מכמני לשון בפרשת וישלח בראשית ל"ב 4 – ל"ו

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" (ל"ב 2). כך נפתחת פרשת "וישלח". מלאכים ושוב מלאכים. יעקב ראה אותם בחלומו, לא רק זה עם הסולם, אלא גם בחלום שחלם בשהותו עם לבן, חלום עליו הוא מדווח בפרק ל"א 10-13. בסוף הפרשה הקודמת "יעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (ל"ב 2), וכעת, כאמור, הוא שולח מלאכים לקדם את בואו של עשו.  אמנם אין "מלאך" אחד זהה למשנהו, שכן מלאך איננו בהכרח ישות שמימית, כי הרי מלאך הוא בסופו של דבר שליח, בין אם משמים ובין אם בין בני אדם. שורש שם העצם הוא לא”כ – לשלוח (על אף שאין משתמשים בו במובן זה). בפרשה זו נמצא שורש זה גם בשם העצם "מלאכה". "מלאכה" תופיע בהמשך הפרשה, בל"ג 14, שעה שעשו, שהתפייס עם אחיו, יציע לו להצטרף אליו עם פמלייתו. והרי תשובת יעקב (בחלקה) להזמנה: "יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני, ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". יעקב מצטדק, מתנצל ומוצא טיעונים ותואנות על מנת לא לחבור לאחיו. ובכן, מה עושה כאן ה"מלאכה"? בשפות אחרות תרגמוה למקנה – כלומר לעדר בקר, שהיה מתנהל לאיטו בראש השיירה ומכתיב את קצב התקדמותה. מלאכה, כידוע, פירושה עבודה, עיסוק, משלח יד, מלאכת קודש, כשאפילו על אלוהים נאמר שהוא "שבת מכל מלאכתו אשר עשה" בעת שהשלים את בריאת העולם (בראשית ב' 2). לשפה העברית (המופלאה) היכולת להכיל בהמות, מלאכים, שליחים, פעילות, עיסוק ועבודת קודש בתוך מונח אחד.

 מעט לפני שיעקב וחבורתו מהינים לחצות את הירדן, מתוך חרדה לקראת הבאות מתפלל יעקב להגנה ולהצלה. בו בזמן הוא גם מכיר תודה לאלוהי אביו, כשהוא מתוודה שאין הוא ראוי "לכל החסד והאמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות" (ל"ב 11). והנה שוב אנו פוגשים את ה"מחנות" – מחניים או שני מחנות - שכן כאן יעקב, מתוך דאגה לשלומם של בני ביתו מחלק אותם לשתי קבוצות. בדרכו האופיינית יעקב מציב את בני משפחתו לפי סדר עדיפות.  ככל שהם יקרים יותר ללבו כן ירחיקם יותר מן הסכנה. בנוסח 'מעשה אבות סימן לבנים',  חציית צאצאי יעקב לשתי קבוצות מרמזת  על העתיד להתרחש בקרב בני ביתו שעה שהם יהפכו לעם ויתפצלו (אחרי שלטון שלמה) לשתי ממלכות, אם כי אז החלוקה השבטית לשני ה'מחנות' תהיה שונה מן הנוכחית. יעקב לא רק פיצל את 'מחנהו', או גם נשא תפילה מעומק ליבו אל אלוהי אבותיו, ובה הוא מציין  את היותו  "לשני מחנות" (ל"ב 11). זאת ועוד. כאשר חל המפגש עם עשו, מכנה האחרון את משפחת יעקב "מחנה" (ל"ג 8).  אולם עוד לפני המפגש ממנו יעקב חושש כל כך נאמר עליו: "...והוא לן בלילה ההוא במחנה" (ל"ב 22ב').

