מכמני לשון בפרשת בלק במדבר כ"ב – כ"ה 9

 

עלילות ישראל והרפתקאותיו בחלק זה של מסעותיו (כולל הניצחון החלקי שנחל מלך ערד בהתקפת הפתע שלו על העם), מסתיימות במפלת האמורי בידי ישראל. מלך מואב, בלק, נזעק אפוא ופונה אל בלעם בן בעור הקוסם כדי שהאחרון יטיל קללה על העם שהווה איום כה גדול עליו. "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה... הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי" (כ"ב 4-5), אומר בלק, שחששו דומה לזה של פרעה במצרים (ע' שמות א' 8-9). במלים אחרות, 'ההמון העצום הזה עלול לחסל את ארצי ועמי כשור רעב המלחך את עשב שדה. מספרם כה רב עד כי הם מכסים את כל השטח הנראה לעין'. פני הארץ, או החלק הנראה לעין, מתואר כאן כ"עין הארץ". השימוש בדימוי העין (בו נתקלנו פעמים מספר בהקשרים שונים) נעשה כאן כדי לתאר לא את ה'רואה', אלא את ה'נראה'. מאחר וציר הפרשה סובב סביב "חזונות וחזיונות" בלעם, אך טבעי הדבר שעיניים, ראייה וכל הכרוך בכך נזכרים כאן בצורות שונות - כשלושים פעם. הפרשה אף נפתחת במילים "וירא בלק..." בפרק כ"ד אנו קוראים: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל... ויאמר, ' נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין, נאום שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים'" (פסוקים 3,4,16). "שתום העין" – שפירושו גלוי – דומה מאד להיפוכו שהוא "סתום", חסוי ובלתי נגלה (לדוגמא יחזקאל כ"ח 3). ואכן, יכולת הראיה של בלעם, בה הוא כה בוטח, היא יותר מאשר מפוקפקת. הדבר בא לידי ביטוי ציורי ביותר בתמונה בה נראה הקוסם הרוכב על אתונו כשהוא אינו מצליח לראות את אשר הבהמה רואה ללא כל מאמץ.   

שמו של בלעם, כמו זה של פרעה (עיין פרשת "מקץ", בראשית מ"א – מ"ג), תואם את בעליו המבקש "לבלוע" את "עם" ישראל בכוונה זדונית שתכליתה להביא שמד וכליה. "הפועל 'בלע' [אכן] מסמל לעתים מזומנות כליון והרס, כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות, ישעיהו ג' 12, מ"ט 19 וקוהלת ב' 2." [1]  במזמור נ"ב 6 אנו מוצאים "דברי בלע" לצד "דברי מרמה", וכמובן בפרשת קורח אותה קראנו לאחרונה, בה נועד לפועל בל"ע תפקיד מרכזי (ע' כ"ו פס' 29,32).    

המשימה שבלק מטיל על בלעם מתמצית במלים: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה... כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואת אשר תאור –יואר" (כ"ב 6  השווה ברא' י"ב 3, דברים שאמר ה' לאברם) . כאשר בלעם מצטט את בלק (בכ"ב 11) הוא משתמש ב"קבה" תחת "ארה", שעה ששני הפעלים הללו מובנם הוא "לקלל". קל"ל. נגזר מ"קל" ומביע הקלת ראש במישהו, בעוד שני הפעלים הקודמים – ארר וקבב – בהם נעשה שימוש בטקסט זה, הם בעלי משמעות 'כבדה' יותר. "אר"ר – מ'אררו' באכדית, משמעו לטמון פח או לקשור, בעוד שם העצם 'איריטו' הוא לולאה או עניבת חנק. על כן בעברית 'ארר' מן הסתם פירושו קשירה בכישוף, הטלת מגבלה, גינוי, הנחת מוקש או החְלשה. וכך פירוש הקללה בבראשית ג' 14,17, בה מצוי הפועל 'ארור', הוא הרחקה ונידוי של הנחש מכל החיות האחרות וקביעת גזר דין על האדמה. 'קבה' הוא לחש קסם שנועד לפגוע ולגרום נזק ליעדו". [2] שני פעלים אלו מצויים לאורך הפרשה כולה, מה שמצביע על כך שלפנינו אכן עיסוק בכישוף וקסמים. ואמנם בפרק כ"ב 7 מופיעים זקני מואב ומדיין כשבידיהם "קסמים" ולעומת זאת, בכ"ג 23 אומר בלעם מלים ששם בפיו אלוהים: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל; כעת ייאמר ליעקב ולישראל, מה פעל אל" ולא מה שנקבע בידי נביאי השקר והקוסמים. לכן, כאשר ראה "בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישם אל המדבר פניו" (כ"ד 1). 

