לבוש הכוהנים והקדשתם
עומדים בלב פרשת "תצווה", בעוד שמשני 'עבריו' של נושא זה מתוארים שמן
המנורה (בהתחלה) ומזבח הקטורת (בסוף). לעומת הפרשה הקודמת הנפתחת בתרומת נדבה
(שמות כ"ה 2), הרי שבפרשה שלפנינו קיים ציווי "וייקחו" (כלשון
הכתוב).
"ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו שמן זית כתית למאור להעלות נר
תמיד" (כ"ז 20), נאמר למשה. "תצווה", נגזר מן השורש צ.ו.ה,
היא הוראה כגון זו שנותן אב לבנו (שמואל א' י"ז 20), איכר לפועליו (רות ב'
9), או מלך לעבדיו (שמואל ב' כ"א 14). העובדה שגם "ציוּן" (וו שרוקה)
מקורו בשורש זה מחזקת את ההיבט ההדרכתי של ה"ציווי", כיוון שהציון מורה,
מדריך ומצביע על כיוון כפי שניווכח מירמיהו ל"א 21, שם נאמר: "הציבי לך
ציונים, שימי לך תמרורים". [1] מכאן שהיקפם של "צו",
"ציווי" או "מצווה" הוא רחב בהרבה ממה שנוטים לסבור.
המשכן, כפי שנקרא המבנה
המקודש בפרשה הקודמת, מוגדר בפרשתנו זו כ"אוהל מועד" (כ"ז 21).
בשבוע שעבר למדנו כי מבנה זה לא היה מבנה במובן המקובל, כי אם אוהל. אולם כעת נוסף
לו ה'כינוי' - מועד. כיוון שכך, אין הוא אמור להיות אך ורק "משכן" לרוחו
של אלוהים (ע' כ"ט 45-46), אלא גם נועד לשמש מקום מפגש והיוועדות עמו (ע' כ"ט
42,43). הדברים הנאמרים בכ"ט 45-46: "ושכנתי בתוך בני ישראל.. לשכני
בתוכם", מעידים על תוכניתו המופלאה ורבת ההיקף של ה' – על רצונו (ובתוך כך הבטחתו)
לשכון בין ובתוך עמו. (ומכאן, מן הסתם, נבע הצורך ב"עולת התמיד" המתוארת
בכ"ט 38-42.)
בשבוע שעבר עיינו
בהשוואות שבין ההוראות לבניית המשכן וכליו לבין בריאת העולם (לדוגמא שמות כ"ד
16). השבוע עלינו לערוך השוואה דומה. בעוד שבפרשת "תרומה" נמצאת המנורה
במקום שלישי בסדר ההוראות לבניית כלי המשכן, הרי שכאן נזכר השמן למאור -
"להעלות נר תמיד" - בהתחלה, ובכך הוא מהווה תזכורת לאור שהופיע ביום הבריאה
הראשון. ההוראות לרקיחת השמן מדגישות לא רק את טוהרו ובהירותו – באמצעות המונח
"זך" המתאר את שתי התכונות הללו - אלא גם את העובדה ששמן זה, הנועד לשמש
את "נר התמיד", מופק באמצעות פעולת כתישה, או כתיתה (של הזיתים) ולכן
נקרא "שמן כתית". בכך מיטיב השמן לשקף את המשיח ה'מתמיד' שאינו משתנה
(איגרת אל העברים י"ג 8), אשר בהיותו ללא חטא הוא זך וטהור (איגרת אל העברים
ד' 15ב') ושכמו השמן גם הוא 'הוכה' ודוכא (ישעיהו נ"ג 5) ואף תואר כאור העולם
(יוחנן ח' 12, ט' 5). שילוב של אור, נר ודבר אלוהים, התואמים כל אחד את תיאור
המשיח (המגלם גם את דבר ה', ע' יוחנן ה' 1) מצוי במזמור קי"ט 105. וכך אנו
קוראים שם: "נר לרגלי דברך, ואור לנתיבתי".[2]
על הכוהנים, אהרון ובניו, אשר
מאוחר יותר נמשחו בשמן המשחה (ע' כ"ח 41), הוטל לערוך את המאור ונר התמיד
"לפני ה'" (כ"ז 21). מיד לאחר מכן נאמר למשה, "הקרב...
את אהרון.. ואת בניו מתוך בני ישראל..." (כ"ח 1). כחלק מתהליך הקדשת
הכוהנים צווה משה: "לקח פר אחד.. ואילים שנים תמימים.. ולחם מצות וחלות...
ורקיקי מצות... ונתת אותם על סל אחד והקרבת אותם..." (כ"ט 1-3).
