מכמני לשון בפרשת אמור ויקרא כ"א – כ"ד 23

 

פרשת "אמור" מכילה את פרק כ"ג המפרט את מועדי ה'. פרקים כ"א וכ"ב מצידה האחד של הפרשה עוסקים, כל אחד בתורו, בהתקדשות הכוהנים ובחייהם, ובקדושת הקורבנות והטיפול בהם. הסדר בו מופיעים הנושאים ראוי לציון. קודמת לכל היא קדושת הכוהנים ("קדושים יהיו לאלוהיהם", כ"א 6), ואחר כך קדושת הקורבנות (המכונים "קודשים", כ"ב 3). בקצה השני של הפרשה מצוי פרק כ"ד המטפל בסוגיות "נר התמיד" ו"לחם הפנים". תיאור קצר של מי שקבה* את שם ה' והתוצאות המיידיות של מעשה זה, סדרת הוראות למקרים דומים וטיפול בעבריינים וכן התייחסות לעבירות אחרות, כל אלה חותמים את פרשת "אמור". 

בלב ליבן של כל הסוגיות הללו משובצת רשימת מועדי ה', יחד עם תיאורים קצרים הנוגעים להלכותיהם. "וידבר ה' אל משה לאמור, 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדיי'" (פסוקים 1,2). כאן אנו נתקלים בשני מונחים חשובים, "מועדים" ו"מקראי קודש". "מועד" נגזר מהשורש יע"ד שפירושו, "מנה, הצב, תכנן, יעד, קבע". וכך אנו קוראים בעמוס ג' 3: "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" מתוך קריאה מילולית של הטקסט נראה שאם השניים הללו "נועדו", הרי שהדבר 'יועד' (בניין פֻעל) עבורם על ידי גורם חיצוני. הלשון העברית, בניגוד לתרגומים של קטע זה, רומזת על תוכנית שנגזרה מראש וכן על ישות הגוזרת, קובעת, מייעדת ומתכננת. אולם מעבר לזאת, השורש יע"ד לוקח אותנו למחוזות רחוקים עוד יותר...

 "מועד", כפי שניתן להבחין מהקטע שלפנינו, כרוך בקבוצת אנשים מוגדרת אשר עבורה נועדו מועדי ה', הלוא היא ה"עדה" (אשר אף היא נגזרת של יע"ד) המתכנסת בזמנים קבועים. בכ"ד 14, לדוגמא, מצווה ה"עדה" לרגום איש מקלל. במזמור פ"ב 1 "אלוהים ניצב בעדת אל". ה"מועדים" מתייחסים, אם כן, לקבוצה מוגדרת. אולם בזאת עדיין לא תמו יעדיו של יע"ד. 

אנו מכירים כמובן את "אוהל מועד". מונח דומה מצוי במזמור ע"ד 8 שם נאמר, "שרפו כל מועדי אל בארץ". "מועדי אל", בתור כינוי למקום, מוכיח לנו כי בחשיבה העברית מקום וזמן אינם נבדלים בהכרח זה מזה וכי לא קיים ביניהם קו הפרדה ברור. וכך, "החוט המשולש [של זמן, עם ומקום] לא במהרה ינתק" (קוהלת ג'  12), כיוון שמרכיביו שוזרו יחדיו על ידי ריבון עולם. הוא זה אשר גם מינה, קבע, בחר והועיד אותם ואת פעולות הגומלין שלהם למען מטרה וייעוד מוגדרים. באיגרת אל הרומים, פרק ח' 29-30 אנו קוראים: "... את אלה שהכיר מקדם, אותם גם יעד להדמות לצלם בנו... ואת אלה שיעד, להם גם קרא...". מי הם אשר אותם הכיר מקדם, יעד וקרא? כפי שכבר ראינו, ונראה גם בהמשך,  ה'קריאה' והייעוד הם של עם ישראל. היע"ד מתייחס, אפוא, לא רק לקבוצת אנשים מסוימת, למקום ולזמן, אלא גם למה שמעבר למימדי המקום והזמן, דהיינו לנצח שאינו בר חלוף ומקיף את העבר, ההווה והעתיד. 

