מכמני לשון בפרשות ניצבים - דברים כ"ט 9 – פרק ל'

לפרשת "ניצבים" ניתן להעניק גם כותרת משנה: "העם העברי – עדות לברית ולהבטחות". משמעות הפועל "להתייצב" היא עמידה חסונה, עמידה לפני סמכות, להיות יציב או זקוף  - ןבעיקר לנקוט עמדה וליטול אחריות. שורש המלה הוא מן הסתם י.צ.ב, אולם לדעת שמשון רפאל הירש השורש הוא צ.ב.ב, אשר אותו הוא מפרש כ"מתן חיפוי בתנועה". [1] הפרשה (וזו שאחריה – "וילך") מגדירה למעשה את מהות עם ישראל, אשר קיומו ומילוי יעדיו תלוי בחסד אלוהים. לצורך השוואה, גם על "מלכי הארץ" נאמר בתהילים פרק ב' (פסוקים 1,2) שהם מתייצבים, יחד עם "גויים רוגשים", "לאומים ההוגים ריק" ו"רוזנים". אולם הללו "נוסדו יחדיו על ה' ועל משיחו".  ההקבלה המתאפשרת בשל השימוש בפועל הזהה, בין הניצבים למרגלות הר חורב לבין מלכי ארץ, הגויים, הלאומים והרוזנים מבליטה את הניגוד בין שתי הקבוצות (כאשר הכתוב עוד ממשיך לפרט את מרדנותה הבוטה של האחרונה). אולם גם אם איננו מזדהים עם המלעיזים ופורקי העול, עדיין יש עלינו לייצב את עמידתנו ועמדתנו ככתוב באל הקורינתים א' ט"ו 58: "... עמדו היטב והיו יציבים, היו תמיד עתירי פעולה בעבודתו של האדון..." (ע' גם קור' ב' א' 12, פטר' א' ה' 9, פטר' ב' א' 12).   

בפרשה זו בולט השימוש במושגים "מעבר" ו"עדות" (על צורותיה השונות). העם העברי, בהיותו עד אלוהים, מאופיין, כידוע, ב"מעברים" ואלו באים לידי ביטוי בקטעים שלפנינו באופנים שונים.

כאמור, עם העוברים נמצא כאן במצב של "התייצבות" לפני אלוהיו. מדוע? "לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו [התוצאה השלילית של אי קיום הברית גם היא נלקחת בחשבון, כפי שנראה גם בל' 7] אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום; למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (כ"ט 11 – 14). וכך, להיות עברים פירושו בראש ובראשונה "לעבור" תוך כדי הדגשת "מעבר בברית". כמו כן יש לתת את הדעת על כך שהברית 'מרחיקה לכת' ומגיעה גם עד מי "אשר איננו פה עמנו היום" (פסוק 14). מכאן אנו למדים על המשכיות המתקיימת בעם ישראל ועל אחדות הדורות בתוך מתחם הברית. יתר על כן, הברית כוללת את כל שורות העם ושכבותיו: "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך" (כ"ו 9-10), איש אינו נעדר.

ברית היא נגזרת של השורש ב.ר.ת שמשמעו "לחתוך או לכרות", כאשר גם באחרון (לכרות) נעשה שימוש בכל הקשור בברית – דהיינו בצרוף המלים הנפוץ "לכרות ברית". כריתת ברית היא אפוא פעולת "חיתוך" כפולה, המדגישה את ההתבדלות במישור הטבעי והרוחני, התבדלות שהיא פועל יוצא של השתתפות בברית (כשהביטוי המוחשי לכך הוא ברית המילה). גם על העובר עבירה או על מי שמבצע עוון, כלומר על מי שחורג מתחומי הברית, נאמר: "ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ו' 20, לדוגמא).