בהמשך, נאמר לו בשנית, "ואת אהרון ואת בניו תקריב אל פתח אוהל
מועד..." (פ' 4). בכל שלושת הדוגמאות הללו אנו מבחינים בשימוש בציווי
"הקרב", אשר ממנו נגזר גם ה"קורבן". בספר יחזקאל, פרק
ל"ז 14 והילך, מדובר בתהליך החיבור שבין עץ יהודה לעץ אפרים. לפני שהללו הופכים
ל"עץ אחד" בידי אלוהים (פ' 19), בהיותם עדיין בידי הנביא, נאמר לאחרון
"קרב אותם אחד לאחד" (פסוק 17).
נשוב לשמות כ"ט 8,
שם 'מוקרבים' בני אהרון, וגם הפר שנדון לשחיטה עם תום סמיכת ידי הכוהנים עליו
(פסוק 10). זו הפעם הראשונה בה אנו נתקלים ב"סמיכת ידיים"
("סמיכה" מן השורש ס.מ.כ – השענות, תמיכה), אותה מבצעים הכוהנים
בהזדהותם עם הקורבן, ה'מוסר' את חייו כסמל לכניעה מוחלטת. רצף הקורבנות, או
ההקרבות הנזכר כאן מהווה מעין מבוא למערכת הקרבת הקורבנות ומסייע להגדירה. קירבה
אל אלוהים מתאפשרת, אם כן, באמצעות הקרבת קורבן המובא 'קרוב' אליו, כאשר ההשענות,
או ההסמכות, איננה על הקורבן (הבהמה), כי אם על האל אשר אליו מוקרב הקורבן. בתהלים
ל"ז 23-24 פוסק המלך דוד: "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ; כי ייפול לא
יוטל, כי ה' סומך ידו". במזמור קמ"ה 14, אנו קוראים: "סומך ה' לכל
הנופלים..."
כחלק מתהליך ההקדשה נשחטו
שני איילים נוספים. דמו של השני נמרח על תנוך אוזנם הימנית של אהרון ובניו, על
בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית (כ"ט 20). בשרתם את האל, היו חייבים
יחסי הכוהנים עמו להתאפיין בהאזנה ובציות (דהיינו "לשמוע בקולו", ביטוי
המקיף את שתי הפעולות הללו). "הסמל החשוב בדבר [זה] הוא: האוזן – לשמוע את
דבר ה', היד – לעשות את רצון אלוהים, הרגל – ללכת בדרכי אלוהים". [3]
מטרת בגדי השרד של
הכוהנים הייתה להדגיש את מעמדם המיוחד, כאשר לכל פריט היה יעוד משלו. "ועשית
בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" (כ"ח 2). "תפארת",
שמקורה בשורש פ.א.ר היא "מצנפת מפוארת". בישעיהו ס"א מעיד על עצמו
הכהן הגדול שלנו: "רוח ה' עלי, יען משח ה' אותי... לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר
תחת אפר ("פאר" ו"אפר" אותן אותיות), שמן ששון תחת אבל, מעטה
תהילה תחת רוח כהה, וקורא להם אילי הצדק מטע ה' להתפאר" (פסוקים 1,3).
כאשר הללו, הנקראים "מטע ה'", עוטים את מעטה הפאר והתהילה ומפארים את
אלוהיהם, הם קוראים: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלוהי, כי הלבישני בגדי ישע
מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה" (ישעיהו ס"א
10). בנוסף, מעניינת כאן ההתייחסות לחתן כאל מי ש"מכהן", וזאת שוב בהקשר
למשיח – שהינו החתן ואף הכהן הגדול המשמש בקודש.
אמנם אלו הם "בגדי
קודש... לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח 2). אולם ה"בגד" נעוץ דווקא
ב"בגידה", אולי בשל שהבוגד – כמו כל חוטא אחר – זקוק ל'כסות' על מנת
לכסות את מבושי בגידתו (לדוגמא שמות כ"א 8, ישע' ל"ג 1) . גם
ה"מעיל" (שאף הוא אחד מפרטי לבושו של הכהן, ע' כ"ח 4), נעוץ בחטא,
הלוא היא ה"מעילה" והפרת האמונים (כגון בויקרא ה' 15). הכהן האנושי,
שאינו נקי מעוון ופשע ("בגידה ומעילה"), מכסה עצמו בבגד ובמעיל, כשהללו
מהווים כסות (סמלית) למבושיו הרוחניים והמוסריים ומשמשים גם ככסות (שוב, באורח
סמלי) על חטאי העם ועוונותיו, שעה שהוא (הכהן) מתווך בינם לבין אלוהים קדוש.
