"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור....." פסוק פתיחה זה מזכיר לנו כי הר סיני הוא המקום ממנו דיבר ה', באמצעות משה, אל עם ישראל.
פרשת בהר נחלקת לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון והקצר יותר מתמקד בשנה השביעית (שנת ה"שמיטה", עיין כמו כן שמות כ"ג 11 בפרשת "משפטים" וכן "מכמני לשון" לפרשה זו) - השנה בה מניחים לאדמה לנוח. על אף הציווי אשר לפיו אין לעבד את האדמה בשנה השביעית (כ"ה פ' 2 והילך), נאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה...” (כ"ה 6). בהצהרה מגולם הרעיון המצוי גם בשבת השבועית, והוא שאלוהים מספק, זן ומפרנס. על כן תקופה זו (כמו גם השבת השבועית) מהווה פרק זמן של 'תרגול' אמונה וביטחון בה'.
שנית, האספקה מובטחת למשך כל התקופה לכל השייכים לקהילה, כמו גם למקנה (פסוקים 6,7). ושוב בדומה לשבת השבועית, גם כאן ההטבות והיתרונות חלות על הכול, ללא הבדל מעמד וגזע. שנת "שבת שבתון" זו (פסוק 4), וכן גם שנת ה"יובל" אשר לה מוקדש חלקה השני והארוך יותר של הפרשה, תקפות רק בארץ ישראל.
בפסוק 3 (פרק כ"ה) אנו קוראים, "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה". שורש ה"תבואה" - בו"א - מתייחס לפעלים "לבוא", או, בבניין אחר, "להביא". יש בזאת רמז לכך שתנובת השדה ופרותיו אינם רק תוצאה טבעית של מאמצי העובד, אלא "באים" או "מובאים" (ניתנים או מוענקים) ממקור חיצוני.
המונחים המתייחסים לפרי ולתבואה הנותרים בשדה ובכרם, בשעה שאין מעבדים את האדמה, הם "ספיח" ו"ענבי נזיר" (כ"ה 5,11). לאור הנאמר בפסוק 23, בו נקראים בני ישראל "גרים ותושבים", מעניין השימוש בפועל ספ"ח בישעיהו י"ד 1, שם כתוב: "כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת-יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם, עַל-אַדְמָתָם; וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל-בֵּית יַעֲקֹב". "נזיר" הוא כמובן מי שנודר נדר מיוחד לה' הכולל התנזרות מיין ואף מאכילת ענבים. מדוע, אפוא, קושרים את הענבים דווקא בו? יש הסוברים שהקשר של הענבים לנזיר נעוץ בשערו המגודל של האחרון, אותו נאסר עליו לקצוץ עד תום ימי נדרו, כשם שנאסר על הכורם לבצור בשנה השביעית את הענבים הגדלים פרא. החלק הראשון של פסוק 5 מחזק סברה זו, בהשתמשו במונח "ספיח" (כלומר מה שנבט מזרעים שנשמטו בשולי השדה), ואשר גם אותו כאמור אין לקצור. שני איסורים אלו חלים מן הסתם על קציר ובציר שנועדו למטרת רווח.
כאמור, חלקה השני של הפרשה עוסק בשנת "היובל", מונח המתייחס לבהמה בעלת קרניים, או לקרן עצמה אשר שימשה למטרות שונות בחברה הישראלית הקדומה. מכיוון שבהמות אלו (בעיקר שוורים) הילכו בראש תהלוכות פולחן וחגי עלייה לרגל, נקשרה מן הסתם פעולת ה"הובלה" בשמם. מכאן גם נגזרים שמותיהם של עצמים ופעלים אחרים החולקים את השורש יב"ל. "יובל" הנחל הוא אחד מהם, וכן גם מה ש'נובע' מן האדמה, הלוא הוא ה"יבול". גזירה מעניינת נוספת של שורש זה היא ה"תבל", אשר בהתאם לתפיסה המובעת כאן היא ותכולתה (כגון יובלי המים ויבול האדמה) הן תוצאה של פעולה אותה מבצע גורם חיצוני האחראי לה ו'מוביל' אותה. בנוסף, אי אפשר שלא להבחין בדמיון למונח "תבואה" אותו בחנו למעלה. דברי הפסוק, "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (מזמור כ"ד 1), אכן מאששים רעיון זה.
