בשתי הפרשות החותמות את ספר שמות מתוארת בשנית הקמת המשכן, הכנת אביזריו
ובגדי השרד של המשרתים בו. כמו כן נזכרים שני האומנים שנבחרו לנצח על המלאכה.
הפעם, בניגוד לתיאור הקודם שהיה בחזקת הוראות בלבד, התיאור הנוכחי הוא למעשה דיווח
במועד ומן המקום. הטקסט החיוני, הרווי פעילות והתלהבות, ממחיש את הפעילות הנמרצת
ורוח ההתנדבות שרווחו במחנה ישראל.
אך בטרם יתחילו במעשה היצירה יש להתייחס לציווי המשמעותי המתייחס
שוב לשבת, ואשר מן הסתם נועד להבהיר שמלאכת הקמת המשכן אינה קודמת לה ואינה מאפשרת
הפרתה (ע' ל"ה 2-3).
"ויקהל משה" – "התקהלות", דהיינו התאספות
לצורך הוצאתה לפועל של תכנית מוגדרת –
הקמת המשכן. לראשונה יוצאת קריאה "לכל חכם לב" – לכל אחד שמלאו
ליבו וחש כי יש ביכולתו לתרום – "יבואו ויעשו" (ל"ה 10). התגובה,
כאמור, היא מאד נלהבת. התרומה באה לידי ביטוי גם בחומר וגם במעש. המחנה הומה
פעילות, כאשר המומחים ואלו שאינם מיומנים, העשירים והדלים, בני העם מן השורה
והמנהיגים – כולם משתתפים.
הבה נעקוב אחר הטקסט.
וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ
אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ
אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ,
וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב
לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ,
אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה. וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת
שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים,
הֵבִיאוּ. כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ,
אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים,
לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה—הֵבִיאוּ. וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ
טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן,
אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ,
אֶת-הָעִזִּים. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת
אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְאֶת-הַבֹּשֶׂם,
וְאֶת-הַשָּׁמֶן: לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב
לִבָּם אֹתָם,
לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת
בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה.
כפי שניתן להבחין הפעילות מקיפה את הרבים, כאשר מאפייניה הם
נדיבות וחכמה. אווירה דומה שורה על האומנים בפרק ל"ו. בצלאל, אוהליאב
ו"כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ובינה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת
הקודש... וַיִּקְחוּ
מִלִּפְנֵי
מֹשֶׁה, אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת
עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לַעֲשֹׂת אֹתָהּ; וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה--בַּבֹּקֶר
בַּבֹּקֶר. וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת
הַקֹּדֶשׁ--אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים"
(פס' 3-4). ושוב,
שיתוף פעולה בין ה'הדיוטות' לבין המומחים, עד כי נאמר למשה: "מַרְבִּים הָעָם
לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת
אֹתָהּ" (פ' 5). על כן משה ציווה "על יעשו עוד מלאכה" (פ' 6).
מקור החכמה, המיומנות והכישרון שבהם הסתייעו האומנים הוא
אלוהים עצמו. על בצלאל נאמר, "וימלא אותו רוח אלוהים..." אלוהים מלאהו
ברוחו, וכך הוא נמלא ברוח (ל"ה 31). "ולהורות נתן בלבו נתן בלבו,
הוא ואהליאב..." (פ' 32). רוח אלוהים ששרתה על שני האומנים הללו אף אפשרה להם
להורות ולהדריך אחרים.
הבה נשוב למשכן... התיאורים בל"ז 1-24 מתארים את הארון
(העדות), השולחן (של לחם הפנים) והמנורה. בנוסף קיים גם כיור הנחושת שהיה משובץ
במראות (ל"ח 8). על אף שכסא אינו
מצוין כאן באופן ספציפי, הרי שזה שמו האחר של הארון העדות והכפורת, כמו למשל
בישעיהו ו' 1. מעניין התיאור (המקביל?) במלכים ד' 10, בהקשר לעלית הגג, אותה ערכה
האישה משונם לאלישע, ובה היו, "מטה ושולחן וכסא ומנורה". כמו עליית גג
זו כך היה גם בית האלוהים - בית 'נורמטיבי' לכל דבר.
על הכוהנים היה לרחוץ את ידיהם ורגליהם במימי כיור הנחושת העשוי
מראות, בטרם ישמשו בעבודת הקרבת הקורבנות. הכיור עצמו, על מראותיו, ופעולת הטהרות
מקדימה זו משמשים לא אחת כסמל לשלב הראשוני בחיי המאמין. אולם אנו נתמקד דווקא
בסביבת הכיור, כלומר ב"צובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (פ' 8). בהשוואה
לנשים הללו, אנו קוראים בשמואל א' ב' 22 על בני עלי הכהן "אשר ישכבון את
הנשים הצובאות פתח אוהל מועד". לעומתן, בתהילים ס"ח 12-13 מדובר שוב
ב'צבא נשים': "אֲדֹנָי
יִתֶּן-אֹמֶר; הַמְבַשְּׂרוֹת, צָבָא רָב. מַלְכֵי
צְבָאוֹת, יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן; וּנְוַת-בַּיִת, תְּחַלֵּק
שָׁלָל". בשבוע שעבר התבוננו בבעתה בנשות עם ישראל, בבניהם ובבנותיהן שפרקו
את תכשיטיהם לצורך הקמת עגל הזהב (ע' ל"ב 2). השבוע, לעומת זאת, רבים מאותם
אנשים, ובעיקר הנשים, תורמים ותורמות למען המשכן, מתכשיטיהם (הנותרים) וגם מן
המראות אשר בהן השתקפו בבואותיהם של מי שעד כה טיפחו את מראיהם/ן החיצוני. עכשיו הם
(והן) מן הסתם מוותרים על אותם סממנים לטובת ערכים נעלים יותר. מעבר לכך, אם נערוך
השלכה לתהילים ס"ח, אותן הנשים שעכשיו "צובאות פתח אוהל מועד"
מהוות מעין "צבא מבשרות" ועל כן הן נמשלות למי ש"מחלקות שלל".
