פרשת "תרומה" מציגה
בפנינו מספר מונחים ורעיונות בהם לא נתקלנו עד כה. "תרומה", נגזרת של
השורש ר.ו.מ, כלומר גובה, הגבהה, נשיאה, נשוא. המלים "כל איש אשר ידבנו לבו,
תקחו את תרומתי" (כ"ה 2), מגדירות את אופי התרומה הניתנת 'מן הלב'
וה"מורמת", סמלית, אל על בשל חשיבותה הן לתורם והן לה' (ה'מורם'
וה'נישא'). "נדיבות", מן השורש נ.ד.ב, היא נתינה מתוך בחירה חופשית וכן
גם "שפע", כמו ב"גשם נדבות" (מזמור ס"ח 10). בהושע
י"ד 5 אנו קוראים, "אוהבם נדבה" ובשירת דבורה (שופטים ה' 9 )
נזכרים "המתנדבים בעם". התרומות כוללות זהב וכסף (מן הסתם מתנות המצרים
לעם ישראל), כדי להקים "מקדש" בו 'ישכון' אלוהי ישראל (פסוק 8, השווה
יחזקאל ל"ז 26-28, מ"ג 9). מקום זה יוקם לפי "תבנית המשכן... ככל
אשר אני מראה אותך" (פסוק 9). "תבנית" משורש ב.נ.ה – לבנות, להקים.
לפי המילון האטימולוגי [1] מקורב שורש זה לשורש ב.נ.נ, ממנו נגזרת
ה"תבונה", הלא היא החכמה וההבנה.
במשלי כ"ד 3 אנו קוראים, "בחכמה ייבנה בית, ובתבונה
יתכונן", לא כל שכן 'בית' זה, הנועד להוות משכן לשכינה. בהיות זו הפעם
הראשונה לאזכורו של המשכן’ הוצמד לו המונח "מקדש" על מנת להדגיש את
ייעודו ואת אופיו.
"'ועשו לי מקדש ושכנתי
בתוכם', לא אמר 'ושכנתי בתוכו' אלא בתוכם, להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת
המקדש, כי אם מחמת ישראל, כי היכל ה' המה". למלים אלו של בעל הצידה לדרך,
ניתן להוסיף את הערותיו של מלבי"ם: "ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי
לבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכונת עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי
נפשו לה' עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת."[2]
הבורא מעיד על עצמו בישעיהו
ס"ו 1, "השמיים כסאי והארץ הדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי, ואי זה
מקום מנוחתי?" (השווה מלכים א' ח' 27). המשכן, אפוא, הינו יותר מכל, מקום בו
ניתנת לברואים גישה מסוימת לבוראם; מקום לחוות בו את אהבת אלוהים, את צדקתו
ומחילתו. אנו, כבני אנוש המוגבלים על ידי זמן ומרחב, זקוקים למשכן יותר משזקוק לו
בורא עולם.
הפריט הראשון האמור להיעשות הוא
ה"ארון", שאינו אלא תיבה גדולה. בבראשית נ' 26 נתקלנו לראשונה במונח זה,
בהקשר לקבורתו ולחניטתו של יוסף. תיבת המשכן שצופתה זהב עתידה הייתה לאחסן את
ה"עדות אשר אתן אליך" (כ"ה 16); עדות לדבר ה', לבריתו עם עמו, וכן
לכפרתו ומחילתו. לדעת שלמה אוסטרובסקי, בהיות הארון עשוי עצי שטים (השייכים לממלכת
הצומח) מחד, ומצופה מבית ומחוץ זהב (היקר במתכות) מאידך, התקיים בו צירוף של שתי
תכונות שונות ונבדלות זו מזו [3] כאשר החומר ה'נחות' מקבל מעמד נעלה יותר בשל
החיפוי היקר שמעליו (דבר שמהווה סמל מובהק למצב האנושי הנחות אשר 'מתעלה' בזכות
הכיסוי-בכפרה של המשיח). ועוד בהקשר לארון
הברית. בפרק י"א פסוק 19 בספר ההתגלות מופיע שוב הארון, אם כי באתר שונה
לחלוטין: "אז נפתח היכל אלוהים בשמים וארון בריתו נראה בהיכלו..."
