מכמני לשון בפרשת וזאת הברכה דברים ל"ג – ל"ד

בפרשת התורה האחרונה, על ברכותיה הנבואיות לעם ישראל כולו ולכל שבט בנפרד, יורד מסך אחרון על משה העוזב כאן את בימת ההיסטוריה. כשם שאבות האומה ברכו את בניהם לפני הסתלקותם, גם משה עושה זאת כשהוא מברך את העם אותו נשא כאב בחיקו (לפעמים למרות רצונו, עיין במדבר י"א 12), במשך ארבעים שנה ויותר.

מלות הפתיחה, "וזאת הברכה", מצביעות על כך שהחלק הראשון והכללי יותר של הברכה (ל"ג 2 – 5) מהווה חלק בלתי נפרד מברכה אחת, בה מברך משה את העם שעה שרוח אלוהים נחה עליו. דהיינו, ברכות השבטים אינן מהוות חטיבה נפרדת מן הדברים הנאמרים לעם כולו. השימוש ב"ברכה", גוף יחיד, רומז על כך שאלוהים מתייחס לשבטים השונים כמרכיבי מכלול אחד שלם.

מעמד הר סיני מתואר במונחים נשגבים החוברים לכדי התגלות אלוהית המודגשת באמצעות "ביאתו", "זריחתו" ו"הופעתו" של אלוהים באתרים ובמקומות שונים (פסוק 2). תיאור מקביל, בחבקוק ג' 3, עשוי לסייע לנו להיווכח שהתגלות זו של אלוהים אינה מוגבלת בהכרח רק לאשר אירע בחורב, שכן אלוהים אינו כפוף לזמן - גם כאשר הוא (אלוהים) חודר לעולמנו המוגבל ותחום-המימדים. לפנינו, אפוא, מעין תיאור 'אפיפני' בזעיר אנפין. את הביטוי "ואתה [בא] מרבבות קודש..." נוטים להבין כביאה עם ה"קדושים", כאשר הפועל הארמי "אתה" מזכיר לנו את "מרנא תא" או את "מרן אתא", כלומר "אדוננו בוא", או "אדוננו בא", המצוי בכתבי הברית החדשה. המלים והתחביר יוצאי הדופן בפסוקים 2 ו-3 עולים בקנה אחד עם המשמעות העמומה והמסתורית של פסוקים אלו, אשר מאז ומתמיד אתגרו את הפרשנים.  אם כוונת הכתוב היא אכן "רבבות קדושים", מדוע בפסוק 3 נעשה שימוש במונח הפשוט והברור "קדושיו", ומדוע אין ההתייחסות הראשונה זהה לזו שאחריה? מכאן  שב"רבבות קודש" הכוונה אינה בהכרח ל"קדושים", ל"חסידים" או ל"מלאכים" כפי שנוטים הרבנים לפרש זאת.

בפסוק 3 מופיעה מלה בעייתית נוספת והיא: "אשדת", שאין לה אח ורע במקרא כולו. כאשר מפצלים מלה זו לשתי הברותיה מתקבל הביטוי "אש דת", כאשר "דת" היא "ציווי", "נוהג או עשייה קבועה". "דת" מופיעה אך ורק בחלקי התנ"ך המאוחרים יותר, בעיקר במגילת אסתר, פעם אחת בעזרא וכן בדניאל, בקטעים הארמיים. שימוש במלה זו כאן, בתקופה כה מוקדמת, מעורר ספקות. לפי לקסיקון B.D.B ההברה הראשונה של המלה השנייה נשמטה ולפי כך יש לקרוא את "אשדת" כ"אש [יוק]דת". [1]   

"אף חובב עמים, כל קדושיו בידך והם תוכּו לרגלך, ישא מדברותיך" (ל"ג 3) מציב בפני הקורא מספר קשיים. באמצע הפסוק חל מעבר מגוף שלישי לגוף שני. "חובב" נגזר משורש ח.ב.ב – חיבה קשורה ל"חובא" שהוא חיק (עיין איוב ל"א 33). "חובב" הוא גם אחד משמותיו של חותן משה (עיין במדבר י' 29). על פי דעת מקרא, את המשך הפסוק ("והם תוכו לרגלך") צריך לקרוא "הם מוכים עליך, בשבילך". ובהמשך, את "ישא מדברותיך" יש לקרוא, לפי פירוש זה, "יקבל תורתך שדברת אליהם". [2] לעומת זאת, על פי B.D.B "תוכו" פירושו "יתקהלו", שכן לדעת המקור הנ"ל פירוש זה תואם את הקשר הקטע כולו. [3]

