מכמני לשון בפרשת נשוא במדבר ד' 22 – ז' 89

 

 "אחת משיטות הסידור התופשות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה של המלים והביטויים – שיטה שתחילת כוונתה הייתה אולי לשמש עזר לזיכרון". [1]  פרשת "נשוא" מיטיבה להדגים עיקרון זה. אין צורך לחפש בנרות אחר הנושא המאחד את חלקיה של פרשה זו, על שלושה וחצי פרקיה, שכן הוא ברור לחלוטין. על אף שהפרשה עוסקת באוסף סוגיות שונות, השורש נש"א, המופיע כאן בהקשרים שונים ורבים, תורם לשילובן, באופן כזה או אחר, זו בזו.

בפתח הפרשה אנו קוראים בפרק ד' 22: "נשוא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם", כלומר יש לפקוד את משפחת הגרשוני. אף על פי שאת השורש נש"א פגשנו כבר בעבר, השימוש בצורתו הנוכחית, בתור ציווי, היא בהחלט בלתי שגרתית [2]. צורת "נשוא" דומה לשם הפעולה, "נשיאה", יותר מאשר לפועל ועל כן היא תורמת להדגשת הנושא.

 הבה נעקוב אחר השימוש בשורש נש"א לאורך הפרשה, כשאנו בוחנים את אותו בהקשרים שונים ודרך מגוון נושאים. מטרת מפקד בני גרשון מוצגת לפנינו בדברים הבאים: "זאת עבודת משפחות הגרשוני לעבוד ולמשא. ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ואת מסך פתח אוהל מועד ואת קלעי החצר...... על פי אהרון ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני לכל משאם ולכל עבודתם ופקדתֶם עליהם במשמרת את כל משאם" (ד' 24,25,27). לעומת בני הגרשוני, אשר מפקדם מתואר כ"נשיאת ראש", על בני מררי נאמר במפורש כי נפקדו (פסוק 29), על אף שעבודתם מתוארת גם היא כ"משמרת משאם" (פסוק 31). וכך ניתן לסכם את עבודת הלויים: "כל הפקודים אשר פקד משה ואהרון ונשיאי ישראל את הלויים... כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד... איש איש על עבודתו ועל משאו..." (פסוקים, 46,47,49). ראשי הלויים "נישאו" במפקד כדי שיהיו נושאים את משאת עבודת שירות הקודש אשר באמצעותה ירומם ויינשא אדונם הנישא. כמו כן יש לתת את הדעת גם על "נשיאי ישראל" הנזכרים כאן.

 הקטע הבא בו מופיע השורש נש"א הוא בסיומה של סוגיית אשה סוטה (המכונה גם "חוק הקנאה", ה' 11-31) העוסקת בבדיקת בעל החושד שאשתו בגדה בו. במידה והוכחה הבגידה, ולאחר שתעבור את כל התהליכים המפורטים כאן, "האשה ההיא תישא את עוונה" (פסוק 31). בעוד "משאות" הלויים בעבודת המשכן היו מן הסוג ה'מרומם', כאן מצביע "נשוא" על עול אשמה כבד משקל.

 ה"נשיאה" שבה אלינו בברכת הכוהנים הידועה, החותמת את פרק ו'. לקראת סוף הברכה אנו קוראים, "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (פסוק 26). כאן אנו מבחינים בשימוש שונה לחלוטין בפועל נש"א, בהיותו נוגע ליחסי אלוהים עם עמו. יש לתת את הדעת על כך שהברכה נאמרת בגוף שני יחיד, מה שמצביע על היותה מופנית אל כל אחד ואחד בקהל ישראל. ב"ישא ה' פניו אליך" באים לידי ביטוי חסד, חן, קבלה ו'פניה' (אשר לה ול'פנים' שורש משותף) מעם האלוהים המבקש לטעת תקווה בלבבות בני עמו.