בנוסף להשבתת האדמה במהלך שנת ה"יובל", יש, ככתוב בפסוק 10, לקדש "את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה..." "דרור" הוא כמובן גם בעל כנף (לדוגמא, משלי כ"ו 2). השימוש בדימוי הציפור, כתחליף ל'חופש', ממחיש באופן ציורי ביותר את משמעות המונח. שנת ה"יובל" נועדה כדי להבטיח שכל רכוש או נחלה שאבדו, או שווה ערכם, יוחזרו לבעלים המקוריים. בישעיהו ס"א 2 א- 1 אנו קוראים את הדברים הבאים: רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה, עָלָי--יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ. לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה... שנת רצון זו, בה קוראים דרור לשבויים ומחלצים את האסורים, מרמזת על שנת היובל.
אולם מעבר לכל היתרונות החברתיים וההומאניים שיש בהכרזת היובל ובשמירה על כל הלכותיו, קיים מניע נעלה עוד יותר לקיומו, מניע המהווה את אחד מאותם 'היפוכים-אלוהיים' (דבר והיפוכו) המאפיינים את הלך החשיבה העברי. בפרק כ"ה 23 אנו קוראים: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". "צמיתות" נגזרת מצמ"ת שמשמעו "קץ, סיום, הקשחה, נכסים מוקפאים". כך, השבת רכוש לבעליו המקוריים מדגימה את העובדה שהקרקעות והנחלות הן למעשה בבעלות... אלוהים, כפי שלמדנו זה עתה ממזמור התהלים אותו קראנו (כ"ד 1). ולמרות שהתורה מדגישה את זכויות הבעלות, היא מזכירה לנו, כמעט בנשימה אחת, מיהו הבעלים האמיתי, שכן לנו ... "אין פה עיר קבע, אלא את זו שלעתיד לבוא מבקשים אנו" ככתוב באיגרת אל העברים (י"ג 14).
באשר לשייכותה של הארץ לה' (וזאת חרף ארבעים ותשע שנות מיקח וממכר בנחלות וקרקעות), מדגיש נפתלי הירץ ויזל את "אדנותו של ה' ואת זמניותו וחולפיותו של האדם". לדעת "בעל החינוך" באה התורה להזכיר לאדם, החומרני מטבעו, כי "שלו" אינו "שלו". לעומתו, הנרי ג'ורג', כלכלן אמריקאי בן המאה התשע-עשרה, "ראה את התורה כספר חוקים אשר מטרתם להשליט יושר וצדק ורוב אושר בין שומריה. וראה כיצד הקפידה התורה להקדים רפואה למכה, ולמנוע הצטברות קרקעות רבות – שהן אמצעי קיום ומקור עושר חומרי, וכוח השלטון על מי שמשולל קרקע – בידי מעטים". הרב קוק מוסיף לזאת את ההיבט הרוחני, שלפיו "השמיטה היא יישורם של 'מעשים וקלקולים', שאינם אלא עיכובים לזריחת ההוד הרוחני של הנשמה האלוהית השוכנת באומה, ובמהותם המעשית הם מעיבים את אורה הבהיר. לשם מטרה עליונה זו, שהיא קרבת ה', ניתנה השבת לכל יחיד, ניתנה שנת השמיטה באיסור האדמה ובביטול בעלות מוחלטת על יבול שדה וכרם, ניתנה שנת יובל על קריאת דרור לעבדים ועל כל מצוותיה. לתקן כל המעקשים של העבר 'ולהלביש את האומה כולה ברוח סליחה ותשובה ליישר את כל עיוותי העבר'".[1] הקשר בין סליחה ותשובה לבין שנת היובל אינו מקרי, שכן על שנה זו מכריזים בשופר תרועה "בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים" (כ"ה 9).
היבט נוסף של היובל היא הגאולה, אשר במקורה מתייחסת ל"גואל" שהוא קרוב משפחה. חובתו של הגואל הייתה לרכוש מחדש אחוזה או נחלה שהוצאו מידיו של בן משפחה ולעתים אף לקנות – לגאול – את בן המשפחה עצמו, במידה ונמכר לעבדות. העבדים העברים חייבים היו להישלח לחופשי בשנת היובל, "כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים, לא ימכרו מִמכֶּרת עבד" (כ"ה 42), אומר ה'.
קרובי משפחה, ובני האומה העברית בכלל, מכונים כאן, שלא במקרה, "אחים". התנהגות הולמת של איש כלפי 'אחיו' מחייבת הימנעות מוחלטת מנטילת "נשך" ו"מרבית" (כ"ה 37, 36). ה"מרבית" (ה"רבית" של ימינו) מקורה כמובן ב"רוב, הרבה, ריבוי, גדולה, צמיחה", ומכאן עשיית הון (על חשבונו של אחר). מעניין השימוש ב"נשך", ששורשו (נש"כ) מדבר בעד עצמו (עיין במדבר כ"א 6 וכן חבקוק ב' 7).
[1] עיונים חדשים בספר ויקרא,
נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר
No comments:
Post a Comment