מכמני לשון בפרשת כי תבוא - דברים כ"ו - כ"ט 9

הפסיקה הנחרצת, "והיה כי תבוא אל הארץ..." (ולא 'אם תבוא אל הארץ'), מורה ש"לחיות בארץ ישראל היא ההנחה עליה מבוססת התורה", כדברי נחמיה גורדון (מאתר ברשת האינטרנט "הפינה הקראית"[1]). ובעוד שבפרשת השבוע שעבר עלתה סוגיית הבכור, הרי שהפרשה הנוכחית מרחיבה את הדיבור על ביכורים (שכמו הבכורים שייכים גם הם לאלוהים, עיין שמות י"ג 2, כ"ב 29, כ"ג 19, במדבר י"ח 13). להביא לאלוהים את הביכורים ניתן לעשות רק בארץ ישראל. החוט המשולש - של אלוהים, עם וארץ - מוצג כאן באופן חד וברור. "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך, ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם" (כ"ו 1, 2). לאחר שהתיישב בארץ שה' אלוהיו הנחיל לו, וכשאדמתו מניבה את יבולה, חלה על בן עם ישראל החובה להחזיר לאלוהיו מביכורי אדמתו, דבר שיש לעשות רק במקום ובדרך שנקבעה על ידי אלוהים.

"ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך. וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך..." (כ"ו 4, 5). עכשיו מוטל על בן האומה הישראלית "לענות ולומר לפני ה'", כלומר לספר את קורות העם, ובתוך כך להדגיש את תפקידו ומקומו המרכזי של האל. בעקבות "אמירה" זו מתמלא עולה הרגל בהכרת תודה לאלוהיו ובתחושה של קשר והמשכיות כלפי אבותיו כמו גם כלפי הדורות הבאים. וכך, כפי שכבר נוכחנו לדעת בעבר, כאשר האמת מחלחלת בתודעה, מתאחדים מקום, מועד ואומה - למעין ישות אחת - תחת שלטונו הריבוני של מי שיצרם, ייעדם ואיחדם.

אולם ב"אמירה [ההודאה] לפני ה'" (כ"ו 5-10), בהנחת טנא "ראשית הפרי" ובהשתחוות (פסוק 10) לא נסתם הגולל על קיומה של מצווה זו. בהמשך, בכ"ו 11 נאמר: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך. אתה, והלוי והגר אשר בקרבך" , ומיד לאחר מכן: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר וליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו" (פסוק 12). במסגרת הפעילות של הענקת ראשית היבול לאלוהים, סיפור תולדות העם, הבעת תודה, השתחוות ושמחה לפני אלוהים מחויב אותו בן ישראל לספק גם את מחסורם של הנזקקים הנמצאים בסביבתו, שכן בהיותו "חונן את הדל" הוא נמצא "מלוה לה'" (עיין משלי י"ט 17).

ומעניין לעניין, באותו עניין ובהדגש נוסף. בפרשות האחרונות, "ראה" ו"שופטים", נתקלנו בשורש ב.ע.ר בהקשר לחרון אפו (הבוער) של ה' וכן בהקשר ביעור כל מה שמטמא את מחנה ישראל (כאשר ב"משפטים" מושג זה חוזר בהקשרים נוספים).  בפרשת "כי תצא" נקשר הביעור גם להתנהגות מינית בלתי ראויה (כ"ב 13-24) ולחטיפה (כ"ד 7).  בפרשה הנוכחית, לעומת זאת, השימוש בביעור הוא שונה לחלוטין מכל הדוגמאות הקודמות. "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני ה' אלוהיך, 'בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה בכל מצוותך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא...'"  (כ"ו 12-14). ה"ביעור" או "אי הביעור" כפי שהוא מוצג כאן, מדגיש את אפשרות העלאת אפו וחמתו הבוערת של ה' אם וכאשר לא מחילים ביעור על ה"קודש", שהוא המעשר (דהיינו אם לא מפרישים ומבדלים את האמור להיות מוקדש לנצרכים הלוי, הגר, היתום והאלמנה).