גורל ישראל בהווה ובעתיד מוגדר גם  בפסוקים הבאים 4,5)). מאחר ומשה נזכר כאן בגוף שלישי, עולה השאלה אם הוא מחברם של דברים אלו, או האם העדה היא שמדקלמת אותם: "תורה ציווה לנו משה, מורשה [ל]קהילת יעקב". בפסוק 5 נאמר, "ויהי בישורון מלך...". כאן מופיע לפנינו, אם כן, "יעקב" (ה'עוקב', ההולך עקלקלות) ולצדו "ישורון" (מושג בו נתקלנו גם בשבוע שעבר). כאשר ".... בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל", הוא פועל יוצא של היות מלך מולך ב"ישורון". זה עתה קראנו על "קהילת יעקב". "קהילה" (שורש ק.ה.ל) אינו מונח שגור. במקומו משתמשים בדרך כלל ב"קהל" או "עדה". נראה ש"קהילה" מצביעה על התארגנות העדה, במקום על אוסף מקרי של המון. וכך, כשבני ישראל מאוחדים כקהילה שנגאלה ומאמצת את מורשת התורה, הופך עם יעקב, כאמור, לקהילת "ישורון", קהילה שאינה מתהלכת עוד באורחות עקלקלות שכן המלך מוביל אותה ב"מעגלי צדק".

מכאן והילך משה מאציל על כל שבט ושבט ברכה נבואית.

שלושת הראשונים לקבל את ברכותיהם הם ראובן, שעל אף שאיבד את מעמד הבכורה (עיין דברי הימים א' ה' 1, 2), משמש לה כאן כסמל; שנית - יהודה הנועד למלכות, כאשר לוי, השלישי, מסמל את מעמד הכהונה. אין ספק שזה מבנה מלכות האלוהים: קודמת לכל היא הבכורה, כשבמצב האידיאלי היא כוללת מלכות וכהונה. אולם כשמלכות אלוהים אינה מכוננת (בשלמותה) נוצר צורך לפצל את הבכורה וההנהגה, כך שתפקידים אלו (של כהונה ומלכות) אינם נתונים בידי ישות אחת.  אולם בשיקום המלכות יתאחדו השתיים הללו; בשלב הראשון רק בישוע (עיין זכריה ו' 13). בעתיד, בעידן תקומת העם וכינונה של מלכות אלוהים בקרבו, תתקיים כהונה, זו שעל פי מלכיצדק (בניגוד לזו של בית לוי), יחד עם המלוכה ("ממלכת כוהנים").*

על יהודה נאמר באורח נבואי, "אל עמו תביאנו" (פסוק 7). מכאן אנו למדים שיהודה עתיד להיפרד מאחיו למשך זמן ארוך. תחזית זו אכן התגשמה כאשר עשרת שבטי הצפון פרשו מהאיחוד שהתקיים בימי דוד ושלמה, איחוד שעדיין לא התחדש עד ימינו אנו.

על לוי נאמר בפסוק 9, "האומר לאביו ולאמו, 'לא ראיתיו' ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו". "הכיר" נעוץ בשורש נ.כ.ר, ממנו נגזר ה"נוכרי", הלא-מוכר והפועל ל"התנכר", אותו פגשנו בתיאור יחסו הראשוני של יוסף כלפי אחיו ששיחרו לפתחו במצריים (עיין בראשית מ"ב 7). כיוון שהכוהנים שימשו גם כשופטים, אסור היה עליהם "להכיר פנים". כלומר, הם לא יכלו להפלות את קרוביהם לטובה לעומת יתר בני העם, ועל כן היה עליהם "להתנכר" כביכול לשארי בשרם. על אף ש'הכרות' ו'נוכריות' סותרות לכאורה זו את חברתה, הרי שלעתים דווקא מתוך התנכרות ניתן להגיע להכרות עמוקה יותר (כפי שאירע במקרה של יוסף ואחיו).

ברכתו של יוסף דומה לתיאור מסלול מפותל המטפס במעלה גבעות ויורד במורדות עמקים, מגיע למחילות תת-קרקעיות ומתרומם לפסגות הרים. ברכה זו היא מעין מסע, אשר על אף היותו טופוגרפי וגיאוגרפי חוצה גם את גבולות הזמן, נוגע במרכיב האנושי ומגיע גם לגרמי השמיים, כגון השמש והירח (מה שמזכיר את חלום יוסף). "מגד" הוא המוטיב השזור כחוט השני בברכה ומופיע בה חמש פעמים. מהו "מגד"? "המעולה והמשובח ביותר, הוד והדר, מתוק" - כאשר הכוונה היא למשאבי טבעיים. [4]  הרי יוסף נקראים "הררי קדם", וגבעותיו "גבעות עולם" (פסוק 15). "קדם" - קדמוני, ראשוני. "עולם" – "נצח ועתיד". גם השמיים וגם התהומות יתרמו לרווחתו של יוסף. "גרש הירחים", הנזכר בפסוק 14, מצביע על התנובה החודשית (מידי ירח בירחו) אשר "תגורש" מבטן האדמה החוצה, שכן צמיחתה תהיה רבה ומהירה. בני יוסף צפויים לנגח עמים עד אפסי (קצוות) ארץ מחד (פסוק 17), אולם מאידך מנהיגות יוסף לא תהיה דומה לזו של מלך או מנהיג צבאי, וגם לא לזו של כהן טיפוסי, שכן בסוף פסוק 16 הוא נקרא "נזיר אחיו". "נזיר", בו נתקלנו לא פעם, מקדיש עצמו לאלוהים ופורש מהבלי העולם הזה, כאשר אחד מסממני נדרו הוא שערו הבלתי גזור המשמש כ"נזר" לראשו. 

