מכמני לשון בפרשת מצורע ויקרא י"ד – ט"ו

 פרשת "מצורע" מהווה המשך לפרשת "תזריע" ונפתחת במלים, "וזאת תהיה תורת המצורע..." (י"ד 2). כיוון שרק לכהן הייתה הסמכות לאבחן את תופעת ה"צרעת", הרי שהוא בלבד היה מוסמך לפסוק אם "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" (פסוק 3). "נגע" נגזר מן השורש נג"ע, לגעת, מגע, נגיעה. ה'נגיעה' הידועה ביותר בכתובים והמקור לכל ה"נגעים" למיניהם היא זו הנזכרת בבראשית ג' 3: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". בתשובתה לנחש האישה לא דייקה שכן אלוהים לא ציווה עליה ועל אישה לא לגעת בעץ. 'אי דיוק' זה היווה את השלב הראשון שהוביל לבסוף למעידתם של האישה ואישה. לעומת זאת, בני ישראל כן צוו לא לגעת בהר חורב (שמות י"ט 12,13), ובישעיהו נ"ג 4 ו- 8 אנו קוראים על המשיח: "אכן חוליינו הוא נשא, ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה", ובהמשך, "מעוצר וממשפט לוקח, ואת דורו מי ישוחח? כי נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו". אולם "בחבורתו [של זה] נרפא לנו" (ישעיהו נ"ג 5). וכך, נגעיו של ה'עבד הסובל' הם המגע האחד והיחיד שיש ביכולתו לרפא את החוליים והנגעים שגרמה למין האנושי אותה הצהרה כוזבת לגבי ה'נגיעה', הצהרה שהיוותה פתח לתפנית הגורלית אשר התרחשה בגן...

 ובאשר למצורע... הלה חייב היה ליטול "שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב" (פסוק  4), כאשר אחת משתי הציפורים הללו נדונה לשחיטה "אל כלי חרשׂ על מים חיים" (פסוק 5). מנגד, את הציפור החיה, יחד עם עץ הארז, תולעת השני והאזוב, טבלו בדמה של הציפור השחוטה, ושוב, "על המים החיים" (עיין פסוק 6). המלה "חיים" נזכרת בקטע קצר זה לא פחות מארבע פעמים. "תולעת שני"  היא התולעת ממנה הפיקו את צבע השני, כאשר עצם אזכור התולעת מצביע על שפלות וענווה (עיין ישעיהו מ"א 14, תהילים כ"ב 7). "האזוב" מסמל את הנחות שבצמחים, בעיקר אל מול הארז הנזכר אף הוא בקטע זה. במלכים א' ה' 13 אנו קוראים על שלמה המלך: "וידבר על העצים, מן הארץ אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר..." בניגוד לתולעת ולאזוב, הארז הוא סמל לפאר וחשיבות. כלי ה"חרשׂ" (חרס), גם הוא, מרמז על ענווה ושפלות רוח (לדוגמא, "האוצר הזה נתון לנו בכלי חרס..." קורניתים ב' ד' 7).  האם שילוב זה של הצנוע והנחות עם הרם והנישא בא לרמוז על טיפוסים שונים של בני אדם, או שמא הכוונה היא לתכונות שונות המתקיימות זו לצד זו בנפשו של החוטא (המיטהר) האמור לחזור בו מגאוותו ולהשפיל עצמו? אף כי לאורך הדורות עוררה שאלה זו מחלוקות ודעות שונות, יש לזכור שבמרכז פעולת הטיהור עמדה הזיית דמה של הציפור השחוטה על המיטהר שבע פעמים בידי הכהן, כאשר ללא הזיית הדם לא ניתן לממש את הטיהור. בנוסף, בכל הנוגע לנגעים ולחטאים הרי שאין הבדל בין בני אדם: "הכל חטאו: "אין עושה טוב, אין גם אחד" (תהילים י"ד 3, נ"ג 1, אל הרומים, ג' 12).

 ביצוע טקס הטיהור כהלכתו חייב את הכהן לצאת אל מחוץ למחנה, אל המקום בו היה המיטהר נתון בהסגר (פסוק 8). למעלה נתנו דעתנו על כך שלביטויים (המקבילים) "מחוץ למחנה", "מחוץ לעיר", או "מחוץ לשער" משמעות כפולה. בויקרא ד' 12 ובו' 4 נמצא "המקום הטהור" "מחוץ למחנה", לעומת זאת בפסוקים 40, 41 ו- 45 בפרק י"ד של פרשה זו דווקא ה"מקום [ה]טמא" הוא המצוי "מחוץ לעיר". המקומות הללו זוכים להדגשה מיוחדת, ולמעשה אף קיים קשר בין השניים. הכהן היוצא אל מחוץ למחנה בא במגע עם הטמא, או הצרוע (אם כי ללא התקרבות ממשית), וזאת בדומה לכהן הגדול שלנו אשר בא לעולם נגוע זה כדי להצילנו ולטהרנו מטומאתו (של העולם), ולאפשר לנו להצטרף אליו ולשאת עמו את חרפתו שלו אל "מחוץ למחנה" (ושוב, אל העברים י"ג 13). להפרדה זו שתי פנים – ניתוק מה"מחנה" רווי החטא מחד, או התנתקות מן המחנה על מנת שלא לטמאו, מאידך.

