הברכה", מצביעות על כך שהחלק הראשון והכללי יותר של הברכה (ל"ג 2-5) מהווה חלק בלתי נפרד מברכה אחת, בה מברך משה את העם שעה שרוח אלוהים נחה עליו. דהיינו, ברכות השבטים אינן מהוות חטיבה נפרדת מן הדברים הנאמרים לעם כולו. השימוש ב"ברכה", גוף יחיד, רומז על כך שאלוהים מתייחס לשבטים השונים כמרכיבי מכלול אחד ושלם. השימוש בוו החיבור ("וזאת") מצביע על כך שמה שנאמר בסוף הפרק הקודם, שם פונה ה' למשה בהכריזו שוב על כך שהאחרון לא ייכנס לארץ אלא רק יביט בה מרחוק, קשור גם הוא לדברים שייאמרו מיד על ידי משה. ברם, הניגוד בין שני הקטעים הללו הופך את אותה וו חיבור למעין "אבל" או "למרות".

מעמד הר סיני מתואר במונחים נשגבים החוברים לכדי התגלות אלוהית המודגשת באמצעות "ביאתו", "זריחתו" ו"הופעתו" של אלוהים באתרים ובמקומות שונים (פסוק 2). תיאור מקביל, המתייחס לנבואה אחרת, נמצא בחבקוק ג' 3 ובו יש אולי כדי לסייע לנו להיווכח שהתגלות זו של אלוהים אינה מוגבלת בהכרח רק לאשר אירע בחורב, שכן אלוהים אינו כפוף לזמן - גם כאשר הוא (אלוהים) חודר לעולמנו המוגבל והתחום במימדים. לפנינו, אפוא, מעין תיאור 'אפיפני' בזעיר אנפין. את הביטוי "ואתה [בא] מרבבות קודש..." נוטים להבין כביאה עם ה"קדושים", כאשר הפועל הארמי "אתה" מזכיר לנו את "מרנא תא" או את "מרן אתא", כלומר "אדוננו בוא", או "אדוננו בא", המצוי בכתבי הברית החדשה (ההתגלות כ"ב 20). המלים והתחביר יוצאי הדופן בפסוקים 2 ו-3 עולים בקנה אחד עם המשמעות העמומה והמסתורית של פסוקים אלו, המהווים אתגר עבור הפרשנים.  אם כוונת הכתוב היא אכן "רבבות קדושים" (תחת "רבבות קודש" כפי שנאמר כאן) , מדוע בפסוק 3 נעשה שימוש במונח הפשוט והברור, "קדושיו", ומדוע אין ההתייחסות הראשונה זהה לזו שאחריה? לכן, יש לשאול אם ב"רבבות קודש" הכוונה היא באמת ל"קדושים" או ל"חסידים" (או ל"מלאכים" כפי שנוטים הרבנים לפרש זאת), או שמא אין זו הכוונה כלל ועיקר? שמא הכוונה היא למקום קודשו הרווי בקודש?

בפסוק 3 מופיעה מלה בעייתית נוספת והיא: "אשדת", שאין לה אח ורע במקרא כולו. כאשר מפצלים מלה זו לשתי הברותיה מתקבל הביטוי "אש דת", כאשר "דת" היא "ציווי", "נוהג או עשייה קבוע". "דת" מופיעה אך ורק בחלקי התנ"ך המאוחרים יותר, בעיקר במגילת אסתר, פעם אחת בעזרא וכן בדניאל, בקטעים הארמיים. שימוש במלה זו כאן, בתקופה כה מוקדמת, מעורר ספקות. לפי לקסיקון B.D.B ההברה הראשונה של המלה השנייה נשמטה ולפי כך יש לקרוא את "אשדת" כ"אש [יוק]דת". [1]   

