מכמני לשון בפרשת אחרי מות ויקרא ט"ז – י"ח

החלק הראשון של פרשת "אחרי מות" עוסק בתהליך ה"התקרבות" של הכהן הגדול לה'. פסוק הפתיחה, "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו", מדגיש את ה"התקרבות" לה', ולחילופין גם את סכנת המוות העלולה לסכן את החיי המתקרב. בהמשך אנו קוראים: "... דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות..." (פסוק 2). הדברים החמורים הללו, המשמשים כהקדמה לתהליך ההתקדשות של הכהן הגדול בטרם יבוא אל קודש הקודשים, מבטאים גם הזהרה בעיקר לנוכח מותם של נדב ואביהו תוך כדי היותם משמשים בקודש.  תיאור התהליך מסתיים במלים הבאות: "והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטואתיכם, לפני ה' תיטהרו. שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם. והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטואתם אחת בשנה..." (ט"ז  29-31,34). בלא לנקוב בשמו של היום המיוחד, מתאר פסוק זה את יום הכיפורים. אולם במקום לפתוח בהסבר על מטרותיו, מועדו והלכותיו השונות של יום זה, עוסק הטקסט קודם כל בכל הקשור לכניסה נאותה של הכהן הגדול לקודש הקודשים, כאשר הוא ממשיך וחושף בהדרגה את הייעוד של הציוויים הללו.

 בט"ז 2 אנו נתקלים בביטוי, "מבית לפרוכת אל פני הכפורת".  בפרשת "תרומה" התעכבנו על "כפורת". ה"פרוכת" מורכבת מאותן אותיות שורש, אם כי בסדר שונה כמובן. השורש פר"כ פירושו הפרדה או הבדלה, כאשר המילון האטימולוגי קושר שורש זה גם ל(עבודת) פרך, שיש בה "הפרדה מפְלה"  [1]. בהמשכו של פסוק 2 אנו קוראים, "בענן אראה על הכפורת". השילוב של ה"כפורת", הנזכרת פעמיים, ואזכור ה"פרוכת" מהווה מעין משחק מלים המדגיש את מיקומה של הכפורת "מבית לפרוכת", לשם יכול הכהן הגדול להיכנס רק בתוקף נסיבות מיוחדות ובכפוף לתקנות מחמירות במיוחד.

 לאחר שכיפר על חטאיו שלו ושל בני ביתו והקריב את הקורבנות הנדרשים, היה על הכהן הגדול ליטול מעדת ישראל שני שעירי עיזים. את הללו הצטווה להעמיד "לפני ה' פתח אוהל מועד. ונתן אהרון על שני השעירים גורלות; גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (פסוקים 7,8). ה"גורלות" נגזרים מגר"ל שפירושו אבן, או עצם אחר, שהיו מטילים מיריעת בד או ממיכל כלשהו כאשר על פי נפילתם היה 'נופל דבר'. [2]  בבשורה על פי מתי כ"ז, פסוק 35 אנו קוראים את הדברים הבאים על ישוע: "ויהי כאשר צלבו אותו ויחלקו להם את בגדיו וגורל הפילו, למלאת את אשר נאמר בפי הנביא 'יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל'" (מזמור כ"ב 19). כמו כן נאמר במתי כ"ז 15-17 ו-21א' בפרק זה: "בחג היה הנציב נוהג לשחרר לעם אסיר אחד על פי בחירתם. אותה עת היה להם אסיר מפורסם, ישוע בר אבא שמו. לכן כאשר נקהלו שאל אותם פילטוס: 'את מי אתם רוצים שאשחרר לכם, את ישוע בר אבא או את ישוע הנקרא משיח?'... אמרו, 'את בר אבא'". כך נגזרה הגזרה. השעיר אשר "היה לה'" נועד לשמש כקורבן חטאת ועליו כתוב: "... הוא [אלוהים] שלח את בנו לבוש בשר בדמות בשר החטא, להיות קורבן על חטא, וחרץ את דינו של החטא בבשר" (איגרת אל הרומים ח' 3). השעיר השני נועד ל"עזאזל". הבה נבחן את משמעות "עזאזל": אותיות עין וזין חוברות למילה "עז", בעוד ש"אזל" פירושו "חלף" או "עבר" (כגון שמ"א ט' 7). וכך העז שנשלחה ל"ארץ גזרה" היא זו שחלפה ונעלמה.

 ה"שעיר לעזאזל" נשלח אל המדבר "ביד איש עִתָּי" (פס' 21). "עתי" נגזר מ"עת", כלומר איש אשר נועד לעת זו. וכך, ישוע בר אבא הפושע, שהיה מעין חיקוי (בבחינת צל או דמות מקבילה) לישוע בן האב (מתי כ"ז 16 והילך), מילא כאן את מקומו של השעיר שנשלח לארץ הגזרה (ויקרא י"ח 22) עם כל טומאת העוונות, הפשעים והחטאים של בני ישראל. "גזרה" משורש גז"ר משמעה ניתוק, חלוקה, הרחקה, כפי שנאמר גם על המשיח, "כי נגזר מארץ חיים" (ישעיהו נ"ג 8). ובעוד בר אבא, שעמד בחטאיו, הופרד/נגזר בשל כך מהאב שבשמיים (עיין ישעיהו נ"ט 2), הרי שפילטוס היה ה"איש העתי" אשר סייע (מבלי דעת) במימוש מלא של הלכות הקרבת קורבן החטאת (בדמותו של ישוע המשיח). וכמו שהיה על "המשלח את השעיר לעזאזל" לכבס "בגדיו ורחץ את בשרו במים" (ויקרא ט"ז 26), כך נאמר גם על פונטיוס פילטוס שהוא "רחץ את ידיו" (מתי כ"ז 24). ברם, על אף ההקבלה בין בר אבא לבין השעיר לעזאזל, רק ישוע הוא זה שלמעשה מילא את תפקיד השעיר שעליו "סמך אהרון את שתי ידיו... והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר..."   (ט"ז 21).