ושוב, "ועשית כפורת זהב
טהור..." (פסוק 17). כפורת זו, ששורשה הוא כ.פ.ר. מצביעה כמובן על
ה"כפרה" שהיא כסות, כפי שראינו עוד בפרשת "נח" (בראשית ו'
14). משני צדדיו של מכסה זה של הארון נועדו להיות שני כרובים. מלה בעלת צליל הדומה
ל"כרוב" משמעה בשפה האשורית "חסד או ברכה", ותואר השם הנגזר משורש
זה פירושו "חזק או גדול". בשמואל ב' כ"ב 11 נאמר על אלוהי ישראל:
"וירכב על כרוב, ויעף וירא על כנפי רוח". כמו כן הוצבו כרובים מקדם לגן
העדן כדי לשמור את הדרך לעץ החיים (בראשית ג' 24). על הכרובים לצדי הכפורת נאמר בפסוק 20:
"ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים", בעוד שבפסוק 30 נאמר
שעל השולחן, שהוא הפריט השני ברשימת רהיטי המשכן, הונח "לחם פנים לפני"
ה'.
"פנים" מן השורש פ.נ.ה,
"לפנות" – לעבר מישהו, "לפני" - במובן של להיות קודם או מול,
"לפנות" דרך, "פינה" – זווית החיבור בין שני קירות, וכדומה.
"פנים" היא אחת מאותן מילים המופיעות תמיד בגוף רבים, ואשר לה פנים
אחדות, אשר בכמה מהן נעיין עכשיו ואחרות נגלה בעתיד. הפעולה הקשורה בפנים (פניה או
הפניית פנים) מוכיחה שהתייחסות לקיומו של 'אחר' (אף אם הוא עשוי להיות, כבמקרה זה,
עצם כלשהו) היא חלק בלתי נפרד מ"פנים". יש בזאת משום ביטוי נוסף וברור
לתפיסה העברית אשר במרכזה, כפי שראינו בעבר, עומדים היחסים. גם תיאור הכרובים
(בפסוק 20) ממחיש רעיון זה. "לחם הפנים" הוא ביטוי תמוה המצריך הסבר.
מנגד, "לפני ה'" הוא ביטוי שגור החוזר ונשנה בכתובים, כפי שראינו גם
בשבוע שעבר בפרשת "משפטים" כ"ג
15 ו 17: "ולא ייראו פני
ריקם"; "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה'".
מכאן ש"לחם הפנים" מתייחס לנוכחות ה' ה'מופנית' כלפי ברואיו, כאשר יש
בדימוי זה גם רמז ל"לחם החיים" שהתגלם בישוע המשיח. [4]
מן הארון ומלחם הפנים אנו ממשיכים
לעבר ה"מנורה", הנגזרת מ"נור", להבה, אש, אור. מעניין שלא כל
מרכיבי המנורה הם פונקציונליים. לפחות חמישה מבין מרכיביה קשורים ישירות לעולם
הצומח: קנה, גביעים,
כפתורים, פרחים ושקדים. כל הפריטים הללו מהווים מעין בבואה לעץ השקד. הבה נזכור כי
במדבר, במקום בו ניתנו הוראות אלו, לא נראה ולוא עץ שקד אחד! במלים אחרות, כאן
לראשונה אנו נתקלים במאפיינים של ארץ ההבטחה, אשר אליה מועדות פני ההולכים,
כשמאפיינים אלו משולבים בתכולת המשכן. בפרשות הבאות ניווכח לדעת שהמנורה אינה
הפריט היחיד בו מתגלם משהו מארץ ישראל ותכונותיה.
אף על פי כן, מהו הקשר של עץ השקד,
אשר בסוף עונת הגשמים בולט מאד בפרחיו הורדרדים-לבנים, לבין המנורה?
"שקד" כמובן נגזר מן הפועל "לשקוד". בירמיה י"א 11 – 12
מבטיח האל לנביא כי הוא שוקד על דברו לעשותו. במשלי ח' 34 אנו קוראים, "אשרי
אדם שומע לי לשקוד על דלתותיי יום יום, לשמור מזוזות פתחי". נגה הראובני מסביר
שמן הסתם היו ה"כפתורים והפרחים" ("כפתור ופרח") של המנורה
מעוצבים כתבנית גביע פרח השקדייה, או בדמות הפרי שהיה עדיין באיבו. וכך, היוותה
המנורה תזכורת לנאמנות אלוהים ולכך שאין הוא חוזר בו מהבטחותיו.[5]
עץ נוסף שהמנורה קשורה
אליו קשר הדוק הוא כמובן עץ הזית, אשר בלא שמנו היא לא תוכל למלא את ייעודה. מראם
של עצי השקד המלבלבים באביב והפזורים פה ושם במטעי הזיתים, ממחיש חזותית את נאמנות
אלוהים ל"עץ הזית", כלומר לעם ישראל (עיין ירמיהו י"א 16, איגרת אל
הרומים י"א 17,24).
