מכמני לשון בפרשת ויקרא ויקרא א' - ה' 26

פרשת שבוע זו נקראת כשמו של הספר אותו היא פותחת. לפנינו המשך טבעי לתיאור הדרמטי שנעל את הפרשה הקודמת (שמות מ' 34-38). התחביר של הפסוק הפותח, "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו..." (א' 1), נשמע מסורבל משהו. הבה ננסה להבינו. אוהל מועד כוסה כולו בענן כבוד ה' ומשה לא יכול היה לבוא אל המשכן "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה..." (שמות מ'  38). לא מן הנמנע, אפוא, שכאשר משה שומע לפתע את שמו הוא נבהל וחייב להתעשת. על כן הדיווח 'מן השטח' מביע את חוויותיו של משה באותו רגע נתון.

 "... אדם כי יקריב מכם קורבן..." (א' 2). זו התחלת תיאור ארוך ומפורט של הקורבנות השונים, המתמשך לאורך הפרשה כולה. אין זה מקרה, מן הסתם, שמצוות הקורבנות פותחת "במלה 'אדם', "לומר, כי אדם יהיה המקריב ולא הקורבן". על כך מוסיף הפרשן ספורנו "'כי יקריב מכם'; כי יקריב מעצמכם, בווידוי דברים ובהכנעה, וכאמור (תהילים נ"א י"ט): 'זבחי אלוהים רוח נשברה', כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".[1] "יקריב" משורש ק.ר.ב, אשר אותו פגשנו כבר בפרשת "תצווה" (שמות כ"ט 1 – 3), הוא גם השורש של "קורבן". כך מתברר באחת כי מטרת הקרבת הקורבנות אינה אלא התקרבות אל ה'.

ה"עולה" היא הקורבן הראשון הנזכר כאן. "עולה" משורש ע.ל.ה, העולה או נישא מעלה. קורבן זה מורם אל ה', כאשר עליו להיות "תמים" – כלומר "שלם ובלי מום". על נוח ש"שהתהלך את האלוהים" נאמר כי היה "איש צדיק ותמים" (בראשית ו' 9), בעוד שלאברהם אמר אלוהים, "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז 1). בפרשת "תצווה" בחנו את ה"אורים והתומים", אשר נישאו "לפני ה'" (שמות כ"ח 30). כך, כל מי שאמור להיות "לפני ה'" – המתהלך עמו או לפניו – חייב להיות "תמים" בהתאם לתנאים שמציב האל עצמו, כאשר דבר זה נכון גם לגבי מה ש'מועלה' או 'מוקרב' אליו, כגוו זבחי השלמים וקורבנות החטאת והאשם. 

את ה"קורבן התמים" מביאים "אל פתח אוהל מועד, [ו]יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (פסוק 3). וכאן נשאלת השאלה, מיהו הנרצה אל ה'? האם זה הקורבן, או שמא המקריב? על כך נותנת פרופ' נחמה ליבוביץ את התשובה הבאה: "הנושא ה'נרצה' אינו הקורבן, אלא האדם המקריב... אין המלה 'ונרצה' מורה על תוצאה אוטומאטית הנפעלת על ידי הפעולה של הבאת הקורבן, אלא היא מורה על פעולה מכוונת, על הלך רוחו ורצונו של האדם המקריב. אין הקורבן פועל פעולתו על רצון הבורא חס ושלום, ומכריחו להתקרב לאדם, אלא הקורבן הוא ביטוי לרצון האדם להיטהר, להזדכך ולהתקרב אל בוראו".[2] העלאת הקורבן, אם כן, מצביעה על תהליך של תמורה או שינוי פנימי הבא לידי ביטוי במעשה חיצוני. ה"התרצות" מסומלת גם על ידי הפעולה המתבצעת באמצעות ידו של המקריב, הסומך אותה על ראש העולה (א' 4). בפרשת "תצווה" (שמות כ"ט 10) כבר בחנו את הסמכת הידיים המסמלת הזדהות עם הקורבן העומד למסור את חייו כסמל לכניעה מוחלטת.

לאחר ששוחטים את הקורבן מתיזים את דמו, פושטים את עורו ואת אבריו מנתחים לנתחים ומניחים אותם על העצים. אחר כך רוחץ הכוהן במים את הקרביים והכרעיים, כאשר הקרביים הם האיברים הפנימיים. ושוב אנו נתקלים בשורש ק.ר.ב. המרמז על ה"התקרבות" אל אלוהים של המקריב אשר בקרבו מתחולל השינוי. הכרעיים הם למעשה רגליה הקדמיות של הבהמה אשר עליהן היא כורעת, ומכאן ההשלכה אל הלך רוחו של המקריב, אשר חייב להיות נכון להיכנע ולכרוע לפני בוראו בענווה ובשפלות רוח.