 "אף חובב עמים, כל קדושיו בידך והם תוכּו לרגלך, ישא מדברותיך" (ל"ג 3) מציב בפני הקורא מספר בעיות. באמצע הפסוק חל מעבר מגוף שלישי לגוף שני. "חובב" נגזר משורש חב"ב – חיבה קשורה ל"חובא" שהוא חיק (עיין איוב ל"א 33). "חובב" הוא גם אחד משמותיו של חותן משה (עיין במדבר י' 29). על פי דעת מקרא, את המשך הפסוק ("והם תוכו לרגלך") צריך לקרוא "הם מוכים עליך, בשבילך". ואת "ישא מדברותיך" יש לקרוא, לפי פירוש זה, "יקבל תורתך שדברת אליהם". [2] לעומת זאת, על פי B.D.B "תוכו" פירושו "יתקהלו", שכן לדעת המקור הנ"ל פירוש זה תואם את הקשר הקטע כולו. [3]

 גורל ישראל בהווה ובעתיד מוגדר בשני הפסוקים הבאים (3 ו-4). מאחר ומשה נזכר כאן בגוף שלישי, הועלתה השאלה אם הוא מחברם של דברים אלו, או האם העדה היא שמדקלמת אותם: "תורה ציווה לנו משה, מורשה [ל]קהילת יעקב" (פסוק 4). בפסוק 5 נאמר, "ויהי בישורון מלך...". כאן מופיע לפנינו, אם כן, "יעקב" (ה'עוקב', ההולך עקלקלות) ולצדו "ישורון" (ה'ישר'). את האחרון פגשנו גם בשבוע שעבר. בהמשך אנו קוראים, ".... בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". זה עתה קראנו על "קהילת יעקב". "קהילה" (שורש קה"ל) אינו מונח שגור, כאשר תחתיו מופיעים  בדרך כלל המונחים "קהל" או "עדה". נראה ש"קהילה" מצביעה על התארגנות העדה, במקום על אוסף מקרי של המון. כשבני ישראל מאוחדים כקהילה שנגאלה ומאמצת את מורשת התורה, הופך עם יעקב לקהילת "ישורון", קהילה שאורחותיה העקלקלות יושרו על ידי מלכה.

מכאן ואילך משה מאציל ברכה נבואית על כל שבט ושבט.

שלושת הראשונים לקבל את ברכותיהם הם ראובן, שעל אף שאיבד את מעמד הבכורה (עיין דברי הימים א' ה' 1-2), כאן משמש לה כסמל; שנית - יהודה הנועד למלכות, כאשר לוי, השלישי, מסמל את מעמד הכהונה. אין ספק שזה מבנה מלכות האלוהים: קודמת לכל היא הבכורה, כשבמצב האידיאלי היא מכילה את המלכות והכהונה. אולם כשמלכות אלוהים אינה מכוננת (בשלמותה) נוצר צורך לפצל את הבכורה וההנהגה, כאשר בשלב ראשון של שיקום המלכות הם מתאחדות רק בישוע (עיין זכריה ו' 13). בעתיד, בעידן תקומת העם וכינונה של מלכות אלוהים בקרבו, תתקיים הכהונה, שעל פי מלכיצדק (בניגוד לזו של בית לוי), יחד עם המלוכה ("ממלכת כוהנים וגוי קדוש"). 

על אף שהמילים, "יחי ראובן ואל ימות", נשמעות תמוהות במקצת בתור ברכה, הרי שאינן נעדרות תקווה (ל"ג 6). אולם את המילים הבאות שבברכת שבט זה קשה להכיל: "ויהי מתיו מספר". "מתים" כאנשים היא מילה המופיעה במספר אזכורים בתנ"ך, אולם בהקשר של "מתי מספר" הכוונה תמיד היא למספר קטן שניתן למנותו כגון, בבראשית ל"ד 30, דברים ד' 27, ירמיהו מ"ד 28 ותהילים ק"ה 12. לא די שאנשי ראובן נקראים "מתים" (תיאור המצביע על מצבו האנוש של האדם), הרי שמשה 'מאחל' להם שלא יתרבו (בתרגומים לשפות אחרות מוסיפים מילה נוספת ההופכת את המשמעות על פיה). בדומה לנאמר לשבטים האחרים, מן הסתם הדברים הללו מהווים נבואה באשר לעתידו של שבט זה, יותר מאשר ברכה.

