מכמני לשון בפרשות ניצבים-וילך דברים כ"ט 9 – ל"א 30

 השבוע אנו קוראים שתי פרשות, "ניצבים" ו"וילך". לפרשת "ניצבים" ניתן להעניק גם כותרת משנה: "העם העברי – עדות לברית ולהבטחות". משמעות הפועל "להתייצב" היא עמידה חסונה, עמידה לפני סמכות או להיות יציב או זקוף. שורש המלה הוא מן הסתם יצ"ב, אולם לפי קביעת שמשון רפאל הירש השורש הוא צב"ב, אשר אותו הוא מפרש כ"מתן חיפוי בתנועה". [1] הטקסט בשתי הפרשות שלפנינו מגדיר למעשה את מהות עם ישראל, אשר קיומו ומילוי יעדיו תלוי בחסד אלוהים.

 שני מושגים המופיעים כאן יותר מפעם אחת הם "מעבר", ו"עד" (או "עדות", "עדים" וכד'). העם העברי, בהיותו עד אלוהים, מאופיין, כידוע, ב"מעברים" הבאים לידי ביטוי במספר דרכים בקטעים שלפנינו.

 העם נמצא כאן, כאמור, במצב של "התייצבות". מדוע? "לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום; למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה ["אלה" – נדר, שבועה, אשר הופכת לקללה אם היא מופרת, לדוגמא ל' 7] הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (כ"ט 11-14). וכך, להיות עברים פירושו בראש ובראשונה "לעבור", כאשר הדגש כאן הוא על "מעבר בברית". יש לתת את הדעת, כמו כן, על כך שברית זו 'מרחיקה לכת' ומגיעה גם עד מי "אשר איננו פה עמנו היום" (פסוק 14). מכאן אנו למדים על המשכיות עם ישראל ועל אחדות הדורות בתוך מתחם הברית. "ברית" היא נגזרת של השורש בר"ת שמשמעו "לחתוך או לכרות", כאשר גם באחרון (לכרות) נעשה שימוש בכל הקשור בברית – דהיינו בצרוף המלים הנפוץ "לכרות ברית". כריתת ברית היא אפוא פעולת "חיתוך" כפולה, המדגישה את ההתבדלות במישור הטבעי והרוחני, התבדלות שהיא פועל יוצא של השתתפות בברית (כשהביטוי המוחשי לכך הוא ברית המילה). גם על העובר עבירה או על מי שמבצע עוון, כלומר על מי שחורג מתחומי הברית, נאמר: "ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (ויקרא ו' 20, לדוגמא).

 הברית היא, אם כן, דו צדדית, כמו חרב הפיפיות. אולם אלוהים, בהכירו את לב האדם הנוטה לפנות מעימו, כלל בברית גם הבטחת חסד. במלים אחרות, בסופו של עניין, יהיה זה הוא אשר יהפוך את קיום הברית למציאות אפשרית בחיי עמו, כפי שניתן לראות באופן כה ברור בל' 3-10, שם אנו קוראים: "ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם ייקחך. והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. ונתן ה' אלוהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום. והותירך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על אבותיך. כי תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה, כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (הדגשה שלי). יש לשים לב לכך שגם הפועל "למול" פירושו "לחתוך". מן הכתוב כאן ניתן ללמוד שה' הוא היוזם והפועל בקרב העם, וכי רצונו הוא זה שיתקיים לבסוף.

 לא רק שאלוהים לוקח על עצמו לאפשר לבני ישראל להיות נאמנים לברית בכך שהוא נושא עליו את כל עוונות העם ומכותיו (באמצעות בנו), הוא גם המכריז כאן, "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך...!" אלוהים הוא אכן אלוהי העברים! גם ישוע נקרא "החלוץ העובר לפנינו" (איגרת אל העברים ו' 20) כשהוא מעניק לנו "תקווה שהיא כעוגן בטוח ויציב לנפשנו" (איגרת אל העברים ו' 19), תקווה מאפשרת לנו להיות יציבים בהתייצבותנו לפני אלוהים.

 ברבות הימים יעלה המסך ואז תוצג קבל עולם הדרמה על עם הברית ובגידותיו מחד, והחסד שהוענק לו מאידך, כשהשמים והארץ משמשים עדים (עיין ל' 19). שירת משה (הנזכרת בפרשת "וילך", ל"א 21, ומוצגת בפרק ל"ב וגם, בגרסה אחרת, בשמות ט"ו), משמשת גם היא לעדות ותעודה, וכך גם ספר התורה עליו נאמר בל"א 26, "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד".

