מכמני לשון בפרשות אחרי מות וקדושים ויקרא ט"ז – כ' 27

 

החלק הראשון של פרשת "אחרי מות" עוסק בתהליך ה"התקרבות" של הכהן הגדול לה'. פסוק הפתיחה, "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו", מדגיש את ה"התקרבות" לה', ולחילופין גם את סכנת המוות העלולה לסכן את החיי המתקרב. בהמשך אנו קוראים: "... דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות..." (פסוק 2). הדברים החמורים הללו, המשמשים כהקדמה לתהליך ההתקדשות של הכהן הגדול בטרם יבוא אל קודש הקודשים, מבטאים גם הזהרה בעיקר לנוכח מותם של נדב ואביהו תוך כדי שימוש בקודש.  תיאור התהליך מסתיים במלים הבאות: "והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטואתיכם, לפני ה' תיטהרו. שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם. והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטואתם אחת בשנה..." (ט"ז  29-31,34). בלא לנקוב בשמו של היום המיוחד, מתאר פסוק זה את יום הכיפורים. אולם במקום לפתוח בהסבר על מטרותיו, מועדו והלכותיו השונות של יום זה, עוסק הטקסט קודם כל בכל הקשור לכניסה נאותה של הכהן הגדול לקודש הקודשים, כאשר הוא ממשיך וחושף בהדרגה את הייעוד של הציוויים הללו.

בט"ז 2 אנו נתקלים בביטוי, "מבית לפרוכת אל פני הכפורת".  בפרשת "תרומה" התעכבנו על "כפורת". ה"פרוכת" מורכבת מאותן אותיות שורש, אם כי בסדר שונה כמובן. השורש פר”כ פירושו הפרדה או הבדלה, כאשר המילון האטימולוגי קושר שורש זה גם ל(עבודת) פרך, שיש בה "הפרדה מפְלה"  [1]. בהמשכו של פסוק 2 אנו קוראים, "בענן אראה על הכפורת". האזכור הכפול של ה"כפורת" וכן הופעתה של ה"פרוכת", שיחד מהוות מעין משחק מלים, מדגישים כולם את מיקומה של הכפורת המצויה "מבית לפרוכת", מקום שאליו יכול הכהן הגדול להיכנס רק בתוקף נסיבות מיוחדות ובכפוף לתקנות מחמירות במיוחד.

לאחר שכיפר על חטאיו שלו ושל בני ביתו והקריב את הקורבנות הנדרשים, היה על הכהן הגדול ליטול מעדת ישראל שני שעירי עיזים, אותם הצטווה להעמיד "לפני ה' פתח אוהל מועד. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות; גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ט"ז 7,8). ה"גורלות" נגזרים מגר"ל שפירושו אבן, או עצם אחר, שהיו מטילים מיריעת בד או ממיכל כלשהו, כאשר על פי נפילתם היה 'נופל דבר'. [2]  בבשורה על פי מתי כ"ז, פסוק 35 אנו קוראים את הדברים הבאים על ישוע: "ויהי כאשר צלבו אותו ויחלקו להם את בגדיו וגורל הפילו, למלאת את אשר נאמר בפי הנביא 'יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל'"          (תהילים כ"ב 19). כמו כן נאמר בפסוקים 15-17 ו-21א' במתי כ"ז: "בחג היה הנציב נוהג לשחרר לעם אסיר אחד על פי בחירתם. אותה עת היה להם אסיר מפורסם, ישוע בר אבא שמו. לכן כאשר נקהלו שאל אותם פילטוס: 'את מי אתם רוצים שאשחרר לכם, את ישוע בר אבא או את ישוע הנקרא משיח?'... אמרו, 'את בר אבא'". כך נגזרה הגזרה. השעיר אשר "היה לה'" נועד לשמש כקורבן חטאת ועליו כתוב: "... הוא [אלוהים] שלח את בנו לבוש בשר בדמות בשר החטא, להיות קורבן על חטא, וחרץ את דינו של החטא בבשר" (איגרת אל הרומים ח' 3). השעיר השני נועד ל"עזאזל". הבה נבחן את משמעות "עזאזל": האותיות עין וזין חוברות למילה "עז", בעוד ש"אזל" פירושו "חלף" או "עבר" (כגון שמ"א ט' 7). וכך העז שנשלחה ל"ארץ גזרה" היא זו שחלפה ונעלמה.