 על יהודה נאמר באורח נבואי, "אל עמו תביאנו" (פסוק 7). מכאן אנו למדים שיהודה יהיה נדון להיות נפרד מאחיו לאורך תקופה ארוכה. תחזית זו אכן התגשמה כאשר עשרת שבטי הצפון פרשו מהאיחוד שהתקיים בימי דוד ושלמה, איחוד שעדיין לא התחדש עד ימינו אנו (השווה מיכה ה' 2).

על לוי נאמר בפסוק 9, "האומר לאביו ולאמו, 'לא ראיתיו' ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו". "הכיר" נעוץ בשורש נכ"ר, ממנו נגזר ה"נוכרי", הלא-מוכר והפועל ל"התנכר", אותו פגשנו בתיאור יחסו הראשוני של יוסף כלפי אחיו ששיחרו לפתחו במצריים (עיין בראשית מ"ב 7). כיוון שהכוהנים שימשו גם כשופטים, אסור היה עליהם "להכיר פנים". כלומר, הם לא יכלו להפלות את קרוביהם לטובה לעומת יתר בני העם, ועל כן היה עליהם "להתנכר" כביכול משארי בשרם. על אף ש'הכרות' ו'נוכריות' סותרות לכאורה זו את זו, הרי שלעתים דווקא מתוך התנכרות ניתן להגיע להכרות עמוקה יותר (כפי שאירע במקרה של יוסף ואחיו).

ברכתו של יוסף דומה לתיאור מסלול ניפתל המטפס במעלה גבעות ויורד במורדות עמקים, מגיע למחילות תת-קרקעיות ומתרומם לפסגות הרים. ברכה זו היא מעין מסע, אשר על אף היותו טופוגרפי וגיאוגרפי חוצה גם את גבולות הזמן, נוגע במרכיב האנושי ואף לגרמי השמיים, כגון השמש והירח (מה שמזכיר את חלום יוסף) מגיע. "מגד" הוא המוטיב השזור כחוט השני בברכה בה הוא מופיע חמש פעמים. מהו "מגד"? "המעולה והמשובח ביותר, הוד והדר, מתוק", כאשר הכוונה היא למתנות טבע. [4]  הרי יוסף נקראים "הררי קדם", וגבעותיו "גבעות עולם" (פסוק 15). "קדם" - קדמוני, ראשוני. "עולם" – "נצח ועתיד". גם השמיים וגם התהומות יתרמו לרווחתו של יוסף. "גרש הירחים", הנזכר בפסוק 14, מצביע על התנובה החודשית (מידי ירח בירחו) אשר "תגורש" מבטן האדמה החוצה, שכן צמיחתה תהיה רבה ומהירה. בני יוסף צפויים לנגח עמים עד אפסי (קצוות) ארץ מחד (פסוק 17), אולם מאידך מנהיגות יוסף לא תהיה דומה לזו של מלך או מנהיג צבאי, וגם לא לזו של כהן טיפוסי, שכן בסוף פסוק 16 הוא נקרא "נזיר אחיו". "נזיר", בו נתקלנו לא פעם, מקדיש עצמו לאלוהים ופורש מהבלי העולם הזה, כאשר אחד מסממני נדרו הוא שערו הבלתי גזור המשמש כ"נזר" לראשו. 