 ובהמשך - "ויקם בלילה ההוא, ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק... ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עמו עד עלות השחר" (ל"ב23,25). "ויאבק" נשמע דומה מאד למעבר היבוק, כששתי מילים אלו חולקות את השורש אב"ק. המאבק המתואר כאן ללא ספק העלה לא מעט אבק וניתן לומר שהוא אף ממשיך לעשות זאת, כשהוא זורה חול ואבק אפילו בעיניו של הקורא המשתאה והמתקשה לרדת לסוף הדברים. גם החלפת שמו של יעקב לישראל אינו ברורה כל צורכה. ההסבר הניתן כאן הוא: "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (פס' 29). שם זה ניתן ליעקב בעקבות תביעתו לקבל ברכה מה"איש" אותו הוא סרב "לשלח" עד "כי אם ברכתני" (פס' 27). פה המקום להוסיף שמקור "יבוק" עשוי להיות גם בק"ק  –   כלומר לרוקן, משמעות המעניקה מימד נוסף ועוד חומר למחשבה בכל הנוגע למאבק שהתחולל זה עתה.

 "ישראל" – לשרות – לשלוט, לנצח, להתמיד, לחתור, לשאוף, להתנצח. אל – חזק, איתן, השורש של אלוהים. באיזה אופן התאימו דברים אלו ליעקב ולחייו עד לתקופה  זו? האם המאבקים בהם היה נתון תרמו לאופן בו הוא מוגדר עכשיו על ידי השם החדש? או האם היו מילים אלו בבחינת הצהרת עובדות בלתי תלויות, או כוונות משוללות הערכה מיידית ליעקב ולסגולותיו? האם כשאלוהים המיר את השם יעקב בישראל היה זה מעשה חסד טהור – כשלשם זה משמעות נבואית, כאשר יעקב יפעל תחת סמכות אלוהים וגבורתו? האם מדובר בעם שיצא מחלציו? בין אם יעקב היה ראוי לשם זה או בין אם לאו, הרי שעמדה לו התעקשותו באותו ליל גורלי, ואפילו העניקה תוקף מסוים למשמעות השם. יש לציין שאת "ישראל" ניתן לקרוא גם "ישר-אל", בעוד ש"ישורון" יהיה אחד הכינויים שיינתנו לעם יעקב-ישראל בעתיד (ע' דברים ל"ב ול"ג).

יעקב, מצדו, ביקש לדעת את שמו של האיש המסתורי שנאבק עמו, אולם הלה השיב לו בשאלה: "למה זה תשאל לשמי?" (ל"ב 30). כאשר אבי שמשון, מנוח, ניסח שאלה דומה למלאך שבא אליו (או למעשה אל אשתו), הייתה תגובת האחרון: "למה זה תשאל לשמי" והוסיף: "והוא פלאי?" (שופטים י"ג 18). את בעל השם ה"פלאי" אנו מוצאים בישעיהו ט' 5 שם נאמר על ה"ילד (ש)יולד לנו" ועל ה"בן (ה)ניתן לנו" שאחד משמותיו יהיה "פלא יועץ". בסיפור שלנו, לאחר התשובה (הבלתי מספקת, מן הסתם), נאמר "ויברך אותו שם" (פס' 30). איזו ברכה הייתה זו? האם הברכה מתגלמת במשמעותו של השם החדש? בנוסף, ניתן היה לצפות שקטע זה בסיפורו גדוש-המלאכים של יעקב לא יהיה שונה, ושגם פה הדמות המסתורית תתואר כמלאך. אולם לא כן הדבר. דווקא כאן מקפיד הכתוב להגדיר את הדמות בתור "איש", על אף שליעקב לא היה ספק כי הוא ראה את פני אלוהים (ל"ב 31). *

חוויות המלאכים של יעקב הולכות עמו עד לשעות חייו האחרונות. כשהוא יברך את בני יוסף ויסכם את חייו יזכיר יעקב את "המלאך הגואל אותי מכל רע"  ואף יקרא לו לברך את הנערים  (מ"ח 16). ובאשר  ל"איש" עמו נאבק ואשר משום מה, בניגוד לצפיות, לא הוגדר כ"מלאך", הרי יבוא הנביא הושע (בדברו על יעקב) ו'יתקן' זאת במילים הבאות: "וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ [נאבק עם מלאך]" (י"ב 5).