פרק ז' מוקדש כל כולו לקורבנות שהעלו ראשי השבטים בחנוכת המשכן (אוהל מועד). היו אלו ה"נשיאים" - הנשואים מעם. בהטיה "נשיא" גלומה המשמעות של 'זה שניתן לנושאו', כלומר שנמצא ראוי למשרה הרמה  בהפגינו את התכונות והמעלות המתבקשות.  דברי אזהרה חריפים נאמרים ל"נשיאים" שנישאים לרום כעננים, אך הם חסרי תועלת ואף גרוע מכך: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן--אִישׁ מִתְהַלֵּל, בְּמַתַּת-שָׁקֶר" (משלי כ"ה 14). דימוי זה חוזר על עצמו באיגרת הראשונה לכיפא, שם, בפרק ב', מוגדרים "הַהוֹלְכִים אַחַר הַבְּשָׂרִיּוּת בְּתַאֲוַת טֻמְאָה וּבוֹזִים אֶת הַסַּמְכוּת הָעֶלְיוֹנָה..." בתור... "בְּאֵרוֹת בְּלִי מַיִם הֵם, עֲנָנִים [נשיאים] נִדָּפִים בִּסְעָרָה, אֲשֶׁר אֲפֵלַת  חֹשֶׁךְ שְׁמוּרָה לָהֶם" (פסוקים 10,17).

 הבה נשוב כעת אל פרופ' מ"ד קסוטו, ונעיין שנית ברעיונותיו בהקשר ל"קו המנחה והמדריך את הסדר בפרשתנו". למעלה כבר הבאנו את דבריו הקושרים סדר זה באסוציאציות של מלים וביטויים. קסוטו ממשיך באומרו, "'... לפי שיטת המקרא יש כאן סידור ויש כאן יחס בין פרשה לפרשה ['פרשה' כאן, כל אחד מחלקיה  של הפרשה]: בסוף הוראות סידור המחנה כתוב שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. הזכרת הצרוע גוררת אחריה על סמך אסוציאציה רעיונית את דיני האשם. הואיל והמצורע חייב להביא אשם ביום טוהרתו – באה אחריה פרשת דיני אשם.' וכך הולך קאסוטו וחורז על חוט זה של 'אסוציאציה רעיונית או מילולית' את פרשיותינו: דיני אשם נאמר בהם (ה' ו): 'למעול מעל בה'', ובאשה סוטה נאמר (ה י"ב): 'ומעלה בו מעל'.' וכן נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה בדרך של אסוציאציה מילולית: בפרשת סוטה נאמר (ה' יח) 'ופרע את ראש האשה' ופרשת נזיר (ו', ה): 'גדל פרע שער ראשו'".[3] הקשרים מעין אלו תקפים גם בכל הקשור לשורש נש"א. החוזר ונשנה בפרשתנו. בהתאם לעיקרון זה, את סמיכותה של ברכת הכוהנים לדיני הנזיר ניתן לקשור לאיסור שחל על הכוהנים והנזירים כאחד להתקרב לגופת המת (השווה ו' 6 לויקרא כ"א 11). ציווי נוסף הקושר את נודרי נדר הנזיר לכהנים מצוי בפרק ו'' 2 שם מוטל איסור שתיית יין, שיכר, חומץ ומשרה ענבים על הנזירים, כשם שבויקרא י' 9 נאסר על אהרון ובניו לשתות יין ושיכר בבואם אל אוהל מועד (כשזה נאמר להם מייד אחרי מותם של נדב ואביהו שהקריבו "אש זרה").