האם בכך מכות נשות ישראל על חטא השתתפותן בהקמת העגל?
פרשת "פקודי" ממשיכה לעסוק בספירת המלאי של חומרי
המשכן ובפירוט חוזר של בגדי הכהונה. בפועל "פקוד" נפגשנו בפרשת "כי
תשא", בה נפקדו הבוגרים מבני עשרים שנה ומעלה. מבין מכלול הפרשנויות של
"פקוד" נמצא גם פירוש בהקשר הנוכחי, שהוא "למנות לצורך מטרה או
האצלת סמכות ואחריות".1 בשונה מ"קהל", המונח "פקודי
העדה" מדגיש ביתר שאת את העובדה שלעדה אין קיום כלל ללא "נפקדיה".2
בפרשה הנוכחית אנו קוראים: "ותכל כל עבודת משכן
אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו" (ל"ט
32). וכן, במ' 33: "ויכל משה את המלאכה". בבראשית ב' 2
קראנו, "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום
השביעי מלאכתו אשר עשה..."
כשם שגם
בל"ט 43 נאמר: "וירא משה את כל המלאכה...כאשר ציווה ה' כן
עשו, ויברך אותם משה". גם את הדברים הללו ניתן להשוות לתהליך
הבריאה אשר בה נאמר שוב ושוב בפרק א' "וירא אלוהים", וכן לכתוב בא' 28,
בהמשך לבריאת האדם, "ויברך אותם אלוהים..."
בפסוק הפתיחה אנו פוגשים בביטוי "משכן העדות",
המהדהד גם במ' 3, שם אנו קוראים על "ארון העדות", בעוד אשר בפרשת
"כי תשא" (ל"ד 20) הבחנו ב"לוחות העדות". נראה, אפוא, כי
מטרת קיומם של המשכן, הארון ותכולתו (כלומר ה"לוחות") היא לצורך מתן
עדות לברית של אלוהים עם עמו ישראל. "עד" נגזר מן הפועל ע.ו.ד אשר
משמעותו המקורית היא המשכיות, התמדה וחזרה, ומכאן גם קביעתן של עובדות.3 בעוד ש“עוד" פירושו, כמובן,
"יותר" ו"המשכיות" הרי שעדוׁת הן "ציוויים". כך,
ניתן לעדים עצמם (בין אם הם בני אדם, חפצים דוממים, חוקים או אפילו הזמן) מעמד
המהווה חלק בלתי נפרד מן המערכת המתמשכת והקבועה אשר עליה הם מעידים, ושבמקרה זה
אינה אלא הברית עם אלוהים.
בפרשת "תרומה" בחנו את צורתה של מנורת שבעת הקנים
ואת הקשר שלה לצמחיית ארץ ישראל. ניתן להבחין בקשר דומה גם כאן. "וייתן את
השולחן באוהל מועד על ירך המשכן צפונה מחוץ לפרוכת ויערוך עליו לחם לפני ה'...
וישם את המנורה באהל מועד נוכח השולחן, על ירך המשכן נגבה" (מ' 22 – 24).
הצבתם של פריטים אלו בכוונים המצוינים פה אינה מקרית.
חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם המועד בו מתחילים עצי הזית
ללבלב ובה בעת מתמלאים גם גרגירי החיטה והשעורה. גורלם של גידולים אלו נחרץ בעונה
זו המאופיינת בתהפוכות במזג האוויר; מחד גיסא רוח שרבית חמה ויבשה מן הדרום,
ומאידך גיסא רוחות קרות המנשבות מהצפון והמערב והמביאות אתן לעתים סערות וגשמי זעף.
ובעוד החיטה זקוקה לרוח הצפונית הקרה בשלב מוקדם זה של התפתחותה, עלולה רוח זו
לפגוע בתפרחות הזיתים שזקוקות דווקא למספר ימי חום. על מנת ששני גידולים חשובים
אלו יצליחו להתפתח ולהניב פרי צריך להיווצר איזון בין החום והקור בעונת ספירת
העומר הרת הגורל. חכמי התלמוד טענו שתהליך זה מוצא לו את ביטויו בהצבת שולחן לחם
הפנים, המסמל את החיטה, בצד צפון (שמאל), בעוד שהמנורה בה מבעירים את שמן הזית
הוצבה בצד דרום (ימין) של המשכן. כשהם ניצבים כך מסמלים שני פריטים אלו פנייה אל
הקדוש ברוך הוא, בהיותו היחיד המסוגל לאזן בין כוחות הטבע ולשלוט בהם.4 ושוב,
משמשת ארץ ישראל על תכונותיה השונות (וזאת כאמור במדבר שתנאיו שונים בהרבה) כאמצעי
לקיום ולשימור הקשר בין אלוהי ישראל לבין עמו בעת שהוא מדריך אותם ואף בייסרו
אותם, וזאת עוד טרם נכנס העם לתחומי הארץ. מכאן שלארץ הבחירה מקום מרכזי ביותר במערכת
היחסים שמשתית אלוהים עם האומה שבחר.
1.Etymological Dictionary of Biblical Hebew, based on the
commentaties of Samson Raphael Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers,
Jerusalem, -
2
3
Etymological Dictionary of Biblical Hebrew
4
Nature in Our Biblical Heritage, Nogah Hareuveni,
trans. Helen Frenkley,
Neot Kdumim Ltd. Lod, Israel
No comments:
Post a Comment