הפניה הפותחת את פרק כ"ו, "והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת... ותביא..." וכו' (פסוקים  1-5), הינה בגוף שני יחיד ועל ידי כך מדגישה את האחריות האישית של היחיד בחברה. לעומת זאת, ההודאה והחזרה על אירועי העבר תיעשה בגוף ראשון רבים  ("וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה'... וירא את ענינו..." וכו', פסוקים 6 – 9), כאשר בכך נרמזת הזהות הלאומית המשותפת המקיפה את העם כולו ביחסיו עם אלוהיו. בפסוק 10 אנו מבחינים בחזרה לגוף ראשון יחיד ("ועתה הנה הבאתי...") המצביע, שוב, על יחסי היחיד עם אלוהים. פסוקים 17-19 מסכמים את פרטי ה'עסקה': "את ה' האמרת [אמרת, הודעת] היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וה' האמירך [אמר, הכריז] היום להיות לו לעם סגולה, כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיות עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דיבר". תחת "אמר" המקובל אנו נתקלים פה פעמיים ב"האמיר" (בנין הפעיל) הבלתי שגרתי. יש המפרשים "האמיר" כ"הגבהה", מלשון "אמיר" (צמרת העץ – "ראש אמיר", ישעיהו י"ז 6). אפשרות נוספת - במהלך מסעות במדבר התמרד העם לא אחת, כפי שמבטא זאת משה  בדברים ט' 24: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". גם בשבוע שעבר, בפרשת "כי תצא", נתקלנו בשורש מ.ר. ה.  מזמור ק"ז 11 מוסיף ומטעים: "כי המרו אמרי אל". וכך, את "המרו" ניתן להמיר (לפחות סמלית) ב"האמירו", כלומר ב"אמירה" ובהכרזה על מעשי אלוהים אותם עשה וחולל בקרב עמו ולמענו.  

חלקיה האחרים של הפרשה מוקדשים ברובם לברכות ולקללות, שהנן תוצאות ציות ואי ציות. גם מפעל הקראת התורה לפני העם אחרי כתיבתה על "אבנים גדולות" אותן יש "לשֹוד  בשֹיד" (כ"ז 2) בעקבות חציית הירדן, נועד להוות הדגמה חיה של הניגוד המהותי הקיים בין "ברכה" ל"קללה", שכן אירוע זה אמור להתרחש בין הרי הברכה והקללה – גריזים ועיבל. וכדי שהמשוואה "ציות שווה ברכה –  סרבנות שווה קללה" – תובן היטב נאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, באר היטב" (כ"ז 8). בפרשת "דברים" עיינו במובן של "ביאור" ובהקשרו ל"באר". כאן אנו נתקלים גם ב"היטב", מלשון "טוב" – "שפיר, נעים, נכון". במלים אחרות, ב"בַאֵר היטב" מתכוון הכתוב להדגיש שיש להסביר את הדברים כך שיהיו פשוטים ונהירים לכל. נוסף לזאת נאמר בפסוק 9 "הסכת ושמע", כאשר "סכת" פירושו הוא "האזנה מתוך תשומת לב". [2]

ומכאן לפרק כ"ח, העוסק בברכות ובקללות. על הנאמר בפסוקים 1 ו- 15 (המהווים כל אחד מבוא, האחד לברכות והשני לקללות) אנו קוראים ב"עיונים חדשים בספר דברים": "ההבדל בין 'שמוע תשמע' – לשון חיוב, לבין 'אם לא תשמע' – לשון שלילה, בולט ביותר. רש"י הסביר את כפל הלשון... "'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי,' אם כעת תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן והילך..." רואים אנו איפוא, כי הדרשן דורש צורת כפל זאת – הרגילה כול כך במקרא.... – כאילו לפנינו משפט תנאי, והתוצאה: 'והיה אם שמוע – תשמעו'! ואם כי מבחינה דקדוקית תחבירית ודאי אין זה פשוטו של מקרא, הנה מבחינה רעיונית יודעים אנו יפה מתוך המציאות בחיי יום יום עד כמה הולכת וקלה לאדם עשיית הטוב אחרי שהתגבר על יצרו ואחר שהתמיד זמן מה בהליכה בדרך הטובה. הוא שאמר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ו', הלכה ה': 'שמירה זו בכול אדם, שכול זמן שהוא נמשך בדרכי החוכמה והצדק, מתאווה להן ורודף אותם...'" [3]