זה עתה קראנו באל הרומים על אלה שאותם ה' "יעד [וש]להם גם קרא". כפי שכבר צוין, לצד ה"מועדים" מצויים גם "מקראי הקודש". "מקרא", משורש קר"א – מתייחס לא רק לקריאה ולייעוד, אלא גם לזמנים מיוחדים בהם מתכנסת אותה קבוצת אנשים מסוימת ומוגדרת. ייעודו של "מקרא הקודש" נקבע, אם כן, מעצם הגדרתו. אולם גם הוא, כמו ה"מועד", קשור למקום. בישעיהו ד' 5, לדוגמא, נאמר: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן..." המרכיב המשותף המחבר עם מסוים למקום מוגדר ולזמן נקוב מהווה, אפוא, את ה'קריאה' או ה'ייעוד'. 

ה"מועד" הראשון, החד שבועי, המהווה אב טיפוס ומתכונת לכל האחרים, היא השבת (עיין פסוק 3). משמעות ה"שבת" היא כמובן "שביתה". נוספים על כך גם הביטחון, האמון והאמונה בבורא אשר קבע אותה (עיין מכמני לשון בפרשת "יתרו" שם דנו בהרחבה בנושא זה). 

המחזור השנתי של המועדים נפתח "בחודש הראשון", שהוא חודש האביב (א"ב - ראשוניות, כאשר השעורה נמצאת ב"איבה"). היום הארבעה עשר (י"ד) בחודש הוא "פסח לה'", בעוד ששבעת הימים הבאים נקראים "חג המצות". השורש פס"ח, אשר בו עיינו בפרשת "בוא", פירושו "לדלג". דם השה אשר נמרח על משקופי דלתות עם ישראל כיסה והגן עליהם מפני יד אלוהים שהכתה בבכורי מצריים. אלוהים "פסח" על בתי העברים, שעה שהוא הטיל את מוראו על המצרים. בהקשר הרחב יותר מצביע עקרון זה על דם הכפרה של שה האלוהים, המכסה ומגן על פדויי ה' מפני גזר דין מוות שהוא שכרו של החטא (אל הרומים ו' 23).

 "חג המצות". השורש חג"ג פירושו לחוג במעגל (לדוגמא מזמור תהילים ק"ז 27), וכך מזכיר לנו ה"חג" את אופיים המחזורי של מועדי ה' ואת הישנותם הקבועה. "מצה", כפי שכבר ראינו בפרשת "בוא", היא נגזרת של השורש מצ"ה שפירושו "סחיטת נוזלים עד תום". תסיסה הגורמת לבצק לתפוח מתרחשת רק כשהשמרים (ה"חמץ") מצויים בסביבה המאפשרת פעולה זו (כלומר מים). מאחר ודי בקמצוץ של "חמץ" (בלשוננו "שמרים" ובלשון הברית החדשה "שאור"), המסמל את החטא, כדי להתפיח ולהחמיץ את הבצק כולו (עיין אל הגלטים ה' 9), את ה"שאור הישן", (כלומר ה"חטא", קורינתים א' ה' 9) המוגדר כ"מעשי החושך" (אל הרומים י"ג 12) וכרוע (קור' א' ה' 13) צריך להבעיר, וכך ניתן למקבלי כפרת ישוע מעמד של "עיסה חדשה... מצות, שהרי נזבח זבח הפסח שלנו - המשיח" (קור' א' ה' 7).  ה"מצה" קרויה גם  "לחם עוני", לפי דברים ט"ז 3. ישוע, שנולד בבית לחם ושהכריז על עצמו שהוא "לחם החיים" (יוחנן ו' 35), שהה שישה ימים לפני הפסח בבית עניה אצל ידידו אלעזר (יוחנן י"ב 1), כאשר במהלך הסעודה שנערכה שם (ביום שלפני סדר הפסח) הוא בצע את הלחם, אשר סימל את גופו, וחילקו לתלמידיו (לוקס כ"ב 19).