כאשר מסתיימת פעולת נתיחת הבהמה, רחיצתה ו'הקטרתה' היא מעלה "ריח ניחוח לה'" (א' 13). כל ריח או ניחוח, יהיה אשר יהיה, מבשר על פעולות, התרחשויות או דמויות המייצרות או מעלות את אידי הריח. ריח הניחוח הנזכר כאן משמש כ’מודיע’ על התפנית שחלה בלב המקריב הסומך על ה' וכורע לפניו. הניחוח נגזר מנ.ו.ח. ("מנוחה") בו נתקלנו בפרשת "נוח", כאשר גיבורה של פרשה זו גם הוא העלה עולה לה' (בראשית ח' 20 - 21) אשר כזכור הפיצה ריח ניחוח.  ריח הניחוח, אם כן, מצביע על תיקון, יישוב חילוקי דעות והתפייסות. באיגרת אל הרומים י"ב 1 כתוב: "מסרו את גופכם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים", כאשר הנאמר בקורינתים ב' ב' 15 מהווה המשך טבעי לדברים אלו: "הלא ניחוח המשיח אנחנו לאלוהים", בתנאי שאכן התקרבנו אליו והקרבנו את עצמנו בלב שלם וכן.

הקורבן הבא הוא "קורבן מנחה", כשה"מנחה", כך סוברים, היא נגזרת של השורש מ.נ.ה, שפירושו שי או מס. [3]  קין וגם הבל הביאו "מנחה לה'" (בראשית ד' 3,4). קורבן זה הוא בלילה או תערובת - אפויה או מטוגנת - של דגנים, שמן, לבונה ועוד, שאינה מכילה דבש או חמץ (האיסור על דבש עשוי להיות בשל העובדה שמקורו הוא בחרק). אולם כאשר המנחה מוקרבת כ"מנחת בכורים" מרכיביה משתנים. "ונפש כי תקריב קורבן..." (ב' 1) הן המלים המקדימות את פירוט קורבן המנחה, וכן גם את קורבן החטאת והאשם. המונח "נפש", תחת "אדם", אשר בו נעשה שימוש, כפי שראינו, בתיאור קורבן העולה, עשוי להצביע על כוונותיו האמיתיות של המקריב, הנובעות מנפשו. ה"מנחה" היא הקורבן האחד והיחיד שהשיגה ידו של המקריב דל האמצעים, ועל כן היה קורבנו זה נמדד על פי כוונות הלב ולאו דווקא לפי ערכו החומרי. 

הקורבן הבא קרוי "זבח שלמים". משמעו של "זבח" הוא "קורבן נשחט". יעקב אבינו זבח זבח לרגל הפיוס שחל בינו לבין חותנו לבן (בראשית ל"א 54). "שלמים" הם כמובן משורש ש.ל.מ ונגזרותיו הן "שלום", "שלם", "השלמה", "תשלום" וכדומה. כך, בקוראו "נשלם" (יוחנן י"ט 30), הפליא ישוע, הזבח המושלם אשר שילם את המחיר השלם על מנת לקנות לנו שלום עם אלוהים, לסכם במלה אחת את פועלו האדיר.

"קורבן חטאת" הוא הקורבן הבא בו עוסקת הפרשה. כאן מושם הדגש על חטא שנעשה בשגגה (עיין ד'  1). "חטאת" היא נגזרת של השורש ח.ט.א. אשר הנו, כמובן, "החטאת המטרה". אולם כפי שקורה לא אחת בשפה העברית, השורש ח.ט.א משמש גם מילה שמשמעותה כמעט הפוכה, הלא היא ה"התחטאות", כלומר הזדככות או היטהרות (עיין לדוגמא ויקרא י"ד 49, 52, במדבר י"ט 12, 13). בתוך גורמי המחלה, אם כן, כבר מצויה ה'תרופה'. סתירה מעין זו היא דוגמא למתח הדינמי האופייני לשפה העברית ולהלך הרוח לו היא נותנת ביטוי. פרופ' נחמה ליבוביץ  קובעת שב"החטאת המטרה", כזו המועלית כאן, "לא די בכך שלא הייתה לחוטא כוונה רעה [אלא] שהייתה כאן 'רק' שכחה, 'רק' הסחת הדעת מזהירות ומאחריות. ומכיוון שככל שתגדל עמדתו של האיש כן תגדל גם אחריותו, כך תיהפך כל הסחת הדעת, כל שכחה, כל קלות דעת, כל שגגה – לפשע, לכן מצינו גם כאן שקורבן החטאת המובא על ידי גדולי העם חמור הוא מזה המובא על ידי פשוטי עם."[4] הבה נבחן כמה מהפסוקים העוסקים בעניין זה. בד' 3 נאמר: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (כלומר אם הכוהן מחטיא את העם), כאשר בד' 13מדובר בעם עצמו: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל...". ד' 22 עוסק שוב במורמים מעם ושם נאמר: "אשר נשיא יחטא...". וכך, כאשר מדובר בעומדים בראש העם (כוהנים, נשיאים) נעשה שימוש ב"יחטא", בעוד שכאשר מדובר בעם עצמו הרי שהמושגים משתנים והופכים להיות: "שגגה" ו"נעלם דבר מעין".