בעקבות המפגש האלוהי הראשון שלו, בדרכו לחרן, חווה יעקב את נוכחות 'אלוהי המקום', ולכן למקום בו נגלה לו סולם המלאכים קרא בית אל (בראשית כ"ח ,1916,17(. ברם, הפעם, בשובו מחרן ובדרכו לארץ הוא פוגש את "פני אלוהים" ומכאן השם שהוא העניק למקום - פניאל (ל"ב 31). כאשר מתחולל המפגש אשר מפניו הוא כה חרד, עם אחיו עשו, אומר יעקב: "ראיתי פניך כראות פני אלוהים" (ל"ג 10). האם יש בזאת הד למפגש הקודם? נראה שביעקב חלה תמורה כלשהי וכי אירוע יבוק השאיר בו חותם שבא לידי ביטוי גם בגישתו כלפי עשו.

בשובו אל ארץ אבותיו מתחקה יעקב על עקביו של סבו אברהם, ומגיע לשכם (ע' בראשית י"ג 6). הגעתו של יעקב, על כל פמלייתו, מעוררת כמובן הדים בעיר. "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" (ל"ג 18, השווה עם כ"ח 21 שם נשמע יעקב מתפלל לשוב בשלום). יש משהו אירוני בהכרזה שיעקב הגיע "שלם" לשכם, שכן מה שעומד להתרחש שם עוד מעט קט יהיה רחוק מאד מלהיות שלו. בפרק הבא (ל"ד) יתואר המאבק בין משפחת יעקב לבין האוכלוסייה המקומית, כאשר בפסוק 21 השורש של"מ צץ לו שוב, וזאת כאשר חמור ובנו שכם מנסים לשכנע את בני העיר למול את עצמם. בין היתר הם מציינים: "האנשים האלה שלמים הם איתנו..." מה שמתחולל מיד אחר כך הוא כמובן ההיפך המוחלט (ע' ל"ד 25-29).

בפרק ל"ה 1 קורא אלוהים ליעקב: "קום עלה בית אל ושב שם ועשה מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך". בשבוע שעבר נתנו דעתנו על כך שהקריאה ליעקב "לקום" נשמעה לראשונה כאשר הוא מצא עצמו ב"מקום" אותו הוא כינה בית אל (כ"ח 19). עכשיו, כשהוא סוגר מעגל, עליו לחזור לשם ולהמשיך "לקום". ואמנם החל מנקודה זו התבגרותו הרוחנית של יעקב מוצאת לה ביטוי במספר דרכים. ראשית, הוא מצווה על בני ביתו להסיר את "אלוהי הנכר אשר" בתוכם ולהיטהר (פס' 2). בפרשת השבוע שעבר קראנו על בית יעקב ועל האלילים שהיו חלק מהווי הבית (לדוגמא בל"א 32). נראה שבעניין זה 'בעל הבית' לא הקפיד יתר על המידה. אבל עכשיו – לא כך הוא! אחרי שאספו את אלוהי הנכר והנזמים, טמנו אותם תחת האלה (פס' 4. מן הנאמר בל"ד 29 ניתן לשער שאלוהי נכר אלו היו בין היתר גם משלל העיר שכם). בל"ה 8 אנו למדים על מותה של מינקת רבקה, דבורה, אשר נקברת תחת אלון ובשל כך נקרא המקום "אלון בכות". האלון והאלה מונצחים לאורך התנ"ך, ובהיותם עצים עמידים ובעלי יכולת לחדש את עצמם הם מסמלים חוזק וחיוניות. ישעיהו מתנבא על הארץ העזובה ואומר: "ועוד בה עשריה ושבה והייתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם, זרע קודש מצבתה" (פרק ו' 13).  

חזרה לסיפור שלנו. בל"ה 3 מתאר יעקב את אלוהים כ"אל העונה אותי ביום צרתי" (פס' 3) .לפני כן, בל"ב 8 קראנו, "וירא יעקב מאד ויצר לו".  צדי וריש, שני עיצורים המצויים במספר לא מבוטל של מילים בעלות משמעות שלילית, כמו צער, צר, צורר, צרעה, צורב, צרעת ועוד. בירמיהו ל' 7 נאמר: "הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, ועת צרה היא ליעקב, וממנה ייוושע". שתי מילים נוספות, אותן ניתן להכליל ברשימת המילים דלעיל הן "מצרף" ו"צורף".  