בדרכו למלא אחר דרישות בלק, אשר שלח אליו "מלאכים" (כ"ב 5) ו"שרים", נתקל בלעם ב"מלאך ה' בדרך לשטן לו... וחרבו שלופה בידו" (פס' 22,23,33). הצבת "מלאך" ו"שטן" זה לצד זה, בהקשר שלפנינו, היא מעניינת במיוחד ומרמזת על עליונותו של ריבון העולם על כל שלטון או שררה, כשבכוחו להשתמש באחד ומנגד בשני (בו זמנית ו/או לסירוגין) כדי להשיג את יעדיו (ע' משלי ט"ז 4). 

אולם בלעם, המתיימר לנבואה, שלא כאתונו, אינו חש בשליח ה'. כאשר בהמתו נאלצת לסטות ממשעולה ועל ידי כך גורמת אי נוחות לבעליה, מסתער עליה בלעם בחמת זעם ומכה אותה במקלו (פסוקים 23,25,27). מכאן והילך נפתח דו-שיח מוזר בין אדם לאתונו. בלעם הנבוך והפגוע חייב להתמודד לא רק עם אי נוחותו הפיזית, אלא גם עם כעסו הבלתי מוצדק ולבסוף להביע חרטה על יחסו כלפי הבהמה החפה מפשע. וכאילו אין די בכך, הרי שכאשר מגלה אלוהים את עיניו עליו לספוג את תוכחת המלאך לנוכח כסילותו ועיוורונו: "ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים, אולי נטתה מפני כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי" (פסוק 33). בלעם מודה לאלתר על טעותו, ורק אז מורשה ללכת "עם האנשים" כשעליו לומר רק "את אשר אדבר אליך" (עין פסוק 35). בשיחה שבין בלעם לאתון מצדיקה הבהמה את מעשיה בשאלתה הרטורית: "... עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" (פסוק 30). סכ"נ בהקשר זה משמעו "כחוק, כנוהג, באורח שגרתי". אולם שורש זה משמעו גם "שרות, תועלת" (סוכן/ת עיין מלכים א' א' 2,4, ישעיהו כ"ב 15). האתון אכן שרתה את אדונה בנאמנות והביאה לו תועלת בעבר, ועוד יותר מכך ברגע זה, בהיותה כלי שרת ביד ה'. 

שלוש פעמים מופיע בטקסט שלפנינו הביטוי "שלוש רגלים" (כ"ב 28,32,33), במקום "פעמים" השגור יותר. את "פעם" בחנו בפרשת "תצווה" (בשמות כ"ח 33) והבחנו שהוא נגזר של פעימה. גם "רגל" וגם "פעם" מרמזים על תנועה של הזמן והתקדמותו. התקדמות זו, במיוחד כפי שהיא מצטיירת כאן בהקשר להליכה, יש לה מטרה ויעד. ומאחר ובהליכה נלקחת בחשבון גם הגעה למקום מסוים ניתן לראות גם כאן, כפי שכבר הבחנו במקומות אחרים (במיוחד ב"יעד" על נגזרותיו), שבחשיבה העברית קיים קשר בין זמן ומקום. הייתה זו רגלו הלחוצה של בלעם (כ"ב 25) אשר מנעה ממנו להגיע ליעדו, ואולי זו הסיבה לשימוש כאן ב"רגל" ולא ב"פעם". בפרשה הקודמת התייחסנו ל"מרגלים" שנשלחו על ידי משה (כ"א 32), אולי מתוך כוונה שלא יהיה "רַגָל" (דיבה, לעז, השמצה, תהלים מזמור ט"ו 3) על לשונם, כפי שהיה על לשון ה"תרים" את הארץ וכפי שעלול היה להיות גם בפי בלעם. 

בשני המפגשים הראשוניים בין אלוהים ובלעם נאמר, "ויבוא אלוהים אל בלעם" (כ"ב 9, 20). אולם על המפגשים שבעקבותיהם ברך בלעם את ישראל, בעל כורחו, כשאלוהים שם את הדברים בפיו, נאמר שהאל "נקרה" אליו (כ"ג 3,4,15,16). השימוש בפועל זה מותיר את הרושם שיחסו של אלוהים למפגשים הללו היה כאל אירועים אקראיים ולא מתוכננים, ושהוא הקל ראש ב'חוזה העתידות'. אולם באשר לבלעם, נראה שהחוויה הבלתי שגרתית שהוא חווה עם אתונו לא הייתה אלא הכנה לקראת הדברים שאלוהים התעתד לשים בפיו, דברים המתבטאים בארבע נבואות רבות עוצמה. "מבחינת הזמן מתייחס המשל הראשון רק להווה המיידי, לדור המדבר אשר ראו עיניו, השני לעתיד הקרוב – לדור כובשי הארץ, השלישי לעתיד הרחוק, לתקופה בה יושלמו כיבושים ומלחמות, בה ישכב הארי על רבצו ואין מחריד".[3] אולם קיימת גם ברכה רביעית, ברכה אשר בלק מתעלם ממנה (כ"ד 14-19). 