 ה"שעיר לעזאזל" נשלח אל המדבר "ביד איש עִתָּי" (פס' 21). "עתי" נגזר מ"עת", כלומר איש אשר נועד לעת זו. וכך, ישוע בר אבא הפושע, שהיה מעין חיקוי (בבחינת צל או דמות מקבילה) לישוע בן האב (מתי כ"ז 16 והילך), מילא כאן את מקומו של השעיר שנשלח לארץ הגזרה (ויקרא י"ח 22) עם כל טומאת העוונות, הפשעים והחטאים של בני ישראל. "גזרה" משורש גז"ר משמעה ניתוק, חלוקה, הרחקה, כפי שנאמר גם על המשיח, "כי נגזר מארץ חיים" (ישעיהו נ"ג 8). ובעוד בר אבא, שעמד בחטאיו, הופרד/נגזר בשל כך מהאב שבשמיים (עיין ישעיהו נ"ט 2), הרי שפילטוס היה ה"איש העתי" אשר סייע (מבלי דעת) במימוש מלא של הלכות הקרבת קורבן החטאת (בדמותו של ישוע המשיח). וכמו שהיה על "המשלח את השעיר לעזאזל" לכבס "בגדיו ורחץ את בשרו במים" (ויקרא ט"ז 26), כך נאמר גם על פונטיוס פילטוס שהוא "רחץ את ידיו" (מתי כ"ז 24). ברם, על אף ההקבלה בין בר אבא לבין השעיר לעזאזל, רק ישוע הוא זה שלמעשה מילא את תפקיד השעיר שעליו "סמך אהרון את שתי ידיו... והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר..."   (ט"ז 21).

בעוד פרק ט"ז נפתח בדברי הדרכה והזהרה לכהן הגדול בכל הנוגע להופעתו לפני ה', עיתויה, מיקומה וההכנות הקודמות לה, הרי שפרק י"ז, על אף הפניה אל הכוהנים, מתמקד באזהרה לבני העם לבל יקריבו קורבנות על פי גחמה אישית, שמא בדרך זו ימצאו עצמם זובחים לשדים. וכך אנו קוראים בי"ז 7: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". למעלה פגשנו את שעירי העיזים, ואילו כאן מופיעים השעירים בהקשר שונה. מה הם אפוא שעירים אלו? על פי פירוש גיל, התקיים במצרים פולחן לשדים שהוצגו בדמות עיזים (או ליתר דיוק תיישים) ועל כן ב"שעירים" הכוונה כאן היא לשדים.[3] בבשורה על פי לוקס אנו מוצאים קשר כלשהו בין פעולת שיגור למדבר לבין 'שדים'. בפרק י"א 24 ישוע אומר: "הָרוּחַ הַטְּמֵאָה אַחֲרֵי צֵאתָהּ מִן־הָאָדָם תְּשׁוֹטֵט בִּמְקֹמוֹת צִיָּה [מדבר] לְבַקֶּשׁ־לָהּ מָנוֹחַ... " 

פרשת "אחרי מות" נחלקת לארבעה חלקים. לבד משני הנושאים בהם דנו עד כה (דהיינו, הפעולות השונות סביב יום הכיפורים וקביעת מקום להעלאת הקורבנות, ברובו של פרק י"ז), עוסקת פרשה זו באיסור אכילת בשר שיש בו דם ובאיסור על עריות ועל עבירות מין אחרות. למרות שכל אחד מארבעת החלקים הללו שונה לחלוטין ממשנהו ישנו נושא אחד הזוכה להתייחסות בכל אחד מחלקי הפרשה: "... בחודש השביעי, בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם" (ט"ז 29). "... חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם. ואליהם תאמר, איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עולה או זבח" (י"ז 7,8). "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה, באזרח ובגר, וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר" (י"ז  15). ולבסוף, "ושמרתם אתם את חוקותיי ואת משפטיי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם" (י"ח 26). "גר" מלשון "גור", אשר משמעו הראשוני הוא "יראה" או "פחד". כלומר, הגר, בהיותו תושב ארעי שאינו בן המקום מטבע הדברים הינו פגיע וזקוק להגנה. אולם מה שבולט כאן במיוחד אינה רק הגנת הגר וקבלתו, אלא גם שיתופו בהלכות החיים שהעניקו לעם ישראל את זהותו והיוו חלק מיחסיו עם אלוהיו. על פי הצו האלוהי הופך הגר לחלק אינטגראלי מן האומה, שכן אלוהי ישראל לא יסבול טומאה ותועבה המתבצעות בתחום המושב של עמו ובארצו והוא אינו עושה 'הנחות' למיעוטים, גרים או בני עמים אחרים.