 "כי תבואו אל הארץ... וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העומר לפני ה' לרצונכם; ממחרת השבת יניפנו הכהן". קציר השעורים מבשיל עם תחילת האביב. מחומש דברים ט"ז 9 אנו למדים שמועד קציר זה הוא "מהחל חרמש בקמה". וכך, היה הכהן מניף את ה"עומר" (המציין מידה של כמות קבועה) בתום השבת שחתמה את השבוע בו החלו לקצור את השעורים, כשמטרת פעולה זו היא "לרצונכם" – דהיינו כדי לרצות את העם לה'. ישוע, שקם לתחייה מיד עם תום השבת ועלה אל האב (עיין יוחנן כ' 17), גילם את אותם שיבלי תנופה וזאת על מנת לרצות את האנושות אל אביו. החל מן היום בו מונף העומר יש לספור שבע שבתות (או ארבעים ותשעה ימים), כאשר ביום החמישים חל מועד נוסף הקשור קשר בל ינותק לספירה זו.

 הארץ ופוריותה, וכך גם אי-פוריותה, משקפות את מערכת היחסים שבין עם ישראל לאלוהיו, שכן היא "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד; עיני ה' אלוהיך בה מר[א]שית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א 12). ואמנם, אחת ממטרות מחזור המועדים היא לתת ביטוי לקשר זה. כאשר הגשמים יורדים במועדם, מרווים את האדמה וזו 'עונה לזרע' (עיין הושע ג' 23,24) מצביע הדבר על יחסים תקינים בין העם לאלוהיו "הנותן גשם ויורה ומלקוש בעתו, חוקות קציר ישמור לנו" (ירמיהו ה' 24). ושכאלה הם פני הדברים, ניתן לקיים את "ספירת העומר". לעומת זאת, אם כתוצאה מחטא ומרי בה' פוקדת בצורת את הארץ (עיין לדוגמא ויקרא כ"ו  ,20,26 14) פירושו של דבר שאין תבואה, אין יכולת להביא את ראשית העומר והספירה חייבת להתבטל. כתוצאה מכך לא ניתן לקיים גם את המועד הבא - את "שבועות", או חג "הביכורים". המועדים, הארץ ומערכת היחסים עם אלוהים מהווים חטיבה אחת הקושרת את חיי האדם העברי לאלוהיו, לתורה, לארצו ולקהילתו. ספירת העומר חלה, אפוא, בהתאם לחוקיות זו, כאשר לכאורה אין לקבוע מראש באיזו יום תחל. עקרון זה חל גם על קביעת מועדו של החג הבא בעקבות הספירה (ומכאן ההנחיה לספור את שבעת השבועות). יש בזאת הדגשת תלות מוחלטת באלוהים, ומתן ביטוי לשליטתו הגמורה בגורמים הטבעיים והרוחניים.

 במוקד ה"שבועות" עומדת ה"מנחה החדשה לה'" (פסוק 16) או "ביכורי קציר חיטים" (שמות ל"ד 22). "ביכורים", מן השורש בכ"ר ("בכור"). יש לתת את הדעת על כך שמונח זה אינו מופיע בהקשר להנפת ראשוני העומרים, הנקראים תחת זאת "ראשית קצירכם". גם על עם ישראל נאמר (בירמיהו ב' 3) "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו...". וכך, מהווה מועד זה של שבועות\ביכורים תזכורת לעם ישראל, שבהיותו בנו בכורו של אלוהים (עיין שמות ד' 22) הוא שייך לאדונו. בעוד ראשית העומר מסמל את ישוע, הרי שחג הביכורים זכה להתגשמות במיוחד ב"יום מלאת שבעת השבועות" כאשר רוח הקודש פקדה את התלמידים (מעשי השליחים ב'  1-4). באיגרת יעקב א' 18 נאמר שכל מי שנולדו "בדבר האמת" הנם כ"בכורי יציריו" של אלוהים (איגרת יעקב א' 18). לבסוף, שתי חלות התנופה של מועד זה נאפות עם חמץ (ויקרא כ"ג 17,20) ובכך אולי מדגישות שהחטא עדיין לא פס מעם ישראל, על שני בתיו. אולם בעקבות ההתמלאות ברוח הקודש עשוי השאור, המתפיח את המאפה, להתייחס דווקא לנוכחותה של האחרונה (ע' אל הרומים י"א 16).