במסגרת דיני פיצויים בגין אשם גזלות, הנזכרים בה' 5-10, עולה נושא ה"וידוי". אין זו הפעם הראשונה בה אנו נתקלים בסוגיה זו. למעשה כבר בפרשת "ויקרא" בחנו את המונח. ספר החינוך ממשיך לשפוך אור על העניין: "משורשי המצווה, לפי שבהודאת העוון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת, כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה: גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו – ייזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהי נכשל בו. אחר שיאמר בפיו: כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשיי – יהיה נגדר, שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך יירצה לפני בוראו; והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו – הדריכם בדרך זו יזכו בה". [4] בדומה לכך אנו קוראים באיגרת יוחנן הראשונה: "אם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לסלוח לנו על חטאינו ולטהר אותנו מכל עוולה" (א' 9). הירש מפנה את תשומת לבנו לכך שהפועל ל"התוודות" הנו בבניין התפעל משום ש"בחרה התורה בצורה זו... כדי שיגיד אדם לעצמו, שיעלה לתודעתו את רוע מעשהו". [5]

לפני שנשוב לעיין שנית בפרשת סוטה, מן הראוי להתעכב קמעה על הנאמר בפתח פרק ו': "וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃  דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוָֽה". "להפליא נדר" (ע' במד' ט"ו 3 "לפלא נדר") הינו מונח נדיר וסתום משהו, בו עיינו לאחרונה בפרשת בחוקותיי (ויקרא, כ"ז 1), המפורש כ"להקדיש". בהפטרת השבוע העוסקת בלידתו של שמשון והקדשתו מבטן לנזירות מופיע השורש פל"א פעמיים, אם כי ללא קשר ישיר ל"נזירות" עצמה. בעת שמנוח אבי שמשון שואל לשמו של המלאך שבישר על לידת בנו ענה הלה בשאלה: "למה זה תשאל לשמי, והוא פלאי?" (שופטים י"ג 18). בפסוק הבא אנו קוראים: "וַיִּקַּ֨ח מָנ֜וֹחַ אֶת־גְּדִ֤י הָֽעִזִּים֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה וַיַּ֥עַל עַל־הַצּ֖וּר לַֽיהוָ֑ה וּמַפְלִ֣א לַֽעֲשׂ֔וֹת וּמָנ֥וֹחַ וְאִשְׁתּ֖וֹ רֹאִֽים". שמו ה"פלאי" של המלאך, אשר "הפליא לעשות", עשוי להסגיר את זהותו כזה אשר נודע מאוחר יותר כ"פלא יועץ" (ישעיהו ט' 5). "היפלא מה' דבר?" מילים אלו נאמרו גם הם בהקשר לבשורה ללידת בן לזו אשר צחקה ופקפקה (בראשית י"ח 14).

שרשור זה (של פל"א) אולי אינו שופך אור נוסף על הנאמר בפתח במדבר פרק ו', אך הוא מאשר את דבריו של פרופ' קסוטו ביחס לאסוציאציות לשוניות החוברות זו לזו. יתרה מזאת, יש בזאת משום הוכחה שכל חלקי דבר-האלוהים קשורים ונסמכים זה על זה וכך מהווים מצרף אורגני שלם.  