הברכות והקללות בפרק כ"ח מקבילות זו לזו, אולם בעוד שדי בי"ד פסוקים כדי לפרט את הברכות, מספר הפסוקים הנחוץ כדי למנות את הקללות גדול כמעט פי ארבעה (פסוקים 15 – 68. אין זה מקרה שהר הקללה גבוה בהרבה מהר הברכה). טבען של הברכות, כמו גם של הקללות, הוא שהן מקיפות-כל. כלומר, המבורך מתברך בכל; בכל אשר ילך, בכל אשר יעשה - וכך גם המקולל. הברכות והקללות חודרות לכל ונמצאות בכל. ככל שהברכות נעימות ומענגות יותר, כך איומות ונוראות יותר הקללות, כאשר בשני המקרים השימוש במלים זהות מחזק ומדגיש עובדה זו. כזו היא, למשל, המלה "פרי". בכ"ח 4 ו- 11 אנו קוראים: "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך... "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך, ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך". בחלק השני אנו קוראים על אויב נורא אשר "אכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך..." (פסוק 51). אולם מה שהופך את ה"פרי" ואת השימוש במילה למקאברי הרבה יותר הוא פסוק 53: "ואכלת את פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלוהיך..."

הבה נבחן מספר דוגמאות דומות (בהן מופיעות מילים זהות או כאלו שנעוצות בשורשים זהים אך בהקשר שונה, ושוב, כדי להדגיש את חומרת הנושא). בכ"ח 11 אנו קוראים: "והותירך ה' לטובה..." השורש י.ת.ר. מתייחס כאן ל"יותר". מנגד, בכ"ח 54 אנו קוראים: "האיש הרך בך והענוג מאד תרע עינו באחיו ובאשת אחיו וביתר בניו אשר יותיר מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל..." במלים אלו מהדהדים הדברים האימתניים שקראנו למעלה על ה"פרי". הפועל "עבוד" מופיע בצורה דומה. פסוק י"ד מסכם את רשימת הברכות באומרו: "ולא תסור מכל הדברים אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ימין ושמאול ללכת אחרי אלוהים אחרים לעבדם".  לעומת זאת בפסוקים 47, 48 נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל; ונתן עול ברזל על צווארך עד השמידו אותך". פסוק 64 מרחיק לכת עוד יותר: "והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים אשר לא ידעת, אתה ואבותיך – עץ ואבן".

אחת מתוצאות אי הציות לדבר ה' מוגדרת כך: "והיית למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (פסוק 37), בניגוד ל"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (פסוק 10). בפרשת "חיי שרה" בחנו את המושג "משל", והתברר לנו כי ל"משל" ול"מושל" שורש משותף (מ.ש.ל). וכך, המושל, האמור לייצג את הסמכות העליונה, דהיינו את אלוהים ומלכותו, הופך למעין משל – דוגמא – של הדמות או הישות אותה הוא אמור לייצג. כאן מוזהר העם פן ייצג את אדוניו באופן בלתי ראוי, ויהיה דוגמא לאשר עולה בגורלם של מי שאינם נאמנים על אשר הופקד בידם. ביואל ב' 17 מקונן הנביא: "... אל תיתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים ["למשול" לשלוט ו/או לספר עליהם כעל נמשל], למה יאמרו בעמים, 'איה אלוהיהם?'"  "שנינה" היא נגזרת  של ש.נ.נ ופירושה "לחדד או להשחיז" ומכאן "לחזור ולומר שוב ושוב". וכך, בהיות עם ישראל דוגמא בלתי ראויה ידברו בגנותם שוב ושוב, ובכל מקום. אולם אם "ישננו" בני ישראל את דברי ה' לבניהם (עיין דברים ו' 7), יחדל העם להיות ל"משל ולשנינה" בקרב העמים.