לסיכום, נראה שהמשכן אמור
להזכיר את גן עדן, כאשר קיימות מספר הקבלות לכך. למעלה הזכרנו את הכרובים מבראשית
ג' 24, ששמרו "את דרך עץ החיים" בהשוואה לשני הכרובים שמעל לכפורת. אך
בנוסף הייתה גם הפרוכת אשר עליה היו רקומים כרובים (כ"ו 31). כמו שהכניסה לגן
העדן הייתה מצד מזרח (ברא' ג' 24), כן היה גם פתח המשכן (כ"ו 22, בהיות ירכתי
המשכן בצד מערב, הפתח היה מן הסתם בצד מזרח). כבר הבחנו בדמיון שבין המנורה שבלב
המשכן לעץ - לעץ החיים שעמד "בתוך הגן" (ברא' ב' 9). את האדם שם אלוהים
בגן העדן "לעבדה ולשמרה" (ברא' ב' 15), וכן נאמר על הכוהנים שתפקידם היה
"לשמור" את "משמרת המשכן" ואת "כל כלי אוהל מועד ואת
משמרת בני ישראל לעבוד את עבודת המשכן" (במדבר ג' 7-8). לבסוף, על משה הוטל
לעשות כותנות לאהרון ולבניו ולהלבישם (שמות כ"ח 40), כאשר בבראשית ג' 21 נאמר
"ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם".
המשכן, בהיותו עשוי יריעות, היה
למעשה אוהל (כ"ו 7). "אוהל" - מילה אשר בכמה משפות המזרח התיכון
הקדום משמעותה הראשונית היא "התיישבות, או מקום מושב". המשכן, לעומת
זאת, ניתן היה לפירוק ונדד עם עם ישראל בכל מסעותיו כהמחשה לירידתו של האל אל עמו,
ולהימצאותו בקרב העם בכל שלב בחייו ובתלאותיו. לבד מן הבד, היה המשכן עשוי עורות
וכלונסאות עץ ובו כלים ורהיטים שונים שנועדו למטרות שונות. בשילוב רב-גווני זה
מתבטא עקרון מקראי חשוב. פעמיים, בתוך הוראות הקמתו של המשכן, בכ"ו 6 ו-11,
אנו קוראים: "והיה המשכן אחד". יש בזאת משום המחשה ברורה ביותר של
ה'אחד' המורכב מיחידות שונות המאוחדות ומאוגדות זו בזו.
ה"אחד" המוכר מכל הוא
ללא ספק "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו' 4). עקרון אמונה זה
מצביע על אחדות שבריבוי, מאחר וגם המלה "אלוהים" (כפי שכבר ראינו בפרשת
בראשית) היא בגוף רבים. קיימים עוד ביטויים המצביעים על ריבויו של האחד, כגון:
"בשר אחד (בראשית ב' 24), "עם אחד" (בראשית י"א 6),
"הקהל כאחד" (עזרא ב' 64). למרבה הפלא את ה"אחד" ניתן למצוא
גם ברבים, כמו ה"אחדים" שביחזקאל ל"ז 17, שם מדובר על איחודו
המחודש של עם ישראל: "וקרב אותם [את העצים] אחד אל אחד לך - לעץ אחד, והיו
לאחדים בידך". ועוד ביחזקאל, פרק כ"א 21, אנו מוצאים את החרב עליה נאמר,
"התאחדי, הימיני, השימי השמילי..." כאן מצוי מעין איחוד בין
"אחד" ו"חד", כאשר "חד" יכול לשמש גם כקיצור של
"אחד" (עיין יחזקאל ל"ג 30), והוא גם "אחד" בארמית.
אחדות 'צפופה וקומפקטית' היא אכן חדה כחרב (עיין זכריה ט' 13). בברית החדשה,
ה"אחד", המורכב מן הרבים, מתבטא באופן המובהק ביותר ב"גוף המשיח"
העשוי חלקים שונים (עיין אל הקורינתים א' י"ב 12). ה"אחד" מייצג היטב
את ה'תכלול', דהיינו את האינטגרציה המחברת והמצרפת מרכיבים שונים זה לזה בלא
שיאבדו את זהותם, דבר שהוא כה אופייני ללשון העברית ולחשיבה שהולידה אותה.
נושא אחדות המשכן מתחזק עוד יותר
כאשר מעיינים בתיאורן של היריעות והלולאות המואנשות (בכ"ד 3, 5, 6), עליהן נאמר:
"חוברות אשה אל אחותה". מעניין שגם בהוראות טכניות לכאורה
ניתן למצוא ביטוי לקשר ולאחדות.