מחציתו השנייה של פרק כ"ט מוקדשת להזהרות בעקבות אי קיום מצות ה' (פסוקים 16-27).  יחד עם זאת, ביודעו את מצב ליבו של האדם, מבטיח אלוהים בחסדו לשנות את הלב ולמלא את כל הבטחותיו לטובה (עיין ל' 1-10). בין שני הקטעים הללו מצויים הדברים הבאים: "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (כ"ט 28). לא ניתן, אם כן, לתרץ חוסר משמעת בכך שדברי התורה עלומים ומסתוריים. בפרק ל' 11-14 הוא אף מוסיף ומדגיש: "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור, 'מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה'. ולא מעבר לים היא לאמור,'מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה'. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". "הנסתרות" הן אמנם לה', אבל כאשר הנגלות הן לנו הרי שמצוותו אינה "נפלאת" מאיתנו. השורש פ.ל.א מוסיף ומופיע בשופטים י"ג 17,18 ובתהילים קל"ט 6 ומתאר את מה שהנו מעבר ליכולת התפיסה האנושית. אולם לא כן המצוות – אין הן נסתרות ופלאיות ממי שלבו נתון לאלוהים. בהמשך (ובהיפוך-מה לרעיון זה), בפרשה הבאה (בל"א 17), מזהיר ה' כי הפרת הברית תגרור בעקבותיה הסתרה - של פני ה'.

\

הברית היא, אם כן, דו צדדית, כמו חרב פיפיות. אולם, כאמור, אלוהים כלל בתוכה גם הבטחת חסד. במלים אחרות, בסופו של עניין יהיה זה הוא אשר יהפוך את קיום הברית למציאות אפשרית בחיי עמו. ובהיותו היוזם שרצונו יתממש ככלות הכול, הוא מבטיח: "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (ל' 6). משמעות הפועל "למול" דומה, כמובן, לזו של הפעלים שבחנו למעלה בהקשר ל'חיתוך' ו'בידול'.  

בכך שאלוהים עתיד לשאת עליו את כל עוונות העם ומכותיו (באמצעות בנו) תוענק לעם היכולת לקיים את הברית, אך כבר כאן הוא מכריז: ש"הוא עובר לפניך...!" ואכן הוא אלוהי העברים! ישעיהו מחזק את תיאור האל המזדהה עם עמו באומרו, "בכל צרתם לו צר" (ס"ג 9), ומרחיב על כך בפרק נ"ג . עם ישראל, מצדו, נקרא "להתייצב" ובעת ובעונה אחת גם "לעבור". דיכוטומיה אופיינית זו מגדירה את מהות ההוויה הישראלית. ישוע, כ"החלוץ העובר לפנינו", מעניק לנו "תקווה שהיא כעוגן בטוח ויציב לנפשנו" (איגרת אל העברים ו' 20,19), תקווה המאפשרת לנו להיות יציבים בהתייצבותנו לפני אלוהים.

ברבות הימים יעלה המסך ואז תוצג קבל עולם הדרמה על עם הברית ובגידותיו מחד, והחסד שהוענק לו מאידך, כשהשמים והארץ משמשים בתפקיד עדים (עיין ל' 19). שירת משה (הנזכרת בפרשת "וילך", ל"א 21, ומוצגת בפרק ל"ב), משמשת גם היא לעדות ותעודה, כמו כן גם ספר התורה עליו נאמר בל"א 26: "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד". הארץ השוממה (כ"ט 22- 27) תעיד גם היא על בגידת העם באלוהיו לנגד עיני הבנים ולנגד עיני "כל הגויים", וכזה יהיה גם תפקיד הגלות. כל זאת למען תכלית אחת, להפוך את עם העברים לעד נאמן לאלוהים ככתוב בישעיהו מ"ג 10: "אתם עדי,  נאום ה' " לכך שאלוהים הוא אלוהי ישראל, אלוהי הבריאה ואלוהי היקום כולו.

הברית הנזכרת פה נכרתה עמנו, בני דור ההווה, ממש כשם שנכרתה עם בני הדור ששמע את הדברים במו אוזניו (עיין כ"ט 13,14). על כן גם אנו "ניצבים" היום, ותמיד, כעם הברית וכעדים לאלוהי הברית - אלוהי ישראל, אלוהי העברים – אל החסד. "התייצבות" במעמד נורא-הוד זה היא המאפשרת לנו "ללכת" (כשמה של הפרשה הבאה), "לעבור" ו"להתייצב" כעת יותר מאשר אי פעם בעבר, כשישוע מנתב את דרכנו וכך לממש את זהות העם העברי ותפקידו!

[1]

Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Rabbi Matityahu Clark, Feldheim

Publishers Jerusalem, New York.