 לפתע, בלב ליבה של רשימת המועדים, אנו נתקלים בדברים הבאים: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה את פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם. אני ה' אלוהיכם" (כ"ג 22). יש בדברים הללו כדי להעניק מימד נוסף למועדים ולחיי עם ישראל ככלל. הנימוק הקצר הניתן להם מסכמם חד וחלק, "כי אני ה' אלוהיכם!" בפרשת השבוע שעבר נאמרו דברים דומים בי"ט 9,10, כאשר קדמה להם ההצהרה, "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (י"ט 2). קדושת אלוהים באה לידי ביטוי בנטיות לבבו, באופיו ובמעשיו. זו גם טיבה של הקדושה אותה הוא מבקש להנחיל לעמו.

מהחודש הראשון, דרך השלישי, אנו מגיעים כעת לחודש השביעי עתיר המועדים. ה"אחד לחודש" (ולא כמצופה "ראש חודש") הוא "שבתון זיכרון תרועה, מקרא קודש". כאמצעי תזכורת ביום זה משמשת ה"תרועה". לבד מכך אין הטקסט מבאר את מטרתו של מועד זה, אולם מן הסתם קול התרועה (שורש רו"ע שמשמעו צהלה, קריאה, או השמעת קול או צליל בשופר או בחצוצרה) נועד לעורר את זיכרון העם (אולי גם בהקשר kקול השופר שנשמע לראשונה למרגלות הר סיני, שמות י"ט 16) ולהכינו ליום העשירי בחודש, הלוא הוא יום "הכיפורים". התרועה, אם כן, אמורה לסייע לעם ישראל להיזכר בגדולת אלוהיו, במעשיו, במצוותיו ובדרכי ההיענות והתגובה המתבקשים מן העם, כאשר עקב כך מזדקרים לעין גם המחדלים (החטאים) האישיים והלאומיים. בעקבות חשבון הנפש נפתח הפתח לחרטה ולתשובה. מאחר ול"תרועה" מספר משמעויות (עיין לדוגמא במדבר י' ,5,6,9)  הרי ש"אשרי העם יודעי תרועה [המשכילים להבחין בין התרועות השונות, דהיינו בין המצבים למיניהם], ה' באור פניך יהלכון!" (מזמור פ"ט 16).

יום הכיפורים נועד אף הוא להיות "מקרא קודש" (פסוק 27) וככתוב בפסוק 32 הוא גם "שבת שבתון... " (הגדולה שבשבתות), שמועדו המדויק הוא "בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם". מה מייחד יום זה? ובכן, בנוסף להיותו "שבת שבתון" יש 'לענות [בו] את הנפש'. "ענות" מקורה בשורש ענ"ה ממנו נגזרים גם שמות התואר "ענווה" ו"עוני". ישעיהו נ"ח מבהיר את טיבה של ה"ענות" אליה מכוון ה'. וכך אנו קוראים: "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו? הלכוף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית..." וכך, 'בעל התענית' אינו חייב בהכרח לקחת חלק בפולחן ובטקסים. תחת זאת מוטל עליו להזדהות עם הסובלים ולהביא להם מזור. לבסוף, הצצה חטופה לאחור, לעבר פסח, תזכיר לנו את "לחם העוני", שהוא, כאמור, כינוי נוסף ל"מצה" ולכן מיטיב לתאר את זה שהינו "לחם החיים", ואשר בזכריה (ט' 9) הוא מתואר כ"עני (ורוכב על חמור)". 

ה"כיפורים", הכיסוי, בו עיינו כבר מספר פעמים (במיוחד בפרשת "נח"), וכן הסליחה על חטא התגשמו בחייו ובמותו המכפר של ישוע "אשר נתן את עצמו כופר בעד הכל" (טימותיאוס א' ב' 6), ובכך מיצה את משמעות המועד בו עיינו זה עתה.

אנו מצויים עדיין בחודש השביעי. בחמישה עשר בחדש זה חל חג הסוכות למשך שבעת ימים. היום הראשון הוא "מקרא קודש". מועד זה יש לקיים "באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים; ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" (פסוק 39), כאשר היום השמיני נפרד מסוכות עצמו. חג זה מהווה, אפוא, תזכורת נוספת לכך שהארץ ותבואתה קשורות לתקינות (או לאי התקינות) מערכת היחסים שמקיים העם עם אלוהיו. הישיבה בסוכה נועדה, "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים…" (פסוקים 42,43). לבסוף, היום השמיני, שאינו מתואר רק כ"מקרא קודש" אלא גם כ"עצרת" (פסוק 36) ששורשה עצ"ר מהווה ביטוי לריסון והבלגה. יש בזאת משום הדגשה על קדושתו של יום זה ועל כובד הראש שיש לנהוג בו.