 הארץ השוממה (כ"ט 22-27) תעיד גם היא על בגידת העם באלוהיו לנגד עיני הבנים ולנגד עיני "כל הגויים", וכזה יהיה גם תפקיד הגלות. כל זאת למען תכלית אחת, להפוך את עם העברים לעד נאמן לאלוהים ככתוב בישעיהו מ"ג 10: "אתם עדי,  נאום ה'", להיות האלוהים אלוהי ישראל, אלוהי הבריאה ואלוהי היקום כולו.

 הברית הנזכרת פה נכרתה עמנו, בני דור ההווה, ממש כפי שנכרתה עם בני הדור ששמע את הדברים במו אוזניו (עיין כ"ט 13,14), ועל כן גם אנו "ניצבים" היום, ותמיד, כעם הברית, עדים לאלוהי הברית - אלוהי ישראל, אלוהי העברים – אל החסד. "התייצבות" במעמד נורא-הוד כזה היא המאפשרת לנו "ללכת" ("וילך"), "לעבור" ו"להתייצב" – כעת יותר מאשר אי פעם בעבר – ובכך לממש את זהות העם העברי!

 בפרשה הקודמת התמקדנו ב"מעבר" של העם העברי חרף העובדה שהם נקראו "להתייצב", כשמה של הפרשה. עכשיו ניווכח כי על אף שנאמר "וילך משה", מדובר דווקא באי יכולתו "ללכת". הפרשה נפתחת בהצהרת משה בנוגע למותו הקרב ומינויו של יהושע בן נון. המשך הפרשה מהווה מעין הד לדברים שקראנו בפרשת "ניצבים". "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל בני ישראל. ויאמר אליהם, 'בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום. לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי 'לא תעבור את הירדן הזה'" (ל"א 1,2). "לצאת ולבוא" מהווה תזכורת לפרשות שקראנו לא מכבר -  פרשות "כי תצא... למלחמה" ו"כי תבוא... אל הארץ". מכאן ניתן להסיק שמשה מתכוון לומר, "אין בכוחי עוד לצאת ולהוביל אתכם במלחמה, וכמו כן אין אני יכול לבוא אל הארץ ולהכניסכם אליה". אולם משה מנחם את עם טיפוחיו ואומר, "ה' אלוהיך הוא עובר לפניך; הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירשתם; יהושע הוא עובר לפניך, כאשר דיבר ה'" (פסוק 3). פסוקים 6 ו- 8 מסכמים את הדברים הללו: "... ה' אלוהיך הוא ההולך עמך; לא ירפך ולא יעזבך" וכן, "וה' הוא ההולך לפניך; הוא יהיה עמך – לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תחת". "ירפה", נגזרת שורש רפ"ה, כלומר, "החלשות, שמיטת דבר מה (ר' פסוק 12), הזנחה או הסרה". במזמור מ"ו 11 נאמר: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוהים". כיוון שאלוהים לא ירפה מאתנו, מוטל עלינו "להרפות" ולהיחלש לפני הכול-יכול, ורק כך נדע את מידת כוחו ואהבתו כלפינו. השליח שאול מבטא רעיון דומה באומרו: "אך הוא [אלוהים] אמר לי, 'די לך חסדי, כי בחולשה תושלם גבורתי'. על כן בשמחה רבה אתגאה בחולשותיי, כדי שתשרה עלי גבורת המשיח" (אל הקורניתים ב' י"ב 9). למרות שהפועל "יעזבך" אינו מכיל "רפיון או חולשה", הוא דומה ל"ירפך" במובן של "להניח או לנטוש". בפועל זה נעשה שימוש גם בהמשך פרשתנו, אם כי בהקשר שונה, כפי שנראה להלן.

 וכך אנו קוראים בפסוקים 16 ו- 17: "ויאמר ה' אל משה, 'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר בארץ אשר הוא בה שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים...'". מפסוק 5 אנו למדים שעל מנת לזכות בהגנת ה' יש למלא את התנאי, "ועשיתם להם [לעמי ארץ כנען] ככל המצווה אשר צוויתי אתכם", כלומר, לא לזנות אחרי אלוהיהם ובכך לעזוב את אלוהי האמת, כפי שקראנו זה עתה. על כך יעיד העם עצמו: "על כי אין אלוהיי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (פ' 17ב'). ברור שאלוהי ישראל אינו יכול להימצא "בקרב" העם כל עוד הם עובדים אלים זרים.

