פרשת "פקודי" ממשיכה לעסוק בספירת המלאי של חומרי המשכן ובפירוט חוזר של בגדי הכהונה. בפועל "פקוד" נפגשנו בפרשת "כי תשא", בה נפקדו הבוגרים מבני עשרים שנה ומעלה. שם נוכחנו לדעת שהחשיבות או המשמעות של קהילה, העדה או העם נובעות מכוח היחידים המרכיבים אותה. בפרשה הנוכחית, פרטי המשכן הם ה"נפקדים": "אלה פקודי המשכן" (פס' 21). אולם הכתוב אינו מסתפק בכך. הוא חוזר ואומר: "משכן העדות אשר פוקד על פי משה". על שום מה ולמה חזרה זו? יש בה כדי לחדד את העובדה שלפריטים אלו, בניגוד לבני אדם, משמעות רק בהיותם חלק ממכלול המשכן כיחידה שלמה (בפרשות הקדומות הבחנו מספר פעמים במילים, "והיה/ויהי המשכן אחד", כ"ו 6,11, ל"ו 13).
בפרק ל"ט 32 נאמר: "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו". בבראשית ב' 2 קראנו, "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה..." ושוב אנו מבחינים כאן בהקבלה לתהליך הבריאה, כמו גם בל"ט 43, שם נאמר: "וירא משה את כל המלאכה... כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה". את הדברים הללו ניתן להשוות ל"וירא אלוהים", החוזר ונשנה בבראשית פרק א', וכן לכתוב בבראשית א' 28, בהמשך לבריאת האדם, "ויברך אותם אלוהים..."
כאמור, בפסוק הפתיחה אנו פוגשים בביטוי "משכן העדות", המהדהד גם במ' 3, שם נזכר "ארון העדות", בעוד אשר בפרשת "כי תשא" (ל"ד 20) הבחנו ב"לוחות העדות". נראה, אפוא, כי מטרת קיומם של המשכן, הארון ותכולתו (כלומר ה"לוחות") היא מתן עדות לברית אלוהים עם עמו ישראל. "עד" נגזר מן הפועל עו"ד, אשר משמעותו המקורית היא המשכיות, התמדה וחזרה, ומכאן גם קביעתן של עובדות. [1] “עוד" משמעו כמובן "יותר", בעוד שעדות הן "ציוויים". כך, ניתן לעדים עצמם (בין אם הם בני אדם, חפצים דוממים, חוקים או אפילו הזמן) מעמד המהווה חלק בלתי נפרד מהמערכת המתמשכת והקבועה אשר עליה הם מעידים, ושבמקרה זה אינה אלא הברית עם אלוהים.
בפרשת "תרומה" בחנו את צורתה של מנורת שבעת הקנים ואת הקשר שלה לצמחיית ארץ ישראל. ניתן להבחין בקשר דומה גם כאן. "וייתן את השולחן באוהל מועד על ירך המשכן צפונה מחוץ לפרוכת ויערוך עליו לחם לפני ה'... וישם את המנורה באהל מועד נוכח השולחן, על ירך המשכן נגבה" (מ' 22-24). הצבתם של פריטים אלו בכוונים המצוינים פה אינה מקרית.
חמישים הימים שבין פסח לשבועות הם המועד בו מתחילים עצי הזית ללבלב ובה בעת מתמלאים גם גרגירי החיטה והשעורה. גורלם של גידולים אלו נחרץ בעונה זו המאופיינת בתהפוכות במזג האוויר; מחד גיסא רוח שרבית חמה ויבשה מן הדרום, ומאידך גיסא רוחות קרות המנשבות מהצפון והמערב והמביאות אתן לעתים סערות וגשמי זעף. ובעוד החיטה זקוקה לרוח הצפונית הקרה בשלב מוקדם זה של התפתחותה, עלולה רוח זו לפגוע בתפרחות הזיתים שזקוקות דווקא למספר ימי חום. על מנת ששני גידולים חשובים אלו יצליחו להתפתח ולהניב פרי צריך להיווצר איזון בין החום והקור בעונת ספירת העומר הרת הגורל. חכמי התלמוד טענו שתהליך זה מוצא לו את ביטויו בהצבת שולחן לחם הפנים, המסמל את החיטה, בצד צפון (שמאל), בעוד שהמנורה בה מבעירים את שמן הזית הוצבה בצד דרום (ימין) של המשכן. כשהם ניצבים כך מסמלים שני פריטים אלו פנייה אל הקדוש ברוך הוא, בהיותו היחיד המסוגל לאזן בין כוחות הטבע ולשלוט בהם.[2] ושוב, משמשת ארץ ישראל על תכונותיה השונות (וזאת כאמור במדבר שתנאיו שונים בהרבה) כאמצעי לקיום ולשימור הקשר בין אלוהי ישראל לבין עמו בעת שהוא מדריך אותם ואף בייסרו אותם, וזאת עוד טרם נכנס העם לתחומי הארץ. מכאן שלארץ הבחירה מקום מרכזי ביותר במערכת היחסים שמשתית אלוהים עם האומה שבחר .
בין יתר מלבושי השרד של הכהן הגדול היה גם "צִ֥יץ נֵֽזֶר־הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַיהֹוָֽה" (ל"ט 30). בדומה לכך נאמר בפסוק 6: "וַֽיַּעֲשׂוּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". את אותן אבני שוהם אמור היה הכהן הגדול לשאת על כתפיו. המשמעות המילולית של הצרוף "פיתוחי חותם" מהווה ניגוד – פתיחה לעומת חתימה/סגירה. שתי מילים אלו, "פתיחה וחתימה", זו לצד זו, מופיעות פעמים מספר בספר ההתגלות. בפרק ה' מוצג "ספר... חתום בשבעה חותמות" (פס' 1). היחיד שנמצא ראוי לפתוח את הספר ולהתיר את חותמיו הוא "האריה [המנצח] משבט יהודה, שורש דוד" (פס' 5). בזכות מה נמצא ישוע ראוי לעשות זאת? במותו הוא פתח את הדרך לגאולה. הכהן הגדול שלנו עומד לפני אביו כשהוא נושא, סמלית, על כתפיו את אבני השוהם וכשעל מצחו כתר הקוצים שהפך לציץ נזר הזהב החקוק "קודש ליהוה". וכך, בהיותו ראוי לפתוח את הספר הגאולה החתום הוא מציג בפני אביו פדויים אשר פדה בדמו כדי שהללו, כעבדי אלוהים, ייחתמו על מצחותיהם (התגלות ז' 3).
[1] Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, based on the commentaries of
Samsom Raphael Hirsch, [1] Matityahu Clark, Feldheim Publishers,
Jerusalem, - New York, 1999.
The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson. Peabody, publishers Mass. 1979.
[2] Nature in Our Biblical Heritage, Nogah
Hareuveni, trans. Helen Frenkley, Neot Kdumim Ltd.
No comments:
Post a Comment