מכמני לשון בפרשת האזינו דברים פרק ל"ב

 רוב רובה של פרשת "האזינו" מכילה את השירה הקרויה בשם זה. נראה ששירה זו מהווה את השיא, או הקרשנדו אליו הוביל סיפור עלילות עם ישראל כפי שהוא מגולל בספר "דברים". נבואות על מה שעתיד לפקוד את העם וסיכום קורותיו מוצגים בשירה באורח 'דקלומי' כשהם סובבים סביב ציר אחד - ריבון עולם, האב האוהב את עמו. בפרשות-השבוע האחרונות הצבענו על כך ש"שירת האזינו" נועדה לשמש עדות לדורות הבאים (עיין ל' 19). ואמנם בשבוע שעבר ובזה שלפניו גם השמיים והארץ נקראו לתת עדות, כמו גם כאן כפי שנאמר: "האזינו שמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". הציווי "האזינו" מדגיש כמובן את פעולת השמיעה, או הטיית האוזן. מעניינת המילה מאזניים (לדוגמא ויקרא י"ט 36) בהקשר זה והעובדה שהקדמונים היו מודעים לכך שמנגנון האוזן אחראי על איזון הגוף.  מכאן, אפוא, שהיכולת להאזין (ולציית) מהווה את לשון המאזניים לפיה יידון עם ישראל.

 רבים מן הבתים עשויים צמדים-צמדים, כאשר הרעיון המוצג בחלק הראשון מהדהד בחלק השני באמצעות מלים או מונחים נרדפים המדגישים את הנושא ו/או מוסיפים עליו. ייתכן שהשימוש בתחבולה לשונית זו כאן נועד להוות מעין מאזני משפט לשוניים (תרתי משמע) ואף להדגים את 'עדות השניים' ההכרחית בכל פעולת שיפוט. פסוקי הפתיחה מיטיבים לאפיין את הסגנון הזה, הנפוץ בכתבי הקודש, ובעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בשירת האזינו:

 האזינו שמיים ואדברה

ותשמע הארץ אמרי פי.

 יערוף כטל לקחי,

תיזל כטל אמרתי.

 כשעירים עלי דשא

וכרביבים עלי עשב.

 אהבת ה' לעם ישראל משמשת רקע לסיפור עברו של העם ולתחזיות הנוגעות לעתידו. יחסי העם עם אלוהיו הם הכוח המניע את האירועים (עבר, הווה ועתיד) ואת גורל האומה.

 בפסוק 4 נאמר על ה': "צור תמים פועלו". "צור" מופיע מספר פעמים בשירה. וכך, בנוגע לנדיבות ה' ויחסו לעמו, נאמר בפסוק 13: "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". בתגובה לתיאורי דאגת אלוהים לעם (בפסוקים 13,14) נאמר על ישראל בפסוק 15: "וישמן ישורון ויבעט". "ישורון" – שורש יש"ר – נוהג יותר כ"יעקב" – שורש עק"ב (כלומר, בעל הלכות עקלקלות), שכן נאמר עליו: "וינבל צור ישועתו". בפסוק 18 אנו קוראים: "צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך". "תשי" משורש נש"ה ('שכחה') ממנו נגזר השם "מנשה". דימוי ה"צור" – העשוי מחומר אשר כלל אינו מתקשר לרכות, ועוד פחות מכך לאמהות – מוצב כאן לצד מטפורות של לידה ויניקה. סוג זה של חיבור דימויים מנוגדים מצוי גם באל הקורינתים א' י' 4: "וכולם [אבותינו] שתו משקה אחד רוחני, כי שתו מן הצור הרוחני ההולך עימהם, והצור ההוא היה המשיח".

 ה"צור" מצוי גם בפסוקים 30,31, בעוד שבפסוק 37 ה"צור" הוא זה המעניק מחסה ("חסיו [חסו] בו"), שהוא שימוש מקובל יותר לדימוי זה. הכתוב משתמש ב"צור" גם בהקשר לעבודת האלילים (לדוגמא פסוק 31), משום שאלילי העמים המקומיים היו לעיתים עשויים עץ ואבן, וזאת בניגוד לאלוהי ישראל אשר בינו לבין החומר המרכיב את ה"צור" אין ולא כלום.