שילוב אסיף התבואה ופרי השדה יחד עם ישיבה בסוכה (ישיבה שנועדה להזכיר, כאמור, את מסעות המדבר) משמש אמצעי המחבר את מערכת יחסיו של עם ישראל עם אלוהיו בהווה לבין מערכת יחסים זו כפי שהיא התקיימה בעבר. שנית, על אף ש"מקרא הקודש" וה"עצרת" הם אירועים קהילתיים, הרי שהישיבה בסוכה הופכת מועד זה לא רק לחג ציבורי, אלא גם למאורע אישי ומשפחתי. בחג הסוכות מתאחדים, אם כן, כמה וכמה מההיבטים ומן המטרות של המועדים האחרים.

השורש סכ"כ פירושו "לכסות" וכן גם "מחסה", אולם במקורו הוא נעוץ בפעולת הקליעה, כפי שניתן להבחין במזמור קל"ט 13, שם אנו קוראים: "תסוכני בבטן אמי". סוכה היא גם מקלעת או סבך המשמש בני אדם ובעלי חיים, אף על פי כן, לפי עמוס ט' 11 ומעשי השליחים ט"ו 16, היא גם משמשת כדימוי המופיע ב"סוכת דוד הנופלת", אותה מבטיח ה' להקים מחדש. על פי שמות כ"ה 20, הכרובים בקודש הקודשים "סוככים" בכנפיהם על הכפורת.

לא זו בלבד ש"סוכות" מאחד, כאמור, מספר היבטים של המועדים האחרים, הוא גם מצביע על אירועים עתידיים בהיותו החג היחיד שלו נספח יום השמיני. יחידת זמן שלמה (גם במובן הנבואי) היא תמיד בת שבעת ימים, ולכן היום השמיני מהווה סימן להתחלה חדשה. הקמת סוכת דוד – או בית דוד – היא אינדיקציה לכך שלחג הסוכות צפויה עדיין התגשמות בקנה מידה גדול יותר. הדברים הנאמרים בישעיהו ד' 2,6: "ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד... וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", מהווים הבטחה לעתיד מרתק.

השבת, המנציחה את מלאכתו של הבורא, את גאולת העם העברי מעבדות ואת ברית העולמים שלו, היא זו אשר על יסודותיה ניצבים המועדים, כאשר האחרונים מדגימים שלבים שונים בחיי האמונה ובדרכה. בהיותה התגלמות המנוחה והחדילה מכל מאמץ של ה'בשר', מהווה השבת גם מעין תחזית למלכות אלוהים העתידה לשלוט עלי אדמות. השבת מייצגת, אם כן, את היעד אליו מוביל נתיב האמונה. אך בהיות השבת גם בסיס ותבנית למועדי ה' (וכאמור, דוגמא למטרה וליעד), היא דומה לישוע המשיח. ישוע, כמו השבת, הוא היסוד, השורש, אבל גם הנצר – ההתחלה וגם היעד הסופי – האלף והתו.

* "קבה" משורש קב"ב (ודומה לשורש נק"ב), פירושו "לנקוב חור, או להפוך לחלול". כפי שראינו בשבוע  

    שעבר, כשבחנו את השורש חל"ל. אשר גם לו המשמעות של "חילול" ויחד עם זאת גם "ניקוב והפיכה

    לריק", פעולות חילול הקודש מרוקנות מכל משמעות את החשוב, הנכבד והקדוש ביותר.

 

כמה מהגדרות המלים לוקטו מהמקורות הבאים:

 

The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, ed. Francis Brown, Hendrickson Publishers, Peabody, Mass. 1979.

Theological Wordbook of the Old Testament, ed. R. Laird Harris, Moody Press, Chicago, 1980.                                            

Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, ed. Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, New York.1999.