מכמני לשון בפרשת "ויקהל" שמות ל"ה 1 – ל"ח 20

 "ויקהל משה" – "התקהלות", דהיינו התאספות לצורך הוצאתה לפועל של תכנית מוגדרת  – הקמת המשכן. זאת לעומת ל"ב 1, שם נאמר "ויקהל העם על אהרון", על מנת להביע תסכול שלווה בדרישה לעשות להם אלוהים. ואילו כאן, יוצאת קריאה (לראשונה) "לכל חכם לב" – לכל אחד שמלאו ליבו וחש כי יש ביכולתו לתרום – "יבואו ויעשו" (ל"ה 10). התגובה, כאמור, היא מאד נלהבת. התרומה באה לידי ביטוי גם בחומר וגם במעש. המחנה הומה פעילות, כאשר המומחים ואלו שאינם מיומנים, העשירים והדלים, בני העם מן השורה והמנהיגים – כולם משתתפים.  בולטות במיוחד המילים "חכמה" ו"לב". לשם דיוק יש לציין כי הכתוב מחדד את הנאמר לגבי "תרומה לה'" ומדגיש ש"כל נדיב לבו יביאה, את תרומת ה'" (ל"ה 5). בהמשך, חוזרות שתי המילים הללו, תרומת ה', מספר פעמים. על כן ה"תרומה לה'" איננה אלא נתינה בחזרה של מה שהוא עצמו העניק – "הן ממלואו קיבלנו" (יוחנן א' 16).

 הבה נעקוב עכשיו אחר הטקסט (המדבר בעד עצמו).

 וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.   וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ.   וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.   וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ.   כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה—הֵבִיאוּ. וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.   וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים.   וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן.   וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן:  לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.   כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה {ל"ה 20-29 ).

 כפי שניתן להבחין הפעילות מקיפה את הרבים, כאשר מאפייניה הם נדיבות וחכמה. אווירה דומה שורה על האומנים בפרק ל"ו. בצלאל, אוהליאב ו"כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ובינה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש... וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה, אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לַעֲשֹׂת אֹתָהּ; וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה--בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים" (פס' 3-4). ושוב, שיתוף פעולה בין ה'הדיוטות' לבין המומחים, עד כי נאמר למשה: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (פ' 5). על כן משה ציווה "אל יעשו עוד מלאכה" (פ' 6). מיד לאחר מכן הוא מוסיף, "וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא" (פס' 6). "ויכלא" – נראה כהכלאה בין "ויכלה" לבין הכיתוב הנוכחי. הכלאה דומה מצויה גם בבראשית ח' 2 שם כתוב: "וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם".

מקור החכמה, המיומנות והכישרון בהם הסתייעו האומנים הוא אלוהים עצמו. על בצלאל נאמר, "וימלא אותו רוח אלוהים..." אלוהים מלאהו ברוחו, וכך הוא נמלא ברוח (ל"ה 31). "ולהורות נתן בלבו, הוא ואהליאב..." (פ' 32). רוח אלוהים ששרתה על שני האומנים הללו אף אפשרה להם להורות ולהדריך אחרים.

 הבה נשוב למשכן... התיאורים בל"ז 1-24 עוסקים בארון (העדות), השולחן (של לחם הפנים) והמנורה. בנוסף קיים גם כיור הנחושת שהיה משובץ במראות  (ל"ח 8). על אף שכסא אינו מצוין כאן באופן ספציפי, הרי שזה שמו האחר של ארון העדות והכפורת, כמו למשל בישעיהו ו' 1. מעניין התיאור (המקביל לכאורה) במלכים ד' 10, בהקשר לעלית הגג אותה ערכה האישה משונם לאלישע, ובה היו, "מטה ושולחן וכסא ומנורה". כמו עליית גג זו כך היה גם בית האלוהים - בית 'נורמטיבי' לכל דבר.