בעוד פרק ט"ז נפתח בדברי הדרכה והזהרה לכהן הגדול בכל הנוגע להופעתו לפני ה', עיתויה, מיקומה וההכנות הקודמות לה, הרי שפרק י"ז, על אף הפניה אל הכוהנים, מתמקד באזהרה לבני העם לבל יקריבו קורבנות על פי גחמה אישית, שמא בדרך זו ימצאו עצמם זובחים לשדים. וכך אנו קוראים בי"ז 7: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". למעלה פגשנו את שעירי העיזים, ואילו כאן מופיעים השעירים בהקשר שונה. מה הם אפוא שעירים אלו? על פי פירוש גיל, התקיים במצרים פולחן לשדים שהוצגו בדמות עיזים (או ליתר דיוק תיישים) ועל כן ב"שעירים" הכוונה כאן היא לשדים.[3] בבשורה על פי לוקס אנו מוצאים קשר כלשהו בין פעולת שיגור למדבר לבין 'שדים'. בפרק י"א 24 ישוע אומר: "הָרוּחַ הַטְּמֵאָה אַחֲרֵי צֵאתָהּ מִן־הָאָדָם תְּשׁוֹטֵט בִּמְקֹמוֹת צִיָּה [מדבר] לְבַקֶּשׁ־לָהּ מָנוֹחַ... " 

פרשת "אחרי מות" נחלקת לארבעה חלקים. לבד משני הנושאים בהם דנו עד כה (דהיינו, הפעולות השונות סביב יום הכיפורים וקביעת מקום להעלאת הקורבנות, ברובו של פרק י"ז), עוסקת פרשה זו באיסור אכילת בשר שיש בו דם ובאיסור על עריות ועל עבירות מין אחרות. למרות שכל אחד מארבעת החלקים הללו שונה לחלוטין ממשנהו ישנו נושא אחד הזוכה להתייחסות בכל אחד מחלקי הפרשה: "... בחודש השביעי, בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם" (ט"ז 29). "... חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם. ואליהם תאמר, איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עולה או זבח" (י"ז 7,8). "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה, באזרח ובגר, וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר" (י"ז  15). ולבסוף, "ושמרתם אתם את חוקותיי ואת משפטיי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם" (י"ח 26). "גר" מלשון "גור", אשר משמעו הראשוני הוא "יראה" או "פחד". כלומר, הגר, בהיותו תושב ארעי שאינו בן המקום מטבע הדברים הינו פגיע וזקוק להגנה. אולם מה שבולט כאן במיוחד אינה רק הגנת הגר וקבלתו, אלא גם שיתופו בהלכות החיים שהעניקו לעם ישראל את זהותו והיוו חלק מיחסיו עם אלוהיו. על פי הצו האלוהי הופך הגר לחלק אינטגראלי מן האומה, שכן אלוהי ישראל לא יסבול טומאה ותועבה המתבצעות בתחום המושב של עמו ובארצו והוא אינו עושה 'הנחות' למיעוטים, גרים או בני עמים אחרים.

החלק האחרון של פרשת "אחרי מות", עוסק כאמור באיסור על עריות ועבירות מין אחרות. לאחר הפירוט הארוך של העבירות השונות, מזהיר ה' את עמו במלים הבאות: "ואל תיטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותיטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה..." (י"ח 24,25). על פי התורה הטומאה דובקת במי שבא במגע עמה. אולם היפוכו של דבר, כלומר קשר עם הטהור או הקדוש אין בו כדי לטהר או לקדש (אוטומטית) את הקרב אליו (עיין חגי ב' 12-14). אולם הטומאה והקדושה אינן רק נחלתם של בני אדם, גם ארץ ישראל כפופה לזיהום רוחני אותו משפיעים עליה יושביה. תוצאתו של זיהום זה הוא שהארץ תקיא "אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (י"ח 28). גם בפרשת "קדושים", אותה נקרא בשבוע הבא, נאמרים דברים דומים (עיין כ' 22). ומכאן שיש לקרב את ה"גרים" ולהכפיפם לחוקי ה', אך בו זמנית להיזהר מאד שמא ידבק משהו מנוהגיהם בעם ישראל.

 על אף שהחלק הארי של פרשתנו עוסק בציוויים אותם ניתן לפרש כ"אות היבשה" של החוק, אשר ציות להם עשוי להיעשות יותר מתוך כפייתיות וקיום פולחן מאשר מתוך אמונה שבלב, הרי שבפרק ט"ז 30 נאמרים הדברים הבאים: "כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטואתיכם..." ובחלק האחרון של הפסוק: "לפני ה' תיטהרו". מלים אלו ניתן לקרוא בכמה אופנים, 'הכפרה תטהר, או תחטא, אתכם', או, 'אתם עצמכם תטהרו ותנקו את עצמכם'. בקריאה נרגשת זו טמונה הכרזת עובדה לגבי הכפרה אותה מעניק הקדוש-ברוך-הוא, כפרה שאותה ניתן לקבל אך ורק מתוך אמונה. קריאה זו משמשת גם מבוא הולם לפרשה הבאה, הלא היא פרשת "קדושים".

 

[1]  Etymological Dictionary of Biblical Hebew, based on the commentaries

of Samson Raphael Hirsch, Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem,

 New York, 1999.   

[2] The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown

Hendrickson    Publishers, Peabody, Mass. 1979.

[3]  Online Bible, Gill