 למעלה (בפסוק 16) נאמר על עבודת האלילים, "וקם העם הזה וזנה". בפרשת "ניצבים" קראנו בכ"ט 12, "למען הקים אותך היום לו לעם...". וכך, אותו עם אשר ה' מקים לעצמו הוא זה אשר יקום לזנות אחרי אלוהי הנכר. בדוגמאות הללו (ורבות אחרות הדומות להן, אשר בכמה מהן עיינו לאחרונה) נעשה שימוש במלה זהה, או בנגזרת של שורש זהה, כדי להציג רעיונות מנוגדים. שימוש בשיטה זו, כפי שנוכחנו לדעת לא אחת, מטעים ומחזק את הסוגיות והנושאים הנדונים ולעתים אף מוסיף להם נופך של עוקצנות ואירוניה שלא לדבר על הלקח המוסרי הנובע מהם.

 בפסוק 14 אנו קוראים את הדברים הבאים: "ויאמר ה' אל משה, 'הן קרבו ימיך למות; קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו'. וילך משה ויהושע ויתייצבו באהל מועד". כשיהושע "מתייצב" לפני ה' הוא נעמד לפני סמכות-כל-הסמכויות המאצילה עליו מסמכותה-היא. קשר נוסף לפרשה הקודמת נמצא בשימוש במונחים "עד" ו"עדה". מספר עדים נזכרים כאן: בדומה לפרשת ניצבים השמיים והארץ נועדו להעיד נגד עם ישראל, ה"שירה" (המהווה את הפרשה הבאה) וספר התורה. ה"שירה", במיוחד, היא זו שתענה כ"עד" כאשר "רעות רבות וצרות" תפקודנה את העם (פסוק 21). כלומר, השירה תיתן תשובה ומענה בעת שהיא תהיה בפי העם. וכך, יהיו אלו המלים שבני ישראל עצמם יהגו אשר יענו כעד (וכהד) ויוכיחו אותם על מעשיהם הרעים. דברים אלו מהווים את צדו האחר של המטבע: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (ל', 14). שימוש נוסף של "תענה" (בהקשר לעדות) נמצא בשמות כ' 16 ובדברים ה' 20: "לא תענה ברעך עד שקר". לאור הדברים הללו עולה השאלה: האם הדברים אותם אנו אומרים ועושים (לטוב או לרע, ולרוב בלא דעת) אינם אלא מענה או תגובה למקור ולגורם ראשוני - דהיינו לאבי היקום (או, לחלופין, לאבי הרשע)?

בפסוקים 10 ו- 11 אנו קוראים: "ויצוו משה אותם לאמור, 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם'". בסוף הפרשה, בפסוק 29, נאמר, "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". מן הסתם "וקראת אתכם" אמור להיות "וקרה אתכם" או "וקרתה אתכם". ברם, האם איות מיוחד זה, המעורר בנו את אסוציאציית ה"קריאה" בתורה, הוא מקרי בלבד? שכן שמיעת התורה מחייבת את השומעים לציות, בעוד התעלמות מן הנשמע טומנת בחובה "רעות רבות וצרות" ...

 לבסוף, המגמה האירונית פוגשת אותנו שוב כאשר עורכים השוואה בין פסוק 12 לפסוקים 28,29, וזאת על ידי השימוש בפועל "הקהל". בקטע הראשון מצווה אלוהים להקהיל את העם כל שבע שנים, במועד השמיטה, לצורך הקראת התורה באזני העם כולו: "האנשים, והנשים, והטף, וגרך... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". לעומת זאת, בקטע השני נאמר: "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם... כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן דרך אשר צויתי אתכם..." אך בעוד שבקטע הראשון שומה על העם כולו להתקהל, הרי שבשני מדובר ב'הקהלת' רק מי שעליהם מוטלת אחריות ההנהגה. אם כן, כל עוד תוצאות ההתקהלות הראשונה אינן מניבות את התוצאות המתבקשות, יהיה צורך בהתקהלות השנייה.   

[1]Etymological Dictionary of Biblical Hebrew, Rabbi Matityahu Clark, Feldheim Publishers, Jerusalem, New York.