 "ביום השמיני", אחרי שבעת ימי השימורים ( י"ד 13,14) ולאחר תהליכי הטיהור, יוצא המיטהר עם קורבנותיו "ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד ונתנם אל הכהן". תהליכי טיהור אלו דומים מאד לתהליך הקדשת אהרון ובניו לכהונה (השווה שמות כ"ט 20, ויקרא ח' 23,24). וכך אנו קוראים: "ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית... ומיתר השמן אשר על כפו ייתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית על דם האשם" (פסוקים 14, 17. עיין כמו כן פסוקים 25,28). יש בפעולות אלו משום כפרת דם על אשמה, כמו גם 'משיחה' לצורך 'שמיעה', 'עשייה' ו'הליכה' (עיין מכמני לשון לפרשת "תצווה" בשמות כ"ט 19-20). ניתן את הדעת במיוחד ל"תנוך" שחולק את שורשו עם "אנך", המופיע בעמוס ז' 7-8 "כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ, אֲנָךְ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, אֲנָךְ..." אנך  הוא משקול על החבל הנועד ליישור, בעוד האוזן קשורה ל"מאזניים". מכאן אנו למדים שאיבר שמיעה זה שנועד להעניק איזון לגוף מסמל ציות מדויק הכולל גם אבחנה, צדק ויציבות (כאשר גם ללא בוהן ברגל נפגמת יציבות הגוף).

 הקורבנות שהיה על המיטהר להקריב היוו נטל כלכלי לא קל. התורה לוקחת בחשבון את הדל אשר "אין ידו משגת..." (י"ד 21) להעלות את כל הקורבנות הנדרשים (אם כי גם הוא אינו פטור בלא כלום). לפנינו מונח ציורי של יד מושטת או מורמת -  כאשר השורש נש"ג  פירושו השגה (הישג) או הגשמה ומכאן גם רווחה כלכלית.

 מתוך הדברים הבאים: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם..." (ל"ד 14) אנו למדים חד משמעית שמקור ה"נגע" הוא ה' עצמו... אף על פי שיש לשים לב לכך שהפעם מדובר במבנים. השימוש הכפול בפועל "נתן", ובעיקר בהקשר ל"נגע הצרעת", תורם, כאמור, להדגשת מעורבותו של אלוהים והיותו המקור לתופעות הללו (אשר, כפי שהבחנו לעיל, לא היו תופעות טבעיות גרידא). הבית הנגוע חייב היה להיות מפונה מתכולתו, ככתוב: "ופינו את הבית" (פסוק 36). בפרשת "תרומה" (בשמות כ"ה 10-30) כבר פגשנו את השורש פנ"ה בהקשר ל"לחם הפנים" ולכרובים שמעל ארון הברית. וכך, בעת "פינוי" הבית חלה "פנייה", או "תפנית" ואפשרות ל"שיבה" (הלא היא החזרה בתשובה). לפעולת פינוי תכולת הבית (ופירוקו, במידת הצורך, עיין י"ד 45 – 40) גם משמעות סמלית. וכך אנו קוראים בקורניתים ב' ה' 1: "אנו יודעים שאם ייהרס בית משכננו הארצי [גופנו], יש לנו בנין מאת אלוהים, בית שאינו מעשה ידיים והוא בשמים לעולמים".  על פי ויקרא רבה י"ז ז': 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם' - זה בית המקדש". בנושא זה גורס המלבי"ם: "כשתדקדק תמצא שעל הדברים היוצאים מגזרת ה' לא ייאמר לשון 'נתינה', רק אם הם לטוב, או שהם לתכלית טוב, כמו: 'וה' נתן קולות וברד', 'ונתן מלכים בידו'. אבל על הדברים הרעים לא יבוא לשון נתינה, רק אם יכוון על הוראת הקיום, כמו (ויקרא כ"ו לא): 'ונתתי את עריכם חרבה'.... לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון "נתינה" הוציא ר' יהודה שהם לתכלית טובה, לכלוא פשע ולחתום חטאת (המליצה לקוחה מדניאל ט' כ"ד ופירושה, שיכלו פשעיהם וייתמו חטאיהם ויתכפר להם עוונם)". [1] מעניין ההקשר שעושה כאן מלבי"ם, או ליתר דיוק ר' יהודה, בין ה'צרעת' – הנגע הטמא – ובין כפרת והסרת חטאים, כפי שהדבר מתבטא בציטוט מדניאל. אולם הקטע שלפנינו (פסוקים 33-57) אינו עוסק אך ורק בצרעת הפוגעת במבנים, אלא גם בנגף זה כפי שהוא מופיע בפריטי לבוש (פסוק 55). בנוסף נזכרים כאן גם נגעים אחרים כמו "נתק, שאת, ספחת ובהרת" (עיין פסוקים 56, 54).

