מכמני לשון בפרשת במדבר במדבר א' – ד' 20

  "וידבר ה' אל משה במדבר סיני...", הן מלות הפתיחה של פרשת "במדבר" ושל החומש הרביעי. "וידבר... במדבר...", שתי מלים הנגזרות מהשורש דב"ר. הבה נתחקה אחר שורש זה אשר ייקח אותנו למספר מקומות בלתי צפויים.

 "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר... והדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו..." (יוחנן א' 1, 14). "דבר" – המלה המדוברת, הביטוי, ההבעה הכול-יכולה, האמרה שלה עוצמה לברוא כל דבר. וכך, כל ה"דברים" הינם תוצאה של המלה המדוּברת. לעתים מזומנות "דבר" מקדים מונחים כגון שקר, חכמה, אמת וכדומה, שהופכים להיות "דבר שקר, דבר חכמה ודבר אמת". תוספת ה"דבר" מעניקה משקל סגולי לכל אחד מהמונחים הללו. ה"דבר" הוא מה שבוקע מפי אלוהים, ועל כן הוא "דבר אלוהים". בנוסף לכך מתייחס ה"דבר" גם לנוהג ולשגרה, כגון "דבר יום ביומו" (שמות ה' 13,19). בשופטים י"ח 7, כשמדובר בבני דן שהלכו לעיר ליש, אנו קוראים: "ויראו את העם אשר בקרבה יושבת לבטח... ואין מכלים דבר בארץ". מונחים כמו "דברי רע" (ירמיהו ה' 28) ו"דבר המלך" (אסתר א' 13) מוכיחים עד כמה רווח השימוש ב"דבר", שהנו חלק נפרד מכל היבטי החיים. "על דברתי מלכי-צדק" (מזמור ק"י 4) הוא ביטוי שגור בקרב מי שרואים במלכי-צדק אב טיפוס לישוע המשיח, ועל כן "דיברה" היא כאן שבועה המקבעת תבנית, מתכונת או דפוס, שעה שהשימוש בה מדגים את היקף המונח ואת עומקו.

מכאן הבה נתקדם הלאה לעבר הדֶבֶר,  שהינו כמובן מכה או מגיפה. על אף שמעבר כה קיצוני עשוי להיראות תמוה, הרי ידוע שהמקרא אינו זר לפערים רעיוניים; פערים שלעתים מקבילים  זה לזה, ויש שהם אף מצטלבים ומידי פעם אפילו מתאחדים. אם נזכור ש"דבר" פירושו גם סיבה, אזי הדֶבֶר מדגים את אמיתות האמרה, "קללת חינם לא תבוא" (משלי כ"ו 2), שכן לכל דבר סיבה או מניע. אכן, שוב ושוב ה"דֶבֶר" (מילולית או סמלית) הוא תוצאה של הבעת התנגדות לה' ולדברו, כמו שקרה במצריים שלקתה לא רק בדבר, כי אם גם בתשע מכות נוספות. על ישראל אומר ה' לירמיהו: "... כי בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם". באמצעות הנביא יחזקאל נאמרים הדברים הבאים: "החרב בחוץ והדבר והרעב מבית...." (ז' 15). דוגמא נוספת נמצאת בעמוס ד' 10, שם מבטיח אלוהים לשלח דבר בעם שאינו לומד את לקחו.

"להדביר" הוא "להביס" או "לחסל", ואותו אנו מוצאים במזמור י"ח 48 שם נאמר, "האל הנותן נקמות לי, וידבר עמים תחתיי". ה"הַדברה" היא גם שילוחו של הצאן למרעה או למדבר. וכך במיכה ב' 12 נראה הצאן "בתוך הידברו". "הידבר" - מרעה, מכלאה או עדר. 

האויב ה"מודבר", או לחילופין החוטא, נשלחים לעתים מזומנות ל"מדבר". אולם כשם שהמדבר השומם והיבש הופך לא אחת למקום מרעה לצאן, כך הוא עשוי גם להפוך למקום התרווחות והתרעננות רוחנית לחוטא החוזר בתשובה. במדבר השקט ניתן ללמוד, לחוות ניסיונות עמוקים ואף לשמוע את "דבר אלוהים" ואת קולו. מקום אחר בו נשמע קול האלוהים הוא קודש הקודשים, או ה"דביר", כפי שהוא מכונה במקדש שלמה (מלכים א' ו'). הדביר הוא המקום הקיצוני והפנימי ביותר בהיכל. במקביל, לעתים כדי ליצור קשר ומגע עם הקדוש ברוך יש להרחיק לכת עד למקום הרחוק (הפנימי או העמוק) ביותר. יש וזה מצריך אפילו שהייה בארץ גזרה העשויה להפוך לנווה מדבר, וכן... אפילו לקודש קודשים.

לסיכום, ה"דבר", שהתגלם בבן האלוהים, מעניק חיים, אולם כאשר דוחים את הדבר וממרים את פיו עלולים להיפגע מן הדֶבֶר המדביר את המורד אל המדבר, שם מדבר אליו דברי אמת מי שהנו התגלמות דבר-החיים. "לכן אנוכי מפתיה והלכתיה המדבר, ודיברתי על לבה", נאמר בהושע ב' 16. מן הדב"ר אנו למדים מדוע על מנת להפוך לעם היו בני ישראל חייבים לעבור את המסלול המדברי.

יתרתו של פרק ב' מתארת מצב הדומה לזה שבחנו בפרשת "כי תשא", דהיינו עריכת מפקד (שמות ל' 11-16). אולם בעוד שבפעם הראשונה נצטווה כל אחד מהנפקדים לתת מחצית השקל "כופר נפשו לה'", מעות שנועדו ל"עבודת אהל מועד", הרי שכאן אין דרישה כזו.

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, כמספר שמות כל זכר לגולגלותם" (א' 2). הפועל "שאו" מדבר בעד עצמו, כשהוא מקנה לכל אחד מן הנפקדים מקום של כבוד בעיני הפוקד. מטעים הרמב"ן "'במספר שמות לגלגלותם': אמר הקדוש ברוך הוא למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כל אחד עובר לפניך [לפני הקב"ה] באימה ובכבוד, ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב: 'במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלותם'... " הרמב"ן מדגיש כאן "שבא המפקד הזה 'לגלגלותם' ללמדנו ערכו ועצמותו של כל אחד ויחיד אשר צירוף תכונותיו אלה ונשמה זו אשר בקרבו על ניצוצות אורה ועל מחשכיה – חד פעמי הוא, כמוהו לא יהיה עוד, עולם מלא בפני עצמו הוא. וכמו שאמר ר' יצחק עראמה.... שאין להם העמדה וקיום במין בלבד.... לומר שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן... וזה טעם נפלא שיזכיר הכתוב לכל האחד בשמו ויחסו בשווה... כי כולם שווים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו". [1] מותו של ישוע המשיח, מוות אשר אותו הוא טעם בעד הכל, דהיינו בעד כל אדם ואדם (עיין אל העברים ב' 9),  על גבעת גלגותא (ה"גולגולת"), מעניק רובד כבד-משקל לדברים שנאמרו לעיל.

במכמני לשון של פרשת שמות (שמות א' – ו' 1) עמדנו על כך שבמסגרת תוכנית שעבוד העברים ורצח עולליהם הם נתפסו כמסה אחידה ונטולת זהות (ע' שמות א' 10-12,16). מצב זה מנוגד לחלוטין לאשר אנו קוראים בפרק א' 18: "וְאֵת כָּל-הָעֵדָה הִקְהִילוּ, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּתְיַלְדוּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם..." – התיילדו – המופיע באופן ייחודי במובאה זו, מדגיש בפנינו את הייחוד של כל משפחה ומשפחה ואת ילידיה. יל"ד מזכיר לנו לא רק את ה'לידה', כי אם גם את ה'מיילדות' אשר בזכותן ניצלו רבים מילדי העברים. הדגשה זו של ילידי כל בית אב, כלומר של המשפחות המהוות את ה"עדה", היא חלק משיקומו של עם ישראל, על שבטיו וכל מרכיביו, בעת ההיא ואף לעתיד לבוא.

בתום המפקד הגיעה העת לחלק את תפקידי שרות המשכן בין הלויים. "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור, 'איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו'" (ב' 1,2). התהליך הארגוני של הפיכת ציבור נוודים לעם ממשיך גם כאן. עכשיו עליהם להתייצב לפי שבטיהם במקומות שנקבעו סביב המשכן. ה"דגל" הנזכר כאן הוא הנס אותו הניף כל שבט ושבט. בשיר השירים ה' 10 אנו קוראים: "דודי צח ואדום דגול מרבבה". "דגול", כלומר "בולט מעל פני השטח" ועל כן "יחיד במינו", וכן גם "בחור" (נבחר). ועדיין בשיר השירים -  אומרת הכלה, "ודגלו עלי אהבה" (ב' 4). הדגלים, או הניסים השונים, כל שבט ודגלו, הופכים אפוא לדגל אהבת האל וחסדו שהיה פרוס ונטוי מעל כל אחד מבניו ה'דגולים'. "אותות" - מונח רחב יריעה ושכיח, כאשר כאן אין אנו יודעים מה טיבם לבד מן העובדה שהם סימלו את בתי האב השונים. כך הוצג כל שבט כמשפחה המתייחסת לאביה מולידה.

הרמב"ן משווה את חלוקת השבטים סביב המשכן, שהיה בלב המחנה לעמידה סביב הר סיני, בעוד שאת המשכן הוא משווה להר עצמו. "מכאן שבדרכם במדבר, אחרי היפרדם מהר סיני, והתרחקם ממנו ישמש המשכן מעין ממלא מקום של הר סיני – מקום מתן תורתנו, כביכול הוא הר סיני המהלך אתם בכל אשר ילכו. ויפה ביטא רעיון זה החוקר בנו יעקב, והוסיף עליו עוד: 'העביר ה' שכינתו מן הר סיני למשכן, ממקדש ה' כוננו ידיו למקדש אשר עשו ישראל'". [2] זו עשויה, אם כן, להיות הסיבה להקפדה היתרה על מערך המחנה.

ההתייצבות סביב המשכן לא כללה את הלויים, כיוון שכמשרתים בתוך המשכן היה עליהם לעמוד לרשות ה'.  במהלך פירוט תפקידיהם ותיאור האחריות שהייתה מוטלת עליהם לגבי חלקי המשכן השונים (בפרק ג'), נזכרים צדדיו של המשכן, ירכיו. "ירך" היא גם הפרק העליון של הרגל ומסמלת את כוחו של אדם (בהיותה המקום עליו נחה החרב) במובן עוצמה מחד, ופריון מאידך. זו הסיבה שעל מנת שיעקב יוכל להפוך לישראל הייתה חייבת ירכו להיחבל (בראשית ל"ב 26). גם בעל התשובה סופק על ירכו (עיין ירמיהו ל"א 19, ההכאה על חטא של אפרים). בדומה לשורש דב"ר בכמה משימושיו, גם "ירך" מתייחס לקצה או לירכתיים (עיין בראשית מ"ט 13, שופטים י"ט 1, ישעיהו י"ד 15), ומכאן גם ל"צד".

במסגרת תפקידיהם שימשו הלויים תחליף לבכורי ישראל. בפרק ג' 41 (וגם בפסוק 45) נאמר, "ולקחת את הלויים לי, אני ה', תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל". "תחת" ולא "במקום" מדגיש את גישת הענווה והצניעות המתבקשת ממי שמונו למשרתי ה' ולמשרתי עמו.  זאת ועוד. בפרק א' פסוק 49 נאמרים הדברים הבאים: "אַךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". על אף שמדובר ב'מפקד', הבה לא נתעלם מן המשמעות המילולית של הפסוק, משמעות המרמזת על כך שאל למשרתי אלוהים להיות מורמים מעם.   

בפרק ד' פסוק 15 מתוארת משימת פירוק המשכן והכנתו לנשיאה ונסיעה, תפקיד שהוטל על בני קהת. כחלק מנוהל הפירוק, תפקיד שכשלעצמו לא היה קל ואף עורר מורא אלוהים, אסור היה על בעלי התפקיד להפנות מבטם לעבר קודש הקודשים "וחיו ולא ימותו" (פסוק 19). בפסוק החותם את הפרשה אנו קוראים, "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (פסוק 20). ייתכן ו"בלע" מרמז על גורלו של מי שמבטו נופל בהיסח הדעת על שנאסר עליו לראות, שכן היו אחרים מבני ישראל אשר ה' הענישם בהיבלעם באדמה אשר פצתה את פיה וכיסתה עליהם (כמו למשל קורח ועדתו, במדבר ט"ז 34). בשמואל ב' י"ז 16 אנו קוראים: "... והגידו לדוד לאמור, 'אל תלן הלילה בערבות המדבר וגם עבור תעבור פן יבולע למלך ולכל העם אשר אתו". בל"ע – נזק. בהיותם אחראים על חייהם של בני קהת, הוטל על בני אהרון האחרים להיות "שומרי אחיהם".  

 

[1] ] עיונים חדשים בספר במדבר, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.

     

[2] שם