"קורבן החטאת" מציג בפנינו מונח חדש, "וידוי". ארבעת הפסוקים הראשונים של פרק ה' מפרטים את רשימת החטאים המצריכים, בנוסף לקורבנות, גם "וידוי" (עיין פסוק 5). "וידוי" אשר שורשו י.ד.ה נגזר מ"יד" ולכן משמעותו המקורית קשורה בתנועת יד כלשהי, השלכה, זריקה, ידויי אבנים, הודייה (ומכאן גם השם "יהודה"). מונחים אלו, של "ידויי", מחד, ו"הודייה ווידוי" מאידך, מרמזים על פעילות וחיוניות (אליהן נלווה ביטוי חיצוני). אין תמה אפוא שהיד מסמלת את כל הביטויים הללו, כיוון שיותר מכל איבר אחר בגוף יש לה יכולת השגה למרחק. מכאן ניתן להסיק שבחברה הנדונה היה לתקשורת פעילה ואקספרסיבית מקום מרכזי ביותר, כמו גם להבעה ברורה של רחשי הלב והלכי הרוח של החיים בה.

הקורבן האחרון בו עוסקת פרשתנו הוא "קורבן אשם" (פרק ה'), אשר נועד גם הוא לכפר על חטאים אשר נעשו בשגגה (פסוק 14). אולם במקרה דנן, בנוסף להקרבת הקורבן היה חייב הפוגע לשלם גם פיצויים ל"עמית" בו פגע (פסוקים 21- 24). בעניינו של הצד הנפגע גורס ישוע: "... אם תביא את קורבנך אל המזבח ושם תיזכר כי לאחיך דבר נגדך, עזוב את קורבנך שם לפני המזבח ולך תחילה להתרצות לאחיך [פצה אותו על כל אובדן או סבל שנגרם לו בגין התנהגותך או מעשיך], ואחר כך בוא והקרב את קורבנך" (מתי ה' 23, 24). החוטא מוגדר כאן כ"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'..." (ה' 21). כבר בפרשת "תצווה" (בשמות כ"ח 2 וכו') הבחנו בקשר שבין "מעילה" לבין בגד השרד, ה"מעיל", שהיה חלק מלבוש הכוהנים. האם קשר זה מצביע על המערומים הסמליים של המועל והבוגד, ועל כך שכל אדם, יהיה מעמדו אשר יהיה, אינו פטור מחטא, כפי שכבר הבחנו למעלה בפרק ד'?

בהבאת כל הקורבנות, למעט קורבן מנחה, התקיימה שפיכת דם, "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא י"ז 11). בהקרבת העולה, זבח השלמים וקורבן החטאת הייתה קיימת גם חובת סמיכת ידיים על הקורבן. מעניין לתת את הדעת על כך שרק חיות כשרות לאכילה שימשו להבאת קורבנות. לכן, באותן פעמים בהן היה על המקריב לאכול מן הקורבן, יחד עם הכהן, היה במעשה זה משום אכילה משולחנו של ה'.

לבסוף, בפרק ב' 13, בקטע העוסק בקורבן המנחה, אנו קוראים: "וכל קורבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך, על כל קורבנך תקריב מלח". ישוע מתייחס לברית מלח זו, באומרו במרקוס ט' 49 – 50: "הן כל אחד יומלח באש. המלח טוב הוא, אך אם תאבד לו מליחותו, כיצד תשיבו לו את טעמו? יהא מלח בקרבך וחיו בשלום זה עם זה". בהיותנו בעלי זהות חדשה (או 'מחודשת', זהות שנגאלה) אותה קיבלנו בזכות קורבנו של ישוע, שומה עלינו להיות קורבן עולה המומלח באש, למען נעמוד שלמים ומושלמים בזה אשר "עשה שלום בדמו" (עיין איגרת אל הקולסים א' 20) וחתם את הברית לנצח נצחים.

[1] עיונים חדשים בספר ויקרא, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית      אלינר

[2] שם

[3] Theological Wordbook of the Old Testament, Vol. 1, ed. R. Laird Harris, Moody

  Press, Chicago, 1980

   עיונים חדשים [4]