מכמני לשון בפרשות בהר ובחוקותיי ויקרא כ"ה-כ"ז 34

 ידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור....." פסוק פתיחה זה מזכיר לנו כי הר סיני הוא המקום ממנו דיבר ה', באמצעות משה, אל עם ישראל.

פרשת בהר נחלקת לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון והקצר יותר מתמקד בשנה השביעית (שנת ה"שמיטה", עיין כמו כן שמות כ"ג 11  בפרשת "משפטים" וכן "מכמני לשון" לפרשה זו) - השנה בה מניחים לאדמה לנוח. על אף הציווי אשר לפיו אין לעבד את האדמה בשנה השביעית (כ"ה פ' 2 והילך), נאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה...” (כ"ה 6). בהצהרה מגולם הרעיון המצוי גם בשבת השבועית, והוא שאלוהים מספק, זן ומפרנס. על כן תקופה זו (כמו גם השבת השבועית) מהווה פרק זמן של 'תרגול' אמונה וביטחון בה'.

 שנית, האספקה מובטחת למשך כל התקופה לכל השייכים לקהילה, כמו גם למקנה (פסוקים 6,7). ושוב בדומה לשבת השבועית, גם כאן ההטבות והיתרונות חלות על הכול, ללא הבדל מעמד וגזע. שנת "שבת שבתון" זו (פסוק 4), וכן גם שנת ה"יובל" אשר לה מוקדש חלקה השני והארוך יותר של הפרשה, תקפות רק בארץ ישראל.

בפסוק 3 (פרק כ"ה) אנו קוראים, "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה". שורש ה"תבואה" -  בו"א - מתייחס לפעלים "לבוא", או, בבניין אחר, "להביא". יש בזאת רמז לכך שתנובת השדה ופרותיו אינם רק תוצאה טבעית של מאמצי העובד, אלא "באים" או "מובאים" (ניתנים או מוענקים) ממקור חיצוני.

לצד 'עשיית חוקות ה' ומשפטיו' עומדת ההבטחה, "וישבתם על הארץ לבטח, ונתנה הארץ פרייה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה"  (כ"ה 18,19). זאת ועוד. להבטחות אלו מתווספת גם ברכה של שפע החורג מהפריון הטבעי, אשר זו לשונה: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשות את התבואה לשלוש השנים, וזרעתם את השנה השמינית עד בוא תבואתה תאכל ישן" (פסוקים 21, 23). ושוב ניתן להבחין בזיקה שבין ה"תבואה" ל"ביאה".

המונחים המתייחסים לפרי ולתבואה הנותרים בשדה ובכרם, בשעה שאין מעבדים את האדמה, הם "ספיח" ו"ענבי נזיר" (כ"ה 5,11). לאור הנאמר בפסוק 23, בו נקראים בני ישראל "גרים ותושבים", מעניין השימוש בפועל ספ"ח בישעיהו י"ד 1, שם כתוב: "כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת-יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם, עַל-אַדְמָתָם; וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל-בֵּית יַעֲקֹב". "נזיר" הוא כמובן מי שנודר נדר מיוחד לה' הכולל התנזרות מיין ואף מאכילת ענבים. מדוע, אפוא, קושרים את הענבים דווקא בו? יש הסוברים שהקשר של הענבים לנזיר נעוץ בשערו המגודל של האחרון, אותו נאסר עליו לקצוץ עד תום ימי נדרו, כשם שנאסר על הכורם לבצור בשנה השביעית את הענבים הגדלים פרא. החלק הראשון של פסוק 5 מחזק סברה זו, בהשתמשו במונח "ספיח" (כלומר מה שנבט מזרעים שנשמטו בשולי השדה), ואשר גם אותו כאמור אין לקצור. שני איסורים אלו חלים מן הסתם על קציר ובציר שנועדו למטרת רווח.

כאמור, חלקה השני של הפרשה עוסק בשנת "היובל", מונח המתייחס לבהמה בעלת קרניים, או לקרן עצמה אשר שימשה למטרות שונות בחברה הישראלית הקדומה. מכיוון שבהמות אלו (בעיקר שוורים) הילכו בראש תהלוכות פולחן וחגי עלייה לרגל, נקשרה מן הסתם פעולת ה"הובלה" בשמם. מכאן גם נגזרים שמותיהם של עצמים ופעלים אחרים החולקים את השורש יב"ל.  "יובל" הנחל הוא אחד מהם, וכן גם מה ש'נובע' מן האדמה, הלוא הוא ה"יבול". גזירה מעניינת נוספת של שורש זה היא ה"תבל", אשר בהתאם לתפיסה המובעת כאן היא ותכולתה (כגון יובלי המים ויבול האדמה) הן תוצאה של פעולה אותה מבצע גורם חיצוני האחראי לה ו'מוביל' אותה. בנוסף, יש בזאת דמיון למונח "תבואה" אותו בחנו למעלה. דברי הפסוק, "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (מזמור כ"ד 1), אכן מאששים רעיון זה.

בנוסף להשבתת האדמה במהלך שנת ה"יובל", יש, ככתוב בפסוק 10, לקדש "את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה..." "דרור" הוא כמובן גם בעל כנף (לדוגמא, משלי כ"ו 2). השימוש בדימוי הציפור, כתחליף ל'חופש', ממחיש באופן ציורי ביותר את משמעות המונח. שנת ה"יובל" נועדה כדי להבטיח שכל רכוש או נחלה שאבדו, או שווה ערכם, יוחזרו לבעלים המקוריים. בישעיהו ס"א 2 א, 1 אנו קוראים את הדברים הבאים: רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה, עָלָי--יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ.   לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה... שנת רצון זו, בה קוראים דרור לשבויים ומחלצים את האסורים, מרמזת על שנת היובל.

אולם מעבר לכל היתרונות החברתיים וההומאניים שיש בהכרזת היובל ובשמירה על כל הלכותיו, קיים מניע נעלה עוד יותר לקיומו, מניע המהווה את אחד מאותם 'היפוכים-אלוהיים' (דבר והיפוכו) המאפיינים את הלך החשיבה העברי. בפרק כ"ה 23 אנו קוראים: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". "צמיתות" נגזרת מצמ"ת שמשמעו "קץ, סיום, הקשחה, נכסים מוקפאים". כך, השבת רכוש לבעליו המקוריים מדגימה את העובדה שהקרקעות והנחלות הן למעשה בבעלות... אלוהים, כפי שלמדנו זה עתה ממזמור התהילים אותו קראנו (כ"ד 1). ולמרות שהתורה מדגישה את זכויות הבעלות, היא מזכירה לנו, כמעט בנשימה אחת, מיהו הבעלים האמיתי, שכן לנו ... "אין פה עיר קבע, אלא את זו שלעתיד לבוא מבקשים אנו" ככתוב באיגרת אל העברים (י"ג 14).

 באשר לשייכותה של הארץ לה' (וזאת חרף ארבעים ותשע שנות מיקח וממכר בנחלות וקרקעות), מדגיש נפתלי הירץ ויזל את "אדנותו של ה' ואת זמניותו וחולפיותו של האדם". לדעת "בעל החינוך" באה התורה להזכיר לאדם, החומרני מטבעו, כי "שלו" אינו "שלו". לעומתו, הנרי ג'ורג', כלכלן אמריקאי בן המאה התשע-עשרה, "ראה את התורה כספר חוקים אשר מטרתם להשליט יושר וצדק ורוב אושר בין שומריה. וראה כיצד הקפידה התורה להקדים רפואה למכה, ולמנוע הצטברות קרקעות רבות – שהן אמצעי קיום ומקור עושר חומרי, וכוח השלטון על מי שמשולל קרקע – בידי מעטים". הרב קוק מוסיף לזאת את ההיבט הרוחני, שלפיו "השמיטה היא יישורם של 'מעשים וקלקולים', שאינם אלא עיכובים לזריחת ההוד הרוחני של הנשמה האלוהית השוכנת באומה, ובמהותם המעשית הם מעיבים את אורה הבהיר. לשם מטרה עליונה זו, שהיא קרבת ה', ניתנה השבת לכל יחיד, ניתנה שנת השמיטה באיסור האדמה ובביטול בעלות מוחלטת על יבול שדה וכרם, ניתנה שנת יובל על קריאת דרור לעבדים ועל כל מצוותיה. לתקן כל המעקשים של העבר 'ולהלביש את האומה כולה ברוח סליחה ותשובה ליישר את כל עיוותי העבר'".[1]  הקשר בין סליחה ותשובה לבין שנת היובל אינו מקרי, שכן על שנה זו מכריזים בשופר תרועה "בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים" (כ"ה 9).

היבט נוסף של היובל היא הגאולה, אשר במקורה מתייחסת ל"גואל" שהוא קרוב משפחה. חובתו של הגואל הייתה לרכוש מחדש אחוזה או נחלה שהוצאו מידיו של בן משפחה ולעתים אף לקנות – לגאול – את בן המשפחה עצמו, במידה ונמכר לעבדות. העבדים העברים חייבים היו להישלח לחופשי בשנת היובל, "כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים, לא ימכרו מִמכֶּרת עבד" (כ"ה 42), אומר ה'.

 קרובי משפחה, ובני האומה העברית בכלל, מכונים כאן, שלא במקרה, "אחים". התנהגות הולמת של איש כלפי 'אחיו' מחייבת הימנעות מוחלטת מנטילת "נשך" ו"מרבית" (כ"ה 37, 36). ה"מרבית" (ה"רבית" של ימינו) מקורה כמובן ב"רוב, הרבה, ריבוי, גדולה, צמיחה", ומכאן עשיית הון (על חשבונו של אחר). מעניין השימוש ב"נשך", ששורשו נש"כ מדבר בעד עצמו (עיין במדבר כ"א 6 וכן חבקוק ב' 7).

 בפסוק 47 אנו נתקלים ב"גר", ולמדים כיצד רואה התורה את מי שאינו בן לעם ישראל, המכונה כאן גם "עֵקֶר"' - כלומר מי שנעקר ממקומו הטבעי. מי שאינה יכולה ללדת היא "עקרה", ברם עקר הוא גם נצר, הניתן לעקירה ולשתילה מחודשת באדמה, שגם שאינה בית גידולו הטבעי מבטיחה בכל זאת את המשך קיומו. יש להדגיש כי מצב זה אינו בלעדי לגר. אף מי שהינו בן לעם ישראל עלול למצוא עצמו נעקר, בעיקר בשעת שפל בחייו כשבלית ברירה בהיותו מוגדא כ"מך" (פ' 47 "מך" –  'נמוך') הוא מוכר את עצמו כשכיר. בהמשך מושם הדגש, איפוא, על  הגאולה ותנאיה.

 חשיבותה ומרכזיותה של ארץ ישראל, נושא בו עיינו בפרשת "בהר" על השלכותיו השונות, ממשיך להעסיק אותנו גם בפרשת "בחוקותיי", כפי שניתן להבחין בכ"ו 133-. קיום "חוקות ה'" נותן את אותותיו בטבע. תוצאות מעשים ופעולות שונות יבואו לידי ביטוי בשפע גשם (ובתבואה), בהרחקת חיות טורפות, בהתרבות טבעית של העם, בשפע ושגשוג. היתרונות האחרים שמקנה הנאמנות לאלוהים ולדברו הם 'שלום ובטחון', יכולת להביס את האויב ובעיקר התגשמות הבטחות האל לתת "משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם" (כ"ו 11,12). בכ"ו 5 אנו קוראים: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע; ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם". בנבואת עמוס, העוסקת בעתיד הרחוק, מהדהד משהו מן הדברים הללו: "הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע..." (עמוס ט' 13). להבטחה מפרק כ"ה 22 ("ואכלתם מן התבואה ישן... עד בוא תבואתה תאכלו ישן"), אשר בפרשה הקודמת, נוספים עכשיו לא רק, "ואכלתם ישן נושן", אלא גם "וישן מפני חדש תוציאו" (כ"ו 10). במלים אחרות, לא רק שתישמר טריותו של הישן, אלא שעליו תתווסף גם תבואה חדשה עוד בטרם תכלה קודמתה!

 בפרשת "בהר" נתקלנו במונח "מרבית", כאשר בפרשה הנוכחית אנו קוראים, בכ"ו 8: "ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה...". "רבבה" – עשרת אלפים – גם היא נגזרת של אותו השורש, שפירושו ריבוי והתרבות (ובה עיינו גם בפרשת "חיי שרה").

 להבטחות ניתנת הגושפנקא הידועה: "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים, מהיות להם עבדים", אולם היא אינה מסתיימת ללא תוספת קטנה: "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" (כ"ו, 13). קוממיות, "הליכה זקופה, בגאון או ביושר לב", מן השורש קו"מ. בפרשות "ויצא" ו"וישלח" עמדנו על משמעות ה'תקומה' (או ה'קימה') של יעקב, כמו גם על חשיבות ה"מקום" (הנגזר גם הוא משורש זה) בו היא אירעה. והנה, כאן מובטחת לבניו של האב הקדום גם 'קוממיות', בתנאי שיפסעו בדרכי ה'. בכ"ו 37 אנו נתקלים גם ב"תקומה", אם כי דווקא בהקשר שלילי, בקטע בו נאמר: "וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם".

 במידה ועם ישראל יבחר ללכת "קֶרי" עם אלוהיו (עיין כ"ו 21), ימיט עליו ה' סדרת פגעים (כגון הדוגמא שראינו לעיל, בפסוק 37), וכפי שהוא עצמו מגדיר זאת: "והלכתי אף אני עמכם בקרי, והכיתי אתכם..." (פסוק 24). "קרי", כנראה מן השורש קר"ה, שפירושו "לקרות, להתרחש", מופיע שבע פעמים בפרשה זו, ובה בלבד. על משמעות מלה זו אומר רש"י: "אבותינו אמרו: 'ארעי, במקרה, שאינו אלא לפרקים. כן תלכו ארעי במצוות'. ומנחם פרש: לשון מניעה, וכן (משלי כ"ה, י"ז): 'הוקר רגלך מבית רעך'".[2] "קרי" עשוי להתפרש, אפוא, כהימנעות מקיום דבר ה' מתוך רשלנות ושוויון נפש כלפיו, גישה אותה מוקיע ישוע בספר ההתגלות ג' 15, 16: "אני יודע את מעשיך, שלא קר אתה ולא חם. מי ייתן והיית קר או חם. ובכן, מפני שאתה פושר ולא חם ולא קר, אני עתיד להקיא אותך מפי". דברים אלו מחזירים אותנו לנאמר בפרשת "קדושים" כ' 22 בעניין ההקאה מן הארץ, והגרוש ממנה כפי שהוא מתואר כאן בכ"ט 32-39.

 רשימת הקללות (כ"ו 14-46) מקבילה במידת מה לרשימת הברכות, אם כי היא ארוכה בהרבה. הקללות מחולקות למספר קבוצות, כאשר כל אחת מהן מתארת מצב גרוע מקודמו. קודם כל יפקדו את עם ישראל העומד במריו מחלות, לאחר מכן תבוסה. בעקבות בצורת וחיסול בהמות הבית על ידי חיות בר תתחוללנה מלחמות, מגפות ורעב, אשר במהלכן יאכלו אבות את בשר ילדיהם. לבסוף, לאחר השמדת האלילים והצלמים יפיץ אלוהים את העם מארצו ויפזרו בארצות הגויים, וכך תתרוקן הארץ מיושביה והיא "תרצה את שבתותיה" (פסוקים 34,35). בשל אי שמירת חוקי השבתת הארץ (השמיטה), תפוּצֶה האדמה בשנות שיממונה, שכן היא תעמוד במנוחתה כל עוד יימצא העם בגלות. מנגד, למעלה קראנו בישעיהו ס"א 2 על "שנת רצון לה'", ובפרשת "אמור" קראנו על הריצוי (בהקשר להבאת העומר) בכ"ג 11: "והניף [הכהן] את העומר לפני ה', לרצונכם....". אולי בשל אי שמירת שנת השמיטה – השביעית – מופיעה כאן הספרה שבע מספר פעמים בהקשר לחטא ועונשו: "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטואתיכם" (או בגירסה אחרת, "מכה [או 'והכיתי'] שבע כחטואתיכם" (כ"ו 18,21,24,28).

החלק האחרון של פרשת "בחוקותיי" עוסק בציוויים שעניינם נדרים והקדשות (פרק כ"ז), כאשר ביניהם מצויים דיני מעשרות. בפסוקים 32,33 נאמר: "וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה לה'. לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו..." הדברים הנאמרים ביחזקאל כ' 37-38 חוזרים כהד על כמה מן המונחים המופיעים בקטע זה, כשהם מתייחסים לצאן ה' ונחלתו: "והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסורת הברית וברותי מכם המורדים והפושעים בי; מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא, וידעתם כי אני ה'". בקטע אותו קראנו זה עתה מן הפרשה נפגשנו גם ב"לא יבקר" (פסוק 33). ושוב אנו קוראים ביחזקאל (ל"ד 11-12): "כי כה אמר אדוני ה', 'הנני אני ודרשתי את צאני וביקרתים כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם..."

 הפסוק האחרון, הדומה לזה הפותח את פרשת "בהר" (בהתייחסותו להר סיני), חותם את הפרשה וכמו כן את ספר "ויקרא" כולו במלים: "אלה המצוות אשר ציווה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (פסוק 34).

 

[1] עיונים חדשים בספר ויקרא, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית        

      אלינר.

[2] עיונים חדשים

כמה מהגדרות המלים לוקטו מהמקורות הבאים:

 

The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown, Hendrickson Publishers, Peabody, Mass. 1979.

Theological Wordbook of the Old Testament, ed. R. Laird Harris, Moody Press, Chicago, 1980.