 חלקים אחרים של השירה מדגישים את תכונותיו השונות של אלוהי ישראל. הבה נעיין בפסוקים 26 ו- 27. אלוהים אומר על עמו הבוגד: "אמרתי  אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו 'ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת'".  על הביטוי, "לולי כעס אויב אגור..." אומרת נחמה ליבוביץ: "ביטוי זה... שכביכול הקדוש ברוך הוא  בכבודו יגור, יירא, יפחד מפני דעת האויבים, אין שני לו בתורה כולה... רצונו של הקדוש ברוך הוא בטוב בריותיו, רצונו להביאם אל מצב שבו 'יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון', שהיא תכלית כול הבריאה כולה, מתבטא כאן בביטוי החרדה לכיוון ההפוך, להתרחקות בני אדם מן המטרה הזאת: 'לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת'. שורת הדין נדחית אפוא מפני חשש לחילול שמו, אותו חשש שביטא משה רבנו בתפילתו אחרי חטא העגל (שמות לב, יב)... אותו חשש שביטא ביתר חריפות בתפילתו אחרי חטא המרגלים (במדבר יד, טו-טז)... אותו חשש מופיע כאן בצורה הרבה יותר חריפה וקיצונית, כאשר המדבר הוא כאן ה' עצמו, 'הירא' מפני התפשטות דעה מוטעית בעולם, החושש להתרחקות בני אדם מן התכלית אשר לשמה נברא העולם, החושש להביא לידי חילול שמו בעולם, במקום לסייע לקידוש שמו". [1]

 זה עתה נתקלנו ב"אפאיהם" – פועל שאינו מצוי בשום מקום אחר במקרא. על משמעות פועל זה קיימת יותר מאשר דעה אחת. לפי דעת הרוב מקור הפועל ב"פאה" – כלומר קצה או פינה, אחרים משייכים זאת ל"אף", כלומר כעס (חרון אף). וכך ניתן הפירוש, שה' יפיץ את עמו הבוגד לקצוות עולם, או יפקירם, "והעניים יבואו ויעשו בם כבשלהם". שונה פירושו של רש"י המחלק את המלה לשלוש תיבות, ומכאן "אף אי הם", כשהוא "הוסיף מדעתו כתוספת למלה "אמרתי", כאילו יש להבינה: אמרתי באפי... שיהיו כאילו אינם עוד, עד שכול שכיניהם ישאלו: איה הם?" [2]  לפי דעת מקרא, גורס פרשן אחר: "אשחיתם לבלי השאר להם פאה" [3], או שמא הם נמשלים לתוצרת החקלאית בשנת שמיטה מפקירים אותה וכל שחשקה נפשו נוטל אותה, או, אף, לפיזורם עד לפאות/קצוות עולם?

 הבה נפנה כעת לפסוק 5, העמום משהו, בו נאמר, "שיחת לו לא בניו מומם, דור עיקש ופתלתול". את פסוק זה, אליבא דעת מקרא, יש לקרוא כך: "שיחת לו מום את לא-בניו". כלומר, לא אלוהים הוא שהשחית והטיל מום בלא-בניו והרע להם. על "לא-בניו" אומר הפירוש: "כמו שבעת רצון נקראים 'בניו', כך בעת קלקולם נקראים: 'לא-בניו'. על דרך הנאמר בהושע (ב' א'): לא עמי אתם". [4] לעומת זאת בפסוק 6 נאמר על ה', "אביך קונך". "קונה" הוא לעתים שם עצם נרדף ל"גואל" כשבכך הכתוב מדייק בתיאור מהות התפקיד, שהרי על הגואל לרכוש מחדש, או לקנות, את אשר אבד (חרות או רכוש). שאול פונה באל הקורינתים א' ו' 20, וז' 23 אל מי שנגאלו ומכריז: "במחיר נקנתם...!". הקרבה הצלילית של "קונך" ל"קן" (של ציפור) עוררה ברש"י את ההרהור שאפשר והכוונה היא לכך שאלוהים מקים קן לעמו ישראל.

 בשלב זה, החל מפסוק 6 ועד 14, השירה מפתחת את רעיון הקמת עם ישראל ומסתייעת לצורך כך בביטויים המביעים רכות, דאגה ואהבה שמרעיף הקדוש ברוך הוא על שלו. על ייעודו של עם ישראל בקרב עמי החלד, ייעוד שנקבע שנים רבים לפני שהחל להתקיים כעם, ניתן ללמוד מפסוק 8: "בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (הדגשות שלי). ההפרדה המדוברת אירעה אחרי המבול, בתקופת "דור ההפלגה". בעקבות הקמת מגדל בבל ה' הפיץ את האדם על פני האדמה (ע' בראשית, י' 25, י"א 8), מאורע שהתרחש כידוע דורות לפני הולדת אברהם. משנולד אבי האומה ועד לגיבוש צאצאיו לעם, עברו עוד כמה. אף על פי כן אלוהים מדגיש את היות עם ישראל המניע לכל מהלכיו בקרב האנושות, עוד בטרם היה העם באיבו.

 שרשת פעלים, העוקבים האחד את משנהו באינטנסיביות גוברת והולכת והמתארים את מעורבות ה' בחיי עמו, מופיעה בפסוקים 10 ו- 11: "ימצאהו, יסובבנהו, יבוננהו, יצרנהו, יעיר, ירחף, יפרוש, יקחהו, ישאהו". הרשימה אף גולשת