לזבולון נאמר "שמח בצאתך" (פסוק 18). בפרשת "כי תצא" (דברים כ"א 10) כבר נתנו דעתנו על כך ש"יציאה" מרמזת לעתים על יציאה למלחמה (עיין דברי הימים א' י"ב 34), וכאשר מדובר בזבולון הכוונה היא גם ליציאה לים (עיין ברכת יעקב לבניו, בראשית מ"ט 13). אורח חייו הקבוע והמתון של יששכר שוכן האוהלים (כאשר מן הסתם אין הכוונה כאן לחיי נדודים, עיין גם ברכת יעקב, בראשית 49, 14), מנוגד לזה של אחיו זבולון. ייתכן ויש בזאת גם רמז לחכמה ולאבחנה בהן ניחנו בני יששכר (עיין דברי הימים א' י"ב 33). שיתוף הפעולה בין שני שבטים שכנים אלו מוצא את ביטויו בפסוק 19: יששכר "עמים [ל]הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק", בעוד שחלקו השני של הפסוק מעמיד במרכזו את זבולון המפיק אוצרות מן הימים והחופים כאשר נאמר עליו, "כי שפע ימים יינקו, ושֹפוני טמוני חול".

"ולנפתלי אמר, 'נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', ים ודרום יירשה'" (ל"ג 23), בעוד אשר "יהי רצוי אחיו" (פסוק 23).  וכך, רצון נפתלי יסופק, בעוד אשר יהיה רצוי ומקובל על אחיו.

בפסוק 15 קראנו על "הררי קדם" כאשר בפסוק 27 אלוהים, המתואר כ"מעונה" – מקום, מעון, משכן - נקרא "אלוהי קדם". על כן, מי ש'הקדים' והיה מ'קדם' הוא גם זה אשר קיים לעד, והוא שיאפשר לישראל "לשכון בטח" (עיין פסוק 28) בהיותו מקום "מעונה" כשמתחתה [של ישראל] מצויות "זרועות עולם" (פסוק 27).

מילותיו האחרונות של משה מהוות קריאת עידוד נמרצת לעם-אלוהים: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאוותך! ויכחשו לך אויביך לך, ואתה על במותימו תדרוך!" (ל"ג 29).

קרוב לוודאי שהפסוקים העוסקים בקבורת משה, בפרק ל"ד, לא חוברו על ידו. יתר על כן, ניתן להניח שהפרק כולו, על כל שנים עשר פסוקיו, אינו פרי עטו. על גופו שנקבר נאמר, "ויקבור אותו..." (פסוק 6). מכאן שייתכן והקדוש ברוך הוא עצמו 'עסק' במלאכה זו. על אף שבשמות ל"ג 20 אמר ה' למשה, "לא תוכל לראות את פני", הנה כאן אנו קוראים בפסוק 10: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". וגם אם כוונת הדברים הללו אינה בהכרח מילולית, כאשר הכתוב מבקש להדגיש  'רק' את האינטימיות ששלטה ביחסים שבין משה למקום, הרי שב"פנים", משורש פ.נ.ה, נמצא ה"פְנים"(עיין יחזקאל מ' 19, 23 וכו') וגם ה"פנייה", ובדרך זו מדגיש הביטוי  את מהות יחסי אלוהים עם שליחו. עקרון זה נמצא גם באיגרת ב' אל הקורינתים ג' 18, בהתייחסות לכל מאמין באשר הוא: "אבל אנחנו כולנו בפנים מגולים [הפונים אליו] רואים במראה את כבוד ה' ונהפכים [בפנים] לאותו צלם, מכבוד אל כבוד, כמו מיד ה' – הרוח". 

[1]The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson. Publishers, Peabody, Mass. 1979

          [2] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.

          [3]

            The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon                                                                                 

*    בנושא זה ניתן לקרוא את ספרנו המקוון בכורה ובחירה בתכנית הגאולה

http://www.israelitereturn.com/wp-content/uploads/2011/11/FirstbornFactor-Hebrew-4-28-13.pdf

  [4] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.