הקרשים שהיוו את שלד המשכן היו
מחוברים על ידי "ידות... משולבות אשה אל אחותה" (כ"ו 17) – ושוב
ההאנשה ה'חברתית'. בפסוק 19 נזכרים "אדני הכסף" התומכים ויוצרים את הבסיס.
"אדן" שחולק את שורשו עם "אדון". ומכאן אדוני – המחבר והמתחזק
הכול. בפסוק 31 נזכרת הפרוכת שאמורה
להפריד את קודש הקודש מן היתר. בתחילת סיפור מצריים קראנו על בני ישראל שעבדו
עבודת פרך (ע' שמות א' 13). השורש פ.ר.כ פירושו להפריד, לבדל. וכך מי שהופלו לרעה
נבחרים ונבדלים כעת להקים את המשכן, ובו הפרכות, על מנת שתוכל להיות להם גישה לזה
שבחר אותם להיות לו לעם סגולה ייחודי.
שלוש פעמים בפרשה זו אנו קוראים
שהוטל על משה לעשות את הכלים "בתבניתם אשר אתה מוראה בהר" (כ"ה 40,
כ"ו 30, כ"ז 8). מתי והיכן ראה משה את ה"תבנית"? ייתכן
והתשובה מצויה בסוף פרשת השבוע שעבר: "וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן
ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן... ויבוא משה בתוך הענן...
(כ"ד 16, 18). כאן ניתנת התשובה ל"היכן" ול"מתי", אולם
מה הם הדברים אשר 'הוראו' לו? "בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ: את המשכן
ואת כליו הטיל על האדם לעשותם, אבל את תבניתו עשה ה' בששת ימים וביום השביעי קרא
למשה, ומשה הראה את תבנית המשכן ואת תבניות כליו בהר". הפרשנות ממשיכה
וממחישה נקודה זו על ידי השוואת בראשית ב' 1,2 לשמות ל"ט 32 – מ' 33, השוואה
המחדדת את ההקבלות במונחים המופיעים בשני הקטעים. מרטין בובר גילה שבע הקבלות
במלות מפתח המלוות הן את הבריאה והן את עשיית המשכן (חלק מן המונחים מופיעים בפרשת
"משפטים") והן: 1) ה"עשייה"
הנזכרת בשני האירועים 2) "ששת ימים" של הבריאה ושל שכינת כבוד ה' על ההר
3) ה"יום השביעי" שהוא יום השבת, ומנגד היום בו עלה משה אל ההר 4)
"ויכולו השמיים והארץ" – ותכל כל עבודת המשכן" 5) "וירא
אלוהים את כל אשר עשה" – "וירא משה את כל המלאכה" 6) "והנה
טוב מאד" – "והנה עשו אותה" [את המלאכה] ולבסוף 7) "ויברך
אלוהים את היום השביעי" – "ויברך אותם משה". [6] הקמת המשכן היא אם כן מעין בבואה בזעיר אנפין,
או צל, של תהליך בריאת העולם. בהמשך מצטטת
נחמה ליבוביץ את רש"י: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם",
ומוסיפה: "ובזה נתן רש"י את המפתח בידינו להבנת משמעות המשכן כפי שהתגלה
לנו מתוך שבע ההקבלות... ה' ברא שמים וארץ וכל אשר בם שיהיו מקום מגורי אדם, וברא
אותם בששת ימים וינח ביום השביעי – כך נקרא משה ביום השביעי לענן למען יראה את
תבנית המשכן אשר עליו להקים, כדי שיהיה מקום משכן ה' עלי אדמות. שומה על האדם
להידמות לבוראו בדרכיו ובמידותיו, והוטל עליו להיות שותף עמו במעשה
בראשית."[7]
[1] Etymological Dictionary of
Biblical Hebrew, Matityahu Clark, Feldheim
Publishers, Jerusalem ,
New York
[2] עיונים חדשים
בספר שמות, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית
אלינר.
[3] משה על דוכן העדים, שלמה אוסטרובסקי, קרן אחווה משיחית,
ירושלים, 1999.
[4] מאמרים בנושא זה:
[5]
Nature in Our Biblical Heritage, Nogah Hareuveni, trans.
Helen
Frenkley, Neot Kdumim Ltd. Lod ,
Israel
[6] עיונים חדשים
[7] שם
משמעותן של מלים נוספות לפי: The New Brown, Driver, Briggs,
Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson. Publishers, Peabody, Mass. 1979.
No comments:
Post a Comment