 על הכוהנים היה לרחוץ את ידיהם ורגליהם במימי כיור הנחושת העשוי מראות, בטרם ישמשו בעבודת הקרבת הקורבנות. הכיור עצמו, על מראותיו, ופעולת הטהרות מקדימה זו משמשים לא אחת כסמל לשלב הראשוני בחיי המאמין. אולם אנו נתמקד דווקא בסביבת הכיור, כלומר ב"צובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (פ' 8). בהשוואה לנשים הללו, אנו קוראים בשמואל א' ב' 22 על בני עלי הכהן "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד". לעומתן, בתהילים ס"ח 12-13 מדובר שוב ב'צבא נשים': "אֲדֹנָי יִתֶּן-אֹמֶר; הַמְבַשְּׂרוֹת, צָבָא רָב.  מַלְכֵי צְבָאוֹת, יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן;    וּנְוַת-בַּיִת, תְּחַלֵּק שָׁלָל". בשבוע שעבר התבוננו בבעתה בנשות עם ישראל, בבניהן ובבנותיהן שפרקו את תכשיטיהם לצורך הקמת עגל הזהב (ע' ל"ב 2). השבוע, לעומת זאת, רבים מאותם אנשים, ובעיקר הנשים, תורמים ותורמות למען המשכן, מתכשיטיהם (הנותרים) וגם מן המראות אשר בהן השתקפו בבואותיהן של מי שעד כה טיפחו את מראיהן החיצוני. עכשיו הן מן הסתם מוותרות על אותם סממנים לטובת ערכים נעלים יותר. מעבר לכך, אם נערוך השלכה לתהילים ס"ח, אותן הנשים שעכשיו "צובאות פתח אוהל מועד" מהוות מעין "צבא מבשרות" ועל כן הן נמשלות למי ש"מחלקות שלל". האם בכך מכות נשות ישראל על חטא השתתפותן בהקמת העגל?

בטרם נסכם, קיים ענין נוסף שיש לדרוש בו. בשמות כ"ה (פרשת תרומה) לפני שאלוהים מפרט בפני משה את ההוראות להכנת ה"מקדש" (כפי שהוא מכונה שם), הוא מטעים: "כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" (פס' 9). האם אי פעם תהית מה היה אותו דבר שמשה ראה שם בהר בשהותו 'עם' אלוהים? ובכן, אם נשווה את ההוראות אותן קיבל משה להוראות שהוא מוסר כאן לבני ישראל, נמצא שעל אף הדמיון המובן מאליו, הכולל מרכיבי מבנה הנקראים בשמות איברי גוף, הרי שהדימויים הייחודיים המבטאים יחסים וקשרים אנושיים (כגון בכ"ו 3 ו-17) נעדרים מהתיאורים בפרשה הנוכחית. האם הבדל זה הוא שמרמז על ה'תבנית' אותה ראה משה על ההר, דהיינו 'הדבר האמיתי' שכמותו לא ניתן להקים עלי אדמות בצורת מבנה גשמי?

לאחר ככלות הכול, הקמת המשכן היוותה אירוע לאומי בו השתתף העם כולו. אך זה עתה היו בני ישראל כפופים למצרים אשר "העבידו אותם בפרך" (שמות א' 13), והנה עכשיו הם שוב "עובדים" – אך הפעם זו עבודת קודש (בל"ו אכן אנו מוצאים ביטוי זה). יש להניח שתוך כדי ההתרגשות שאחזה בהם בשעת ההכנות להקמת המשכן, הם נזכרו באותם ימים אפלים שעה שהיו מסה אנושית חסרת זהות עליה נכפתה עבודת פרך (ע' שמות א' 10-13, שימוש בגוף יחיד). עבודת הקמת המשכן גם היא מתוארת בגוף יחיד, אך לנוכח התיאור בו עיינו לעיל, מטרת השימוש בגוף יחיד שונה לחלוטין. גם אם ב"ויעש" הנשנה וחוזר הכוונה היא לבצלאל, או לאהליאב, הרי שהללו הסתייעו בידיים רבות. אולם, אם הכוונה ליותר מאשר דמות אחת – מצביע הדבר על אחדות מיוחדת ששררה בין העובדים. כפי שהבחנו בפרשת תרומה (כ"ו 6-11) בה הודגשה "אחדותו" של המשכן (כמו גם כאן, בל"ו 13,18), כך גם ביחס לעם ישראל, האמור להמחיש את עקרון אחדות בתוך ומתוך רבגוניות.