מיד לאחר סיפור מות דבורה המינקת נראה אלוהים ליעקב פעם נוספת, מברך אותו ומדגיש בפניו את היותו עכשיו "ישראל" ולא עוד "יעקב". ה' ממשיך ומכנה עצמו לראשונה בפני יעקב "אל שדי" (ל"ה 9-11). מן הסתם הניתוק משדי המינקת מצביע באופן סמלי על כך שהגיע המועד (בו ישראל חייב) להיצמד לשדי אלוהים, כמעבר מן המימד הארצי אל הרוחני.  יעקב-ישראל מנציח את המעמד ו"מציב מצבה" עליה הוא נוסך שמן (פס' 14).

אירוע רודף אירוע. עכשיו אנו פוגשים את המשפחה בדרך לאפרת, שם נולד בנימין, אשר אמו כינתה אותו בן אוני. ואכן בלידה זו כילתה רחל את כל אונה ונפחה את נשמתה. אביו, לעומת זאת, קרא לרך הנולד בן-ימין (ל"ה 18). בכנותו כן ביקש יעקב מן הסתם להעניק לבנה של רחל את מעמד הבכורה, אולי מפאת העובדה שהיה הראשון (והיחיד) להיוולד בארץ. כשיעקב עצמו יהיה על ערש דווי הוא יאמר לבנו ראובן: "בכורי אתה, כוחי וראשית אוני" (בראשית מ"ט 3). מילים אלו יוצרות מעין סימטריה עם מילותיה של אשתו האהובה לבן אשר לידתו סחטה ממנה את אונה, בעוד ראובן, הבכור ה'אמיתי', התיש גם הוא את כוחו של אביו כאשר אכזב אותו פעם אחר פעם (ועל כן איבד את מעמדו, עיין דברי הימים א' ה' 1).

לאחר מות רחל מציב יעקב מצבה במקום קבורתה (ל"ה 20). בזאת יעקב חוזר על אשר עשה בעקבות פגישתו האחרונה עם אלוהים (פס' 14 למעלה). כפי שראינו גם בשבוע שעבר (כ"ח 18), יעקב שב ומציב נקודות ציון במקומות בהם מתרחשים אירועים בעלי משמעות בחייו, אירועים שחשיבותם, מנקודת מבטנו אנו, לא פגה עד היום. הפועל יצ"ב המופיע בהקשר של הצבת נקודות ציון, עתיד להופיע ב'נקודה' רחוקה בהרבה בדברי ימי עם ישראל, כזו שעדיין לא התגשמה במלואה אפילו עד ימינו אנו. וכך, אנו קוראים בירמיהו ל"א 20 (פרק בו אלוהים אף מנחם את רחל - פס' 14-15): "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים, שתי לבך למסילה, דרך הלכת, שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה". 

בל"ו 6,7 מתוארת בקצרה התרחשות המסבירה את היפרדותן של משפחות יעקב ועשו: "וייקח עשו את נשיו, ואת בניו, ואת בנותיו... ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ [כן "ארץ" ללא ציון מקום] מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם". דברים אלו מחזירים אותנו לעבר, ומזכירים לנו את הפרידה שחלה בשעתו בין אברהם ולוט (ע' בראשית י"ג 1-12). יש לציין כי דברים אלו הם תמוהים משהו, שכן עוד קודם לכן (בל"ב 4) נאמר כי מקום מושבו של עשו הוא ב"שעיר שדה אדום".  ייתכן וטרם שובו של יעקב לארץ ישראל נאחז עשו בשתי גדותיו של הירדן. 

עוד בפרק ל"ו, אנו מוצאים שלבכורו של עשו, אליפז, נולד בכור מפילגשו תמנע (שהייתה בת למשפחה חורית מיוחסת משעיר, ל"ו 22) - הלא הוא עמלק (פס' 12). בעתיד יהיה עמלק אויבו המר ביותר של בכור אחר – הלוא הוא עם ישראל. עמלק כבכור, בן של בכור, נשא מן הסתם ב'גנים הרוחניים' שלו את השנאה של סבו עשו כלפי יעקב ואת הדחף המתמשך להורגו (ע' בראשית כ"ז 41, שמות י"ז 8-14,16, דברים כ"ה 17-19).

 *  אחדות אלוהות ואנושיות באה לידי ביטוי שלם בישוע המשיח. אחדות זו מכונה היפוסטסיס.