לזבולון נאמר "שמח בצאתך" (פסוק 18). בפרשת "כי תצא" (דברים כ"א 10) כבר נתנו דעתנו על כך ש"יציאה" מרמזת לעתים על יציאה למלחמה (עיין דברי הימים א' י"ב 34), וכאשר מדובר בזבולון הכוונה היא גם ליציאה לים (עיין ברכת יעקב לבניו, בראשית מ"ט 13). אורח חייו הקבוע והמתון של יששכר שוכן האוהלים (כאשר מן הסתם אין הכוונה כאן לחיי נדודים, עיין גם ברכת יעקב, בראשית 49, 14), מנוגד לזה של אחיו זבולון. ייתכן ויש בזאת גם רמז לחכמה ולאבחנה בהן ניחנו בני יששכר (עיין דברי הימים א' י"ב 33). שיתוף הפעולה בין שני שבטים שכנים אלו מוצא את ביטויו בפסוק 19: יששכר "עמים [ל]הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק", בעוד שחלקו השני של הפסוק מעמיד במרכזו את זבולון המפיק אוצרות מן הימים והחופים כאשר נאמר עליו, "כי שפע ימים יינקו, ושֹפוני טמוני חול". הכוונה בקריאתם של שני השבטים הללו את העמים אל ההר היא, מן הסתם, ל"הר ה'".  

"ולנפתלי אמר, 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', ים ודרום יירשה'" (ל"ג 23), בעוד אשר "יהי רצוי אחיו" (פסוק 23).  וכך, רצון נפתלי יסופק, בעוד אשר יהיה רצוי ומקובל על אחיו.

יש לציין שברכת שמעון בולטת כאן בהיעדרה. יש הסוברים שכאשר נאמר ליהודה, כבר בפתח ברכתו, "שמע ה' את קול יהודה", נרמז כאן לשבט ש מ ע ו ן (שורש שמ"ע), שהרי שבט זה נדון היה להיטמע בקרב אחיו יהודה.

בפסוק 15 קראנו על "הררי קדם" ובפסוק 27 אלוהים, המתואר כ"מעונה" – מקום, מעון, משכן - נקרא "אלוהי קדם". כך, מי ש'הקדים' והיה מ'קדם', הוא גם זה אשר יהיה ולא יחדל והוא שיאפשר לישראל "לשכון בטח" (עיין פסוק 28) בהיותו מקום "מעונה" כשמתחתה [של ישראל] מצויות "זרועות עולם" (פסוק 27).

מילותיו האחרונות של משה מהוות קריאת עידוד נמרצת לעם: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאוותך! ויכחשו לך אויביך לך, ואתה על במותימו תדרוך" (ל"ג 29).

קרוב לוודאי שלא משה הוא שחיבר את שמונת הפסוקים האחרונים בפרק ל"ד, העוסקים בקבורתו. יותר מכך, סביר להניח שהפרק כולו, על כל 12 פסוקיו, אינו פרי עטו. על גופו שנקבר נאמר, "ויקבור אותו..." (פסוק 6). מכאן ייתכן שהקדוש ברוך הוא עצמו 'עסק' במלאכה זו. על אף שבשמות ל"ג 20 אמר ה' למשה, "לא תוכל לראות את פני", הנה כאן אנו קוראים בפסוק 10: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". וגם אם כוונת הדברים הללו אינה בהכרח מילולית, כאשר הכתוב מבקש להדגיש  'רק' את האינטימיות ששלטה ביחסים שבין משה למקום, הרי שב"פנים", משורש פנ"ה, נמצא ה"פְנים" (עיין יחזקאל מ' 19, 23 וכו') וגם ה"פנייה", ובדרך זו מדגיש הביטוי  את מהות יחסי אלוהים עם שליחו. עקרון זה נמצא גם באיגרת ב' אל הקורינתים ג' 18, בהתייחסות לכל מאמין באשר הוא: "אבל אנחנו כולנו בפנים מגולים [הפונים אליו] רואים במראה את כבוד ה' ונהפכים [בפנים] לאותו צלם, מכבוד אל כבוד, כמו מיד ה' – הרוח".

 

 

[1] The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson. Publishers, Peabody,  Mass. 1979

            [2] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.

        [3]  The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon                                                                                  

 [4] שם