כאשר עונש פיזור העם והפצתו בין העמים יגיע לשיאו, יהיה המצב כה נורא ובלתי נסבל עד כי "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." (פסוק 65). בפרשת "נח" קראנו: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה..." (בראשית ח' 8, 9). אולם מן האמור בהמשך (פסוק 12) ניתן להסיק שהיונה כן מצאה בסופו של דבר מנוח לכף רגלה. לא כן המתואר פה. מכאן הסבל, המצוקה והחרדה רק ירבו וילכו: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר, 'מי ייתן ערב', ובערב תאמר, 'מי ייתן בוקר', מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (פסוקים 66, 67). ואמנם אחד מניצולי השואה אשר כתב על חוויותיו בעת ההיא בחר לקרוא לספרו, "מי ייתן ערב". שורש "ערב", כפי שכבר ראינו מספר פעמים, הוא ע.ר.ב ומשמש מספר לא קטן של מלים, כמו "עֵרֶב, עָרֵב, עורב, עירבון" ועוד ועוד. בירמיהו ל' מצויה הבטחה עצומה וגדולה. וכך אנו קוראים בפסוק 21: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא [זוכרים את פרשת "שופטים" ואת הנביא כמשה שיקום מקרב אחיו?], והקרבתיו וניגש אלי, כי מי הוא זה עָרַב את לבו לגשת אלי? נאום ה'". "ערב" כאן הוא מי שמעז. התשובה לשאלה זו היא ברורה למדי, שכן אין אחר אשר יוכל לערוב את לבו להתקרב אל ה' ולהקריב עצמו לבד מהבן – ישוע המשיח.

לבסוף (בפסוק 68), "והשיבך ה' מצריים באניות בדרך אשר אמרתי לך 'לא תוסיף עוד לראותה'...." בשמות י"ד 13 קראנו, "כי אשר ראיתם את מצריים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". הזכרת אוניות בהקשר זה היא תמוהה מאד, שכן לא זו הדרך המקובלת להגיע מארץ ישראל למצריים. אולם ייתכן ויש בזאת משום רמז לכך שבני ישראל עברו את הים בדרך ניסית כאשר הם יצאו מבית עבדים. לעומת זאת, השיבה לבית העבדים תיערך באופן שונה לחלוטין, ובוודאי שלא באמצעות נס שמחוללו הוא אלוהים. הפעם השיבה תהיה דומה יותר למעבר ב"ים הצרה" (עיין זכריה י' 11). ובהגיעם למצרים, המקום בו חוו שחרור מעבדות, הם ישובו להיות עבדים: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות" (פסוק 68). "התמכרתם" – להימכר במכירה עצמית. מצבם יהיה כה נואש עד כי הם ייאלצו להציע עצמם למכירה, אך עוד גרוע מזה - לא יימצאו להם קונים!

הפרשה מסתיימת בפרק כ"ט פסוקים 1-9 המזכירים לדורות העתיד את הניסים אשר חווה העם במצריים, שאך עתה הוצגה כמקום בו הם עלולים לשוב ולהתנסות התנסות מרה. הם נקראים, אם כן, לזכור בעתיד את כל הטוב שהשפיע עליהם אלוהים ברחמיו, אהבתו ועוצמתו. זכירה זו תהיה הכרחית לצורך קיום העם, ומכאן חשיבותה של הקריאה: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון!" (כ"ט 8).

[1] http://www.karaite-korner.org.
[2]

Emological Dictionary of Biblical Hebew, based on the commentaties of Samson Raphael Hirsch,
Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, - New York, 1999.

   [3] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.