משתמו הקללות שהפכו ברכות, מצווה בלק הכועס על הנביא השכיר לברוח, כשהוא מוסיף את הדברים הבאים: "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד" (כ"ד 11). בעיוורונו ובעיקשותו מעז מלך מואב להכריז, "ה' מנעך מכבוד"! בשלב זה בלעם, שהפך לאישיות בלתי רצויה, מוכן לגלות לבלק את "אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (פסוק 14). המלים הבאות אינן ערבות לאוזנו של המלך, אולם למרבה הפלא אין הוא פוצה פה (אולי בשל ההתייחסות למועד הרחוק של "אחרית הימים"). בסיומה של נבואה כבדת משקל הנוגעת לישראל ולכמה משכנותיה, נפרדים השניים בדומיה כשהאחד "שב למקומו" והשני "הולך לדרכו" (פסוק 25). וכך, בקול דממה דקה, נופחת לה חיים מזימתו הגרנדיוזית של בלק שאמורה הייתה לקטול את אויביו. 

הסיפור על מלך עובד עבודה זרה השוכר את שירותיו של קוסם (עובד אלילים כמוהו) כדי לקלל את עם ה', כאשר המקלל מוצא עצמו חוזה גדולות ונצורות על אותו עם, הוא אחד מן המוזרים שבסיפורי התורה. סיפור המשנה, אודות האתון הדוברת בלשון אדם מוסיף נופך שונוּת לטקסט זה. חלק מן הפרשנים "רואים בשיחה שבין האתון והאדם את הלעג שלעגה התורה לאמונות הללו, לעג להתרברבות של ה'חוכמה' האנושית המאמינה שיש בכוח המכשף-קוסם-מנחש לקלל, היינו להכריח כוחות עליונים להישמע לו". [4]  וכך, בסיפור האתון מהדהדת כל פרשת בלעם כולה את יכולתו העל-טבעית כביכול של אדם לקבוע גורלות. אולם, אם ניתן לאתון לפצוח פה ולדבר, אפשר גם שרמאי ומתחזה כבלעם יפתח את פיו ויגיד דברי אלוהים חיים. פרק א' באל הקורניתים א' עוסק במי שחושבים עצמם לחכמים: "אאבד חכמת חכמים ובינת נבונים אסתיר... אבל אלוהים בחר בכסילים אשר בעולם כדי לבייש את החכמים, ובחלשים אשר בעולם כדי לבייש את החזקים. בנחותים אשר בעולם ובנחשבים לפחותי ערך בחר אלוהים, בדברים שהם כאפס, כדי להשפיל עד לאפס את הדברים הקיימים" (פסוקים 19,27-29). בסופו של דבר ריבונות ה' היא הגוברת על כל הניסיונות הרופסים של האדם לשלוט בחייו, בגורלו ובגורלם של אחרים. 

חלקה האחרון של הפרשה מהווה למעשה את פתיחתה של פרשת "פינחס". מה שלא הושג במלחמה ואף לא בכשפים, מצליח עכשיו באמצעות הפיתוי.[5]  בכ"ה 3 אנחנו קוראים: "וייצמד ישראל לבעל פעור...". בקטע הקודם, בפרק כ"ב 41, נזכרו רמות בעל, שהיה אחד מן האתרים לשם שלח בלק את בלעם כדי שיקלל את ישראל. מאוחר יותר, כאשר מטרותיו של בלק לא הושגו, הוא הוביל את נביא השקר לראש פעור (כ"ג 28). כך נזכרים גם "בעל" וגם "פעור" עוד בטרם ביצע העם את מעשה הנבלה, כאשר אזכור זה מהווה מעין רמז נבואי על האירוע הטרגי בו "נצמד העם לבעל פעור". הדמיון בין "פעור" והפועל "לפעור" אינו מקרי, וכך אנו קוראים בישעיהו ה' 14: "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה". 

"ויאמר ה' אל משה, 'קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש..." (כ"ה 4). "הוקע" משורש יק"ע, ומכאן "נקע" -  הזזה וגם עקירה מן השורש. כיוון שראשי העם לא דאגו לכך שהחטא יוקע משורשו מקרב העם נדונו הם עצמם להיות מוקעים באמצעות תליה (מעשה שלא הוצא אל הפועל). 

 

[1]

 Theological Wordbook of the Old Testament, ed. R. Laird Harris, Moody Press,   Chicago, 1980.

                                                                                                                

[2] שם

[3] עיונים חדשים בספר במדבר, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי ציוני,

      ספריית אלינר

[4] שם

[5]Gill Commentary, Online Bible