 הבה נחזור, כאמור, לפרשת סוטה ונעיין בה מזווית שונה. כאשר ישוע קם לתחייה ביום הראשון בשבוע (ע' יוחנן כ' 1), הוא היה בבחינת 'עומר התנופה', למען 'התרצותנו לפני אלוהים' (ע' ויקרא כ"ג 11). מידת עומר שעורה זהה לעשירית האיפה (ע' שמות ט"ז 36), כשזה בדיוק מה שהיה על הבעל הקנאי להביא כקורבן עבור אשתו: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ, אֶל-הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ, עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים" (במדבר ה' 15). לאחר מכן היה על האישה לשתות "מים קדושים" מהולים בעפר שנקראו גם "מים מרים המאררים". אם האישה אכן בגדה בבעלה ונטמאה, יגרום ה' לכך שבעקבות שתיית המים ירכה תיפול ובטנה תהיה צבה (פס' 17-22). ישוע, בהיותו על הצלב, קיבל "יין מהול במרורת צמח הראש" (מתי כ"ז 34). הוא אמנם סרב לשתות, אך נאמר שהוא טעם מן התמהיל הזה. וכך, ישוע, כבעל הקנאי – או כנציגו - (ע' שמות ל"ד 14, דברים ו' 12-15 וכו'), אשר רעייתו, ישראל, שרכה דרכיה (ע' ירמ' ג' 6) הוא-הוא "קרבן עשירית האיפה" שמביא בעל האישה "עליה" (ה' 15). בנוסף לכך, ישוע הוא גם הכהן המקריב את הקורבן (ע' אל עברים ה' 10), הלוקח על עצמו את תוצאות חטאה של האישה (ישראל) ומקבל במקומה את כוס המרורים (ע' מתי כ"ו 42, מרקוס י"ד 36, לוקס כ"ב 42, יוחנן י"ח 11).  אולם ללא התערבות ישוע, בעקבות הוכחת אשמתה של האישה הנזכרת לעיל לא רק שהיא הייתה ממשיכה לשאת את עוונה, גם האלה-המארה-הקללה הייתה מנת חלקה כל הימים. לעומת זאת בויקרא כ' 10 נאמר במפורש שהנואפת (והנואף) תומת. כיצד ניתן ליישב את שתי הגישות הללו? ייתכן והתמונה הרחבה, בה התבוננו זה עתה, תתן לנו מענה, כאשר ישראל שנאפה באלוהים-בעלה היא זו שהומתה, (נכחדה לבלי שוב, לפחות עד עתה) בעוד יהודה, המשיכה לשאת את עוונה ואת קללתה במהלך הדורות. נתונים אלו תקפים כל עוד אין לישראל (וליהודה) גואל. אולם כיוון שהוא בא, פני הדברים השתנו לחלוטין.

 לפני מספר שנים הגיב לדברים הללו אחד הקוראים, שאמר את הדברים הבאים: "לאחרונה מצאתי קשר בין המים המרים לבין הנאמר בישעיהו נ"ג. לגבי האישה בבמדבר ה', נאמר שהיא "תישא את עוונה". במידה ונמצאה אשמה, הרי שמן הסתם תהיה עקרה. לעומת זאת אם היא חפה מעוון נאמר "ונזרעה זרע" (פס' 28). על בגידתה של ישראל, כאשתו של ה', יכלו להעיד עדים רבים (בעוד שאין כן הדבר לגבי האישה הסוטה בפרשה, ה' 13). אילו ישראל הייתה נאלצת לשתות את המים המרים, התוצאה הייתה ברורה. אולם המשיח התערב למענה, וכך נאמר בישעיהו נ"ג 4: "חוליינו הוא נשא", ובפסוק 11: "ועוונותם הוא יסבול", ושוב, "והוא חטא רבים נשא" (פס' 12). ישוע נשא, איפה, את חטא האישה במקומה, ואף שתה את המים המרים (מה שמזכיר לנו גם את המרור של חג המצות). "יראה זרע" (בפסוק 10) תמיד עורר בי תמיהה, שכן ממש לפני כן כתוב (בפסוק 10), "אם תשים אשם נפשו", כלומר אם הוא ייתן עצמו כקורבן אשם. שוב, אם מעיינים בפרשת סוטה ניתן להבין שאילו היה על ישראל לשתות את המים המרים היא הייתה נותרת עקרה. המשיח, לעומת זאת, אמור ל'ראות זרע' (של תלמידים נאמנים לאורך דורות רבים), אך כיצד יקרה הדבר אם על אשתו נגזר להיות עקרה? לכן היה עליו לשתות את הכוס במקומה, אף שהיה חף מעוון, חטא ואשם. כנראה שאין זה מקרה שמיד לאחר מכן נאמר (בנ"ד 1): "רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה' אָמַר יְהוָה".

 הדברים הבאים מתהילים מיטיבים לסכם את אשר קראנו לעיל: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה׃ אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֺן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה" (תהילים ל"ב 1-2). 

[1] אומברטו קסוטו, בעיונים חדשים בספר במדבר, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני,   ספריית אלינר.

[2] על אף שבפרשת "במדבר" נתקלנו כבר בצורה זו בד' 2.

[3] עיונים חדשים

[4] שם

[5] שם