החלק האחרון של פרשת "אחרי מות", עוסק כאמור באיסור על עריות ועבירות מין אחרות. לאחר הפירוט הארוך של העבירות השונות, מזהיר ה' את עמו במלים הבאות: "ואל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותיטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה..." (י"ח 24,25). על פי התורה הטומאה דובקת במי שבא במגע עמה  אולם היפוכו של דבר, כלומר קשר עם הטהור או הקדוש אין בו כדי לטהר או לקדש (אוטומטית) את הקרב אליו (עיין חגי ב' 12-14). אולם הטומאה והקדושה אינן רק נחלתם של בני אדם, גם ארץ ישראל כפופה לזיהום רוחני אותו משפיעים עליה יושביה. תוצאתו של זיהום זה הוא שהארץ תקיא "אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (י"ח 28). גם בפרשת "קדושים, בהמשך, נאמרים דברים דומים (עיין כ' 22). ומכאן שיש לקרב את ה"גרים" ולהכפיפם לחוקי ה', אך בו זמנית להיזהר מאד שמא ידבק משהו מנוהגיהם בעם ישראל.

על אף שהחלק הארי של פרשתנו עוסק בציוויים אותם ניתן לפרש כ"אות היבשה" של החוק, אשר ציות להם עשוי להיעשות יותר מתוך כפייתיות וקיום פולחן מאשר מתוך אמונה שבלב, הרי שבפרק ט"ז 30 נאמרים הדברים הבאים: "כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטואתיכם..." ובחלק האחרון של הפסוק: "לפני ה' תיטהרו". מלים אלו ניתן לקרוא בכמה אופנים, 'הכפרה תטהר, או תחטא, אתכם', או, 'אתם עצמכם תטהרו ותנקו את עצמכם'. בקריאה נרגשת זו טמונה הכרזת עובדה לגבי הכפרה אותה מעניק הקדוש-ברוך-הוא, כפרה שאותה ניתן לקבל אך ורק מתוך אמונה. קריאה זו משמשת גם מבוא הולם לפרשת "קדושים". 

 "וידבר ה' אל משה לאמור, 'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם'" (י"ט 1,2). בפרשה זו, כמו גם בקודמתה, מוצג מעין דיוקן של בן ישראל הנחשב 'קדוש' בשל קדושת אלוהיו. לבני ישראל ניתנת אפוא האפשרות לשוב ולהיות "בצלמו ובדמותו" של בוראם (עיין בראשית א' 26). באל האפסים א' 3-4 אנו קוראים את הדברים הבאים: "ברוך האלוהים אבי אדוננו ישוע המשיח, אשר ברך אותנו בכל ברכה רוחנית בשמים, במשיח, כשם שבחר אותנו בו בטרם היווסד תבל, להיות קדושים ובלי דופי לפניו באהבה".

בפרשת "קדושים", בניגוד לרוב הפרשות האחרות הדומות לה, פונה ה' בדבריו ל"כל עדת בני ישראל" (פסוק 2). לפנינו מגוון של הלכות ומצוות של 'עשה' ו'לא תעשה'. על אף שרבים מן העונשים הנמנים כאן, והמתוארים בעיקר בפרק כ', אינם ברי ביצוע בימינו תפקידם הוא להמשיך ולהצביע על יחסו של אלוהים כלפי העבירות אשר אליהן הם נלווים.

פסוק 25 בפרק 20 מיטיב לסכם את נושא פרשת "קדושים": "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדל אתכם מן העמים להיות לי". הדברים הללו מוכיחים בבירור את ההשפעה שיש לטומאה על עם האלוהים. טומאה זו מזהמת את מי שאלוהים הועידם לקדושה. אולם מעבר לכך, הדגש מושם כאן על בידולם וייחודם של השייכים לה', הנחשבים לקדושים (בכוח, אם כי לא תמיד בפועל) מעצם השתייכות זו.

