מכמני לשון בפרשת שמות שמות א' – ו' 1

הפסוקים בהן נפתחת פרשה זו מחזירים אותנו לסופה של הפרשה הקודמת בה הוצגה, כמו גם כאן, רשימת שמותיהם של בני ישראל אשר ירדו מצריימה. בהשוואה לרשימה הראשונה (בראשית מ"ו 8-25) הרשימה הנוכחית קצרה יותר. "שמות" הוא כמובן גם שמה של הפרשה, וכן של החומש השני אותו היא פותחת. הפריון שהובטח לאבות מתחיל לתת כבר כאן את פירותיו. המלים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם" (א' 7) מסכמות את אחד השלבים הראשונים של גלות מצרים, כאשר מהדהדים בהן גם הדברים שקראנו בבראשית מ"ז 27: "וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". בפסוק זה (מפרשת "ויחי") מופיע לראשונה השם ישראל כשם קיבוצי. בפרשת "ויחי" התעכבנו גם על הביטוי "אחוזת עולם", בו השתמש יעקב בהתייחסו לארץ ההבטחה שעה שהאציל את ברכותיו על אפרים ומנשה. אולם בעוד אבי האומה הדגיש את ה"אחיזה" בארץ, מיהרו צאצאיו להיאחז דווקא באדמה זרה (עיין בראשית מ"ז 27).

על "אחיזה" זו אומרת נחמה ליבוביץ את הדברים הבאים: "יש מרבותינו הרואים בגלות זו... עונש על חטא. והחטא הוא כאן – הרצון להתבוללות. בני יעקב אשר "לגור בארץ" באו – וכן הדגישו בפגישתם הראשונה עם פרעה – לא רק גרו, כי אם גם ישבו בה וכבר בסוף פרשת ויגש הודגש "ויאחזו בה", ובזה חטאם ועל זה בא העונש, ונהפכה ישיבם והיאחזותם שם לגלות ולשיעבוד... ואולם יש מדרשים אשר תפיסתם בטעם הסבל, הייסורים, והגלות היא אחרת – לא עונש, כי אם חינוך (לדוגמא שמות כ"ב 20, כ"ג 9, דברים ט"ז 11,12). כאן משמעות הגלות והייסורים – זיקוק וטיהור (לדוגמא דברים ד' 20, ירמיהו י"א 4, ישעיהו  מ"ח 10)... אפשר אולי לשער, שזהו טעם גלות מצרים בראשית היווצרות האומה, וזהו טעם שבתם בבית עבדים וטעם גזירת גזירות ועינוי לפני מתן תורה ולפני בואם לארץ היעוד – שירגישו בבשרם מהי עבדות ומהי השפלה, ומהו היות נתון לחסדם ולגזל ולשלטון האדם באדם להרע לו... עבדות מצרים משמשת נימוק ודחף למצוות, כך נהפכה גם הגאולה ממצרים דחף למצווה; החובה המוטלת על אדם מישראל לגאול את רעהו שנמכר לעבד מעבדותו מנומקת בתורה בהוצאת ישראל מארץ מצרים" (כדוגמת ויקרא כ"ה 38-43, דברים ה' 14-16)....1 אף על פי כן, אין אנו יכולים להתעלם מהתחזית הברורה והקודרת בחזונו נורא-ההוד של אברם, בו נאמר לו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (בראשית ט"ו 13).

 "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". "הנה" – "עד כאן" או "עד כה". בויקרא י"ח 25, אנו קוראים: "ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". ממועד הכרזת ה' במעמד הברית בין הבתרים ועד להיכנסותם של בני ישראל לכנען עברה תקופה של למעלה משש מאות שנה, מן הסתם מכסת הזמן שהוקצתה לצורך 'השלמת' "חטא האמורי" (שהנו שם כולל לעממי כנען). בעת שמועד זה התמלא עד תומו ("עד הנה") החלה הארץ 'מקיאה' מתוכה את אותם עממים (באמצעות כיבוש הארץ על ידי בני ישראל). בתוך תקופה זו נדרשו ארבע מאות שנות גלות מצרים, ועוד ארבעים שנות נדודים במדבר, כדי להשלים את מטרות אלוהים בחיי האומה העברית. ניהול ה'משק האלוהי' אינו מאופיין באירועים או בפרקי זמן סתמיים; המועדים, העיתים והעונות בידיו הם, כמו גם הנפשות הפועלות במסגרות הזמן אותן הוא קבע בהתאם למשפט הצדק שלו ולחסדו.

 הבה נשוב כעת למצרים, בה קם מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף" (א' 8). מכאן והילך מוטחים בני יעקב, שלא בדעתם, למצב קיומי חדש. לדבריו של השליט החדש "עם בני ישראל" נעשה "רב ועצום..." (פסוק 9), כש"רב ועצום" מהווה חזרה על הנאמר בפסוק 7, "ובני ישראל פרו, וישרצו, וירבו ויעצמו". הפועל "פרו" מזכיר כמובן את הברכות שניתנו לאבות, ואשר אותם 'העביר' יעקב לבני יוסף, ובעיקר לאפרים, ואילו "וישרצו" מעורר בנו אסוציאציה של התרבות חייתית, כמו זו שביום החמישי לבריאה, בו "שרצו המים..." (בראשית א' 21), או של הרמשים השורצים הנזכרים עם תום המבול (בראשית ח' 17) וגם של צפרדעי היאור, אותן נפגוש בשבוע הבא (שמות ז' 28). שימוש בפועל זה אינו מקרי, ויש בו כדי לרמז על מצבם הרוחני והמוסרי של צאצאי יעקב.

 התרבות הגזע העברי היוותה איום על מלך מצרים המבטא זאת במלים: "עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (א' 9), אף שאין זה מן הנמנע שהייתה בדברים אלו הגזמה מכוונת אשר נועדה לשכנע את בני עמו לפתור את ה'בעיה העברית'. כדי להוציא אל הפועל את מזימתו חייב היה המלך להמשיך בפעולות ההסתה שלו. עכשיו, מש'פיברק'  בעיה, הוא מוסיף עליה גם תחזית של מצב בו "תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא [עם ישראל] על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (א' 10). תהליך הדמוניזציה של האומה הזרה, ההולכת ומשתלטת כביכול על מצרים עולה יפה והפתרון, שיש לו יתרון כפול, לא מאחר לבוא; מחד דיכוי של הגזע ה'מאיים' על המצרים, ומאידך ניצולו ככוח עבודה זול ויעיל במפעלי הבניה האדירים שלהם. לא לחינם משתמש המלך המצרי בביטוי "הבה נתחכמה לו" (א' 10). התחכמות זו אין לה ולא כלום עם "החכמה היורדת ממעל, אלא [עם] זו שהיא ארצית ונובעת מן היצר והשדים" (איגרת יעקב ג' 15).

על האמצעים בהם נוקטים המצרים כדי ליישם את תוכניתם אנו למדים מביטויים ופעלים המצביעים על סבל, דיכוי ושעבוד (עיין א' 11-14). ראשית, "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם", על אף ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". "יפרוץ" מהשורש פר"צ אותו בחנו בפרשת "וישב" (בראשית ל"ח 29). "פריצה" זו גורמת למצרים "לקוץ" מפני בני ישראל (פסוק 12), ועל כן הם מעבידים אותם ב"פרך". "פרך" אינו רק ביטוי לעומס רב, אלא גם לשנאה ולאלימות (פסוק 13). 2 "וימררו את חייהם בעבודה קשה... ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (פסוק 14). ההישנות של הפועל 'עבוד' שוב ושוב, מעבירה תחושה של שעבוד ועבודה אינסופית.

הפרשן בנו יעקב מצביע על העובדה שהמצרים נזכרים בגוף רבים, בעוד ההתייחסות אל ישראל היא תמיד בגוף יחיד (בפסוקים 10-12). דווקא בפרשה שנפתחת באזכור שמותיהם של יחידים, אנו מוצאים, בהפרש של פסוקים אחדים בלבד, את צאצאיהם מתוארים כ"המון אפור, ללא תיאור אופיו ופרצופו, ללא דמויות אינדיבידואליות, ללא אישיות מתבלטת – המון סובל ומדוכא ללא גיבורים".3

שתי הדמויות היחידות הזוכות להכרה אישית הן המיילדות (שאף מכונות בשמותיהן), אשר עליהן מוטלת המשימה הנתעבת לחסל כל בן זכר הנולד לגזע העברים. כתוצאה מעמידתן, בה קראו תיגר על הצו המלכותי (פסוק 17), חלה התעצמות כמותית רבה עוד יותר, ככתוב, "וירב העם ויעצמו מאד" (פסוק  20), או כפי שכבר קראנו בפסוק 12, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". שתי נשים יראות שמיים אלו מהוות עדות למעורבותו הישירה של אלוהים בגורל עמו, גם בתקופה בה היה נתון בעבדות ושכחה. ובעוד בני ישראל עוסקים בהקמת מבנים למען משעבדיהם, הנה למיילדות אלוהים עצמו עושה בתים ("ויהי כי יראו המיילדות את האלוהים, ויעש להם בתים", א' 21)! הביטוי "מיילדות העבריות", או בשמותיהן פועה ושפרה, מעלה את השאלה אם הן עצמן היו עבריות, או שמא היו ממוצא אחר אך נהגו לסייע לנשים העבריות בלידתן. יש לתת את הדעת על משמעות שמותיהן. שורש פועה נעוץ בפע"ה, קולה של הכבשה. אולם בישעיהו פרק מ"ב פסוק 14, נמצא דימויים בהקשר להתנהגות היולדת: "... אחריש, אתאפק כיולדה, אפעה, אשם ואשאף יחד". את השורש שפ"ר שממנו נובע השם שפרה, נמצא בין היתר בתהילים ט"ז פסוק 6, שם נאמר, "אף נחלת שפרה עלי", דבר שהתקיים גם בשפרה וגם בעמיתתה. באותו פסוק עצמו אנו קוראים על "חבלים" אשר המחבר גורס שנפלו לו "בנעימים". אותם חבלים שמסמנים נחלה הם גם חבלי לידה והאם זה אך מקרה שבעברית בת זמננו העובר אפוף במי שפיר?

תהליך השעבוד הולך וצובר תאוצה; מהטלת מסים עוברים לעבודת כפייה (בניית ערי מסכנות), אחר כך לעינוי ולעבודת פרך (עיין שוב ברצף הפסוקים 11-14). ומפה הדרך לרצח עם (באמצעות חיסול הבנים הנולדים) אינה ארוכה. וכך, בעשרים ושנים פסוקים קצרים מקיף פרק א' תקופה ממושכת ומלאת תהפוכות בחיי האומה העברית.

בפרק ב' חל שינוי פתאומי, עליו עומדת נחמה ליבוביץ 4, המצביעה על משפחה – אב, אם ובת - המגיחה מתוך קדרות ואפלוליות ההמון חסר הזהות, על אף שהערפל המאפיל על הדמויות מתפוגג רק בהדרגה, כאשר הגיבורים עדיין נותרים חסרי שם (אם כי לא נעדרי זהות). השם היחיד בו נוקב הכתוב הוא זה הניתן לתינוק שנמצא על ידי בת פרעה. הנסיכה כינתה את העולל האסופי "משה", "כי מן המים משתיהו" (ב' 10). בפרשת "מקץ" כבר הנחנו ששם זה הוא גרסה לשם מצרי. ואכן במצרית העתיקה "מס" או "מסו" פירושו "ילד" או "בן".5  השפה העברית, כידוע, נוטה לאמץ שמות ומונחים זרים באמצעות משחקי מלים (כמו השם "בבל", בראשית י"א 9), על אף הימצאו של הפועל "למשות", בהקשר דומה, בדבריו של דוד המלך: "ישלח ממרום, ייקחני, ימשני ממים רבים" (שמואל ב' כ"ב 17, מזמור י"ח 17). מלים אלו מיטיבות לתאר גם את מצבו של משה הפעוט, וכן את האירוע המאוחר יותר, של עם שלם החוצה את הים בדרך נס כאשר אותו משה עומד בראשו. הסל בו הוחבא העולל הצעיר נקרא "תיבה", ככינוייה של 'ספינת' הענק שהקים נח. על אף ההבדל העצום בגודל, הרי שבשתי "התיבות" מצאו מסתור ומחסה ,על פני המים' מי שעתידים היו להפוך מציאות של חידלון וחורבן לגאולה רבת ממדים והשלכות.

רק עם מותו של המלך (ב' 23) מעיזים להיאנח "בני ישראל מן העבודה, ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה". בני ישראל "זועקים", כאשר בדרכה מעלה הופכת זעקתם "לשוועה". השורש שו"ע הוא שורש-קרוב לשורש יש"ע, ממנו נגזרת "ישועה".6  וכך, בתוך השוועה נמצא גם המענה. וכך אנו קוראים: "וישמע אלוהים את נאקתם, ויזכור אלוהים את בריתו... וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים" (ב' 24,25).

בפרק הבא (ג') מוצג בפנינו המוציא לפועל של מבצעי הישועה וההצלה – משה. משה הוא גם האיש אשר באמצעותו יתגלה אלוהים לעמו. בפרק ג' 1 משה "רועה את צאן יתרו חותנו... וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוהים חורבה". "מדבר" מהשורש דב"ר, שנגזרותיו הן הדיבור, הדברה (כלומר "הנהגת צאן", כמו כאן), והדברה במובן של "לגבור על" (עיין מזמור מ"ז 4). גם מגפת "הדבר" וה"דביר" (קודש הקודשים במקדש שלמה) מקורם בדב"ר. כשמצרפים את נגזרות הדב"ר זו לזו מתהווה רצף אשר לפיו המוכה במכת ה"דבר" (החוטא), "מודבר" בעל כורחו אל ה"מדבר", שם, מתוך הדממה, הוא שומע את אלוהים "מדבר" אליו כשהוא "מדביר" אותו (גובר עליו), ואז הוא מונהג-נדחף-נדחק כצאן (עיין מיכה ב' 12)  אל קודש-קודשי האל, כלומר אל ה"דביר". משה עצמו, בפרק זה של חייו, מהווה דוגמא טיפוסית למי שחווה תהליך דומה. במהלך מפגש רועה ישראל עם שליחו, בפרק ד' 10-16, מופיע השורש דב"ר, על תצורותיו השונות, לא פחות משבע פעמים.

ה' מגלה עצמו למשה בחורב (ג' 1). כאשר בני ישראל יעמדו מול הים, בעוד זמן מה, יהפכהו אלוהים ל"חרבה" וכך יצליח העם לחצותו (עיין שמות י"ד 21). "חרבה" היא כמובן מקום יבש, כאשר משורש מלה זו, חר"ב, נובע גם שם האתר הגיאוגרפי הנזכר כאן. שורש זה משמש את ה"חורבן", וממנו נגזרת גם ה"חרב". קיים, אפוא, קשר לשוני בין חורבן והרס ליובש. המחסור במים, האופייני לאזור זה, מתבטא לא רק בתוצאות על פני השטח, אלא גם באמצעי החשיבה וההבעה של בני המקום.

על אף שתוכניות אלוהים להצלת עמו אינן מפורטות כאן, הרי כשמחברים זה לה את הביטויים השונים ניבטת התמונה שלמה: אלוהים מודיע למשה שהוא לא רק ראה את עוני עמו, שמע את צעקתו ויודע את מכאובו, אלא שהוא עצמו ירד להצילו ממצרים ויעלהו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה (עיין ג' 7,8). מעורבותו הישירה של אלוהי ישראל בגורל העם באה לידי ביטוי בעיקר בשימוש שהוא עושה כאן בגוף ראשון (וגם ובעיקר בד' 22-23), אבל גם משחק הניגודים בין המצב הקיים ולבין העתיד להתרחש תורם להדגשת פרטי התכנית. אלוהים עצמו "ירד" כדי "להעלות" את עמו מ"מצרים" (המקום ה'צר', ה'מיצרים'), ל"ארץ טובה ורחבה". על משה מצווה אלוהים לאסוף את זקני ישראל ולמסור להם את מוצא פיו. וכך אנו קוראים בג' 16: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם, 'ה' אלוהי אבותיכם נראה אלי, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, לאמור, 'פקוד פקדתי אתכם...'". השימוש הכפול בפועל "פקוד" מוסיף גם הוא להדגשת המעורבות האלוהית בתכנית גאולת עם ישראל מארץ עבדותו. פק"ד, על בניניו השונים, הוא פועל רב-משמעויות: ביקור, היזכרות במישהו, האצלת אחריות וסמכות, מינוי, ציווי, ספירה, היעדרות. ב'פקודת' אלוהים את עמו מסתתרות, אם כן, בו-זמנית מספר פעולות ומטרות. האלוהים זוכר את בריתו עם האבות (אשר שמם נזכר מספר פעמים במעמד בסנה); בקרוב הוא יאציל על העם מעמד ייחודי וימנהו ל'עם סגולה'; בהמשך הוא גם יצווה עליו מצוות, יערוך לו מפקדים (במובן של ספירה), בעוד שנפקדותם (העדרם-התרחקותם) של בני עם זה תגרום לו צער וכאב.

הדו שיח הממושך בין האל לבין משה, שלא שש לצאת לשליחותו, מתקרב לקצו במלים הבאות, "ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (ד' 12). מלים דומות נאמרות גם בפסוק 15, "ודברת אליו [אל אהרון] ושמת את הדברים בפיו, ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשון". אלוהים הוא השם את המלים בפיהם של משה ואהרון ומנחה אותם במעשיהם. גם ישוע הביע רעיון דומה באומרו בבשורת יוחנן (ה' 19, ח' 28, י"ב 49, י"ד (10 שפועלו (מעשיו ומלותיו) מקורו בפעולותיו ובדבריו של אביו שבשמים.

בסופו של דבר משחרים משה ואהרון אחיו את פני המלך. בפרק ה' 4 אנו קוראים: "ויאמר אליהם מלך מצרים, 'למה משה ואהרון תפריעו את העם ממעשיו?'" בפרשת "מקץ" עיינו בשורש פר"ע, כאשר בחנו את הקשר (המקרי?) בין משמעות פועל זה ל"פרעה". דבריו ומעשיו של הפרעון הנוכחי, ביחסו אל נתיניו העבריים, אכן מאששים את הקשר בין "פרעה" לפר"ע – פרעות ופורענות.

כבר הבחנו שבשל מעמדם הנחות היטשטשה זהותם האינדיבידואלית של בני ישראל, כאשר על ההתייחסות אליהם בגוף יחיד מרחפת נימת לגלוג (א' 9-11). בהמשך הפרשה אנו נתקלים בהתייחסות נוספת לעם ישראל בגוף יחיד, אולם הפעם משמעותה הפוכה לחלוטין. בד' 22 מצווה ה' את משה לומר לפרעה "... כה אמר ה', 'בני בכורי ישראל'". מעט אחר כך, משה ואהרון עומדים לראשונה בפני פרעה הם באים בדרישה: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" (ה' 3). נראה שבמאמר "אלוהי העברים נקרא עלינו" (ולא "נקרה", כפי שמופיע בג' 18) יש משום כפל לשון (סמוי, שכן את "עלינו" ניתן לייחס לאבות האומה). ואכן, כאשר משה ביקש לדעת את שם האלוהים לפני לכתו לעם, הייתה אחת מתשובות הקדוש ברוך הוא: "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" (עיין ג' 13,14). כמו כן כדאי לתת את הדעת לכך שבדבריהם לפרעה, כוללים משה ואהרון (בציטוט לעיל) את ה"דבר" ואת ה"חרב".

ואף על פי שבסוף הפרשה חלה התדרדרות מסוימת (וזמנית) בתנאי המחיה של בני ישראל, הרי שבני עם זה, אשר בתחילת הפרשה הוצגו כמסה אנושית מדוכאת וחסרת זהות, הם עכשיו המושא להתערבותו הישירה של ריבון עולם. פרשתנו מסתיימת במלים הבאות: "ויאמר ה' למשה, 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו'"  (ו' 1).

בפרשת "שמות" אנו עדים, ולא בפעם הראשונה, לריבונותו של ה' על כל פעולות האויב ומטרותיו. כמו אצל יוסף, אשר דווקא ניסיון האויב לסכל את ייעודו הוא אשר הזניק אותו אל המקום שהועיד לו אלוהים, כך גם כאן. האיש אשר קבע כי יש להמית את כל הזכרים הנולדים לבני ישראל, ובתוכם גם את משה, הוא זה אשר בארמונו חסה וגדל מי שעתיד להיות מנהיג האומה ולחלצה משליטתו של רודן אכזר זה ומזה שעלה לשלטון בעקבותיו.

 

1 עיונים חדשים בספר שמות, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית     

   אלינר.

   The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Hebrew and English Lexicon, ed. Francis  Brown,                    Hendrickson Publishers, Peabody, Mass.

  3עיונים חדשים, ליבוביץ

4 שם

5 New Hebrew and English Lexicon, ed. Francis Brown                                                            

6 שם