בכ"ח 29 אנו קוראים:
"ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש לזיכרון
לפני ה' תמיד". זאת ועוד. בפסוק 30 נאמר למשה: "ונתת אל חושן המשפט את
האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה', ונשא אהרון את משפט בני ישראל
על ליבו לפני ה' תמיד". על אף שאין כאן תיאור מדויק של "האורים והתומים",
ה"אורים" נעוצים כמובן בשורש "אור", וה"תומים" ב"תום"
– שלמות, מלאות, טוהר וסיום. האור הוא אחד מכינוייו של ישוע – "אור
העולם", והתום, גם הוא מתכונותיו וממאפייניו של מי שמכונה גם ה"אלף
והתו" (ההתגלות א' 8). גם תואר זה של המשיח נמצא חבוי ב"אורים
ו"תומים". וכך, ב"אלף" –
בתחילה – נראה "אור העולם", כאשר ה"תו" המסמלת את הסוף
והתכלית, או את שתם ונשלם (ע' אל הקורינתים א' ט"ו 23-26, איגרת אל
הפיליפים א' 6).
שולי מעיל הכהן הגדול
עוטרו בפעמונים וברימונים (דקורטיביים) לסירוגין. שורש ה"פעמון" הוא
פ.ע.מ, וממנו פעימה-נקישה, פעמים שהם צעדים ו"פעם" (במובן של זמן עבר).
שלא כמו "עת, "זמן" ו"מועד", המצביעים על זמנים מסוימים
או קבועים, "פעם" מדגיש את "פעימות" או נקישות הזמן הנוקף,
כלומר את תנועת הזמן. ה"פעמון", המסמן כאמור את הזמן החולף, ממחיש זאת
באמצעות נקישות הענבל. מובנו של שם עצם זה בהקשר לתפקיד שנועד לו כאן, דהיינו
להישמע "בבואו של הכהן לפני ה', ובצאתו, ולא ימות" (פסוק 35),
הוא מעניין במיוחד. ברימונים נהגו להשתמש לעתים קרובות למטרות עיטור וקישוט
(לדוגמא ירמיהו נ"ב 22 והילך).
בשבוע שעבר עמדנו על כך שעל
משה הוטל להלביש את אהרון ואת בניו בכותנות (ע' כ"ח 40,41), פעולה שהזכירה
לנו את בראשית ג' 21, מקום בו קראנו: "ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור".
היו אלו מעשיהם (חטאם) של "אדם ואשתו" אשר יצרו, מלכתחילה, את הצורך
בכינונה של מערכת קורבנות וכהונה אשר נועדה לתווך בין האדם החוטא לבין האל.
הפריט האחרון הנזכר בפרשה
זו הוא מזבח הקטורת. בפרק ל' פסוק 8 אנו למדים שבשעה שאהרון יעלה קטורת יהיה עליו
לתת את הדעת גם על הנרות: "והקטיר עליו אהרון קטורת סמים בבוקר בבוקר,
בהיטיבו את הנרות יקטירנה" (פסוק 7). כך משלימה פרשתנו את המעגל, מראשיתה, שם
קראנו על השמן למאור, ועד לסיומה המפגיש את המאור עם הקטורת. "מכאן,
שפרקליטנו ומאיר מנורתנו אחד הוא. הוא המתהלך בין שבע המנורות (ההתגלות א' 13)
ועומד לצד מזבח הזהב כשבידו מחתת זהב, כדי להביא בפני אלוהים את תפילות הקדושים"
[4] הנמשלות לקטורת (ע'
ההתגלות ה' 8, ח' 3-4).
[1]
Theological Wordbook of the Old Testament,
Vol. 2, ed. R. Laird Harris.
Moody Press, Chicago, 1980.
[2] "אמר לו הקב"ה למשה: 'אמור להם
לישראל – בני, בעולם הזה הייתם זקוקים לאור
בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו, אבל לעולם
הבא בזכות אותו הנר אני מביא מלך
המשיח שהוא משול כנר, שנאמר (תהילים
קל"ב, יז): "'שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר
למשיחי'", (תנחומא תצווה ח'). מצוטט בעיונים חדשים בספר שמות, נחמה ליבוביץ,
הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי
ציוני, ספריית אלינר.
[3] משה על דוכן העדים, שלמה אוסטרובסקי, קרן אחווה
משיחית, ירושלים, 1999.
[4] פרוש "גיל" Online Bible
No comments:
Post a Comment