הבה נשוב כעת לפרק י"ט, שם מסתיימים רוב הציוויים (הבודדים, או אלו המופיעים כקובץ) ב"אני ה' אלוהיכם". בפסוק 3 אנו קוראים על כיבוד אב ואם ועל שמירת השבת. בהמשך (פסוק 4) נדון האיסור על עבודת אלילים ואחר כך מועלית סוגיית זבחי השלמים, אשר כל מה שנותר מהם עד היום השלישי חייב  להישרף, "ואם האכול יאכל ביום השלישי פיגול הוא, לא יירצה" (פסוק 7). ה"פיגול", בהיותו "בלתי ראוי", נדחה ומורחק. יש בזאת רמז לכך שלא רק הקדוש נדון להפרדה והבדלה (כפי שצוין לעיל), אלא גם הטמא והנתעב; הראשון, בהיותו רצוי ונחשק על ידי אלוהים, בעוד השני מסולק בגלל טומאתו. מכאן אנו עוברים להוראות הנוגעות ליחס כלפי העני והגר, האמורים לזכות ב"לקט" וב"פאת" השדה. גם ציווי זה נחתם ב"אני ה' אלוהיכם". בפסוק 10 נאמר: "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוהיכם". שורשו של הפועל "תעולל" הוא על"ל שמשמעותו הראשונית היא "התפתחות לעבר מטרה מסוימת", כאשר "התפתחות" זו היא הקושרת אותו לפרי המבכיר והגדל. לפועל "לעולל" גם מובן נוסף, "מעשה זדון מכוון" (עיין לדוגמא במדבר כ"ב 29).[4] מכאן, מי שאינו מקפיד לשמור על כללים אלו אכן נמצא מתעלל בעני ובגר, ונוהג בזדון מכוון כלפי אלוהים ומצוותיו.

גניבה, כחש, שקר ושבועת שווא בשם ה' הם בגדר מצוות ה'לא תעשה' המצויות בפסוק 11. כל אלה נחשבים ל"חילול" שם ה'. השורש חל"ל משמש את ה"חליל", שהנו "חלול" וכן את ה"חלל", ההרוג. מושגים אלו מבהירים עד מה חמור "חילול" הקודש (או חילול שם ה'), שכן הוא בבחינת ריקון מתוכן וביטול מוחלט אשר כמוהו כנטילת חיים. משמעויות אלו מתאחדות כולן בתיאור סבלו ופועלו של המשיח בישעיהו נ"ג 5 שם נאמר: "והוא מחולל מפשענו, מדוכא מעוונותינו..." 

 הציוויים נגד עושק, גזלה, קללת חרש, הכשלת עיוור, עיוות דין, הלוך רכיל (השורש רכ"ל משמש גם את הרוכל המפיץ את מרכולתו, עיין יחזקאל י"ז 4) וכן הקביעה שאין לעמוד על דמו של רע, נחתמים כולם במלים "אני ה'" (פסוקים 13-16). מדברים אלו ניכר שחל כאן מעבר מעבירות חברתיות ברורות לסוגיות מעודנות וסמויות יותר, אשר לא נראות בהכרח על פני השטח אף על פי שאין הן נסתרות ממי ש"עיניו משוטטות בכל הארץ" (דברי הימים ב' ט"ז 9, עיין גם זכריה ד' 10). מכאן אנו פונים לסוגיות סמויות עוד יותר, החבויות בלב, כגון "לא תשנא את אחיך בלבבך" (פסוק 17).

 המלה "אח", לבד מן המשמעות המובנת מאליה היא גם כינוי לזולת שאינו בן משפחה, כמו גם המונחים "עמית" (פסוק 11) ו"רע" (פסוקים 16-18), אשר השימוש בהם שופך אור על העובדה שה'אחר' הוא שווה ערך לי ועל כן שומה עלי להתייחס אליו בהתאם לכך. בהמשך למצוות ה'לא תעשה' המופיעות בפסוק 17 ("לא תשנא את אחיך בלבבך") נאמר, "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". במשלי כ"ז 5 כתוב "טובה תוכחת מגולה מאהבה נסתרת". יש לציין שהתוכחה מכילה גם את ההוכחה (עיין לדוגמא בראשית ל"א 42). ואם "טובה תוכחת מגולה מאהבה נסתרת", כל שכן כאשר שנאה (ולא אהבה) היא הברירה האחרת!  ביטול שנאה וצבירת כעס כלפי עמיתים ורעים יוביל, מטבע הדברים, לערך הנאצל ביותר, אהבת הרעים באותה מידה שאנו אוהבים את עצמנו (פסוק 18). גם מלים אלו נחתמות ב"אני ה'". אולם, כאילו על מנת להדגיש את העובדה שאין להגביל אהבה זו רק למקורבים ("רעים"), חוזר פסוק 34 על אותם דברים ("ואהבת לו כמוך"), כאשר הפעם הם מתייחסים ל"גר" (בו עסקנו למעלה).

בי"ט 20 אנו קוראים על "שפחה חרופה", כלומר שפחה שנרכשה. השימוש בשורש חר"פ בהקשר לרכישה או בעלות הוא יוצא דופן למדי. שורש זה משמש לעתים קרובות יותר את החירוף, החֶרפה, הסיכון, ההתגרות, הבשלות (ומכאן עונת ה"חורף") והפגיעוּת.[5] מן הסתם השימוש ב"חרופה" כרכוש מצביע על מצבה של אותה שפחה, ולא מן הנמנע שמונח זה נועד גם כדי להבעת מורת רוח נגד עצם רכישת השפחה והבעלות עליה.

הנושא הבא עוסק בקדושת ארץ ישראל וייחודה שבאות לידי ביטוי בכך שעציה נחשבים בשלוש השנים הראשונות ל"ערלים" (ממש כמו מי שלא נכנס בברית אברהם!), כאשר בשנה ברביעית הם בבחינת "הלולים לה'" ישראל (י"23-25) ובשנה החמישית פרותיהם מותרים לאכילה. השימוש בעורלה בהקשר לעצים הוא תמוה משהו. האם ההשוואה בין האדם לעץ, כפי שהיא נראית בדברים כ' 19 שם נאמר, "כי האדם עץ השדה", היא המצדיקה את ייחוס עורלה לעצים? כמו כן  במרקוס ח' 24, על העיוור שישוע ריפא נאמר שבתחילה הוא ראה "אנשים כעצים מהלכים".  איסורים על קיומם של נוהגים הרווחים בקרב עובדי אלילים באים בהמשך. הקטע הבא, כמו גם קודמו, מסתיים ב"אני ה'" ונדרש להדרת הכבוד המתבקשת כלפי זקנים: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן..." (פסוק 32). פסוק 34 עוסק בגר, כאשר הנימוק לכך הוא "כי גרים הייתם בארץ מצרים". פרק י"ט מסתיים בציווי שעניינו יושר וצדק במשקלות ובמידות (מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק, פסוק 36), כיאות לעם שאלוהיו הוא אלוהי צדק. לדברים, "ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטיי ועשיתם אותם..." (פסוק 37) ראוי להוסיף את הנאמר בי"ח 5 (בפרשת "אחרי מות"): "ןשמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'". הרי לשם כך נכרתה ברית חדשה המאפשרת לעם ה' לחיות את תורת החיים (או את חיי התורה) באמצעותו של נותן החיים אותם הוא מגלם ובו הם מתגשמים.

החלק הראשון של פרק כ', שעניינו הוא חילול הארץ על ידי נתינת "זרע למולך" (כ' 2) מסתיים בהזהרה ל"עם הארץ" פן "העלם יעלימו... את עיניהם מן האיש ההוא" (פסוק 4), כלומר 'יסתירו מבטם ממנו'.  "יעלימו" נגזר משורש על"מ שפירושו "נסתר". מכאן גם "עלם, עלמה ועלומים", אשר עתידם נסתר בשל היותו לוט בערפל. גם ה"לעולם" (העתיד או הנצח), הכה שכיח בכתובים, מקורו בשורש זה.

פרק כ' מהדהד משהו מפרק י"ח (בפרשת "אחרי מות") בהתמקדותו בעיקר בעבירות זימה ותועבה המתוארות ברובן כ"גילוי ערווה", או "גילוי עריות" (כאשר המערומים -  הערווה - מרמזים על העדרו של הכיסוי, הכפרה). "ערווה" נגזרת מן השורש ער"ה שהוא שורש קרוב לער"ר המשמש את ה"ערירות" שהיא לא רק חשֹוך בילדים, אלא גם צורה נוספת של הפשטה או עירום. [6] וכך אנו קוראים בפסוק 20: "ואיש אשר ישכב את דודתו, ערוות דודו גילה, חטאם ישאו; ערירים יהיו", דבר המדגיש את היעדר החיים שמקורו

בחטא ושתוצאתו, כאמור, היא מוות המצוין כאן על ידי העקרות והעריריות, שהרי "שכר  החטא הוא המוות" (אל הרומים ו' 23).

 

[1]  Etymological Dictionary of Biblical Hebew, based on the commentaries of Samson

Raphael Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, - New York, 1999.   

[2] The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson    Publishers, Peabody, Mass. 1979.

[3]  Online Bible, Gill 

[4]  Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, ed. Matityahu Clark, Feldheim      Publishers, Jerusalem, New York. 1999.

[5] Etymological.

[6]  The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson Publishers, Peabody, Mass. 1979.