 "נתק" נגזר של נת"ק, ופירושו ניתוק, הסרה או משיכה. ירמיהו מקונן: "אוהלי שודד וכל מיתריי ניתקו..."  (ירמיהו י' 29), וכך גם איוב באומרו: ""ימי עברו, זמותיי [תוכניותיי] ניתקו..." (י"ז 11). ה"שאת" היא נגזרת של נש"א, אשר לפי לקסיקון בראון, דרייבר ובריגס היא "נפיחות" אולם גם "התנשאות ומעמד מכובד" [2]  באיוב מ' 17, נאמר על הלויתן: "משׂתו [מהתנשאותו] יגורו אלים...". ה"ספחת" שורשה נעוץ בספ"ח, הנוסף, הנספח, מה שגדל יתר על המידה או עבר את מידותיו. בחבקוק אנו קוראים: "הוי משקה רעהו, מספח [אותו ל] חמתך [לחמת היין] ואף שָׁכֵּר, למען הביט על מעוריהם [מערומים]". אחרונה ברשימה היא ה"בהרת" אשר שורשה הוא בה"ר, דהיינו זוהר. במונח זה נעשה שימוש בעיקר במובן הפיזי. באיוב ל"ז 21 "אור בהיר" הוא כנראה אור המכה בסנוורים ועל כן מעוור את המתבונן בו ("ועתה לא ראו, אור בהיר הוא בשחקים...").

 אם נצרף את ארבעת המונחים הללו זה לזה תצטייר לפנינו התמונה הבאה: ניתוק והתרחקות (מן הקדוש ברוך הוא) יובילו את המתנשא רם הלב להסתפח למי שיסנוורוהו באור זוהר, בהיר אך מזויף ויוליכוהו שולל (עיין קורניתים ב' י"א 14,15). הוראות ה"צרעת" מסתיימות במלים, "להורות ביום הטמא וביום הטהור; זאת תורת הצרעת" (י"ד 57). קטע ארוך זה, המתחיל בפסוק 34, נועד אפוא "להורות" את ה"תורה" שעניינה הסוגיות דלעיל. הקניית התורה, אם כן, עשויה לגרום להתפכחות אשר תמנע מלכתחילה את השתלשלות הפעולות המתוארת כאן, וממילא גם את תוצאותיהן העגומות. 

 חלקה הבא של הפרשה (פרק ט"ו) עוסק בזיבות טמאות (הנובעות מן התופעות המתוארות למעלה). כאשר לדעת גיל הן "סמל לכל הנגוע והטמא בטבע האנושי, ולכל מה שיוצא מן הלב המושחת ואשר מטמא את האדם" [3] (ובמלותיו של ישוע: "הדברים היוצאים מן הפה נובעים מן הלב ואלה מטמאים את האדם, כי מן הלב נובעות מחשבות רשע, רציחות....." וכד'. מתי ט"ו 18, 19).

"ואשה כי ייזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נידתה [כשאין זה במועד מחזורה החודשי], או כי תזוב על נידתה כל ימי זוב טומאתה, כימי נידתה תהיה טמאה הוא... וכל הנוגע בם [בחפצים ובכלים שהיו ברשותה] יטמא..." (ט"ו 25,27). מצווה זו מקנה לנס ריפוייה של האשה זבת הדם על ידי ישוע (עיין מתי ט' 18-26, מרקוס ה' 25-34, לוקס ח' 40-56) מימד נוסף. לא רק שישוע לא נרתע מכך שאשה "טמאה" נגעה בו, הוא אף לא התייחס אליה כאל כזאת. ואף על פי שישוע רחש כבוד למצוות התורה (שהרי הוא הדבר - התורה - שנהייה בשר), הייתה זו תורת החיים ולא מצוות אנשים מלומדה, אותה הוא קיים ודרש. חיי התורה אותם ישוע הכיר, הוקיר ואשר להם היה למשרת באים לידי ביטוי באמצעות "ברית חדשה, לא של אותה כתובה, אלא של הרוח, שכן האות ממיתה, אבל הרוח מחייה" (קורינתים ב' ג' 6).

  לקראת סוף הפרשה אנו קוראים את הדברים הבאים: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם, בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ט"ו 31). "והזרתם", מלשון "זר", שכן על בני ישראל היה להיות 'זרים ונוכרים' לטומאה בשל היות משכן האלוהים בתוכם. מכאן שאין כל שרירותיות וקשיחות לשמה בהוראות הטוהרה בהן עיינו זה עתה. אלוהי ישראל מבקש להקנות לעם קודשו, המהווה את מקום משכנו, הוראות מעשיות שמתוכן משתקפת קדושה שהיא מנת חלקו של כל המאמץ הוראות אלו אל לבו. מעניינת הזיקה בין "והזרתם" לבין "והזהרתם" (לדוגמא קוהלת ד' 13). מקור שורש זה"ר הוא "זוהר", כלומר אור בוהק (כמו ביחזקאל ח' 2). הקשר בין שני המונחים הללו מהבהב כאן באור בוהק על מנת להאיר את דרכם של בני ישראל לבל ירעו בשדות 'זרים'.

 [1] עיונים חדשים     

[2]

The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown, Hendrickson, Publishers, Peabody, Mass. 1979.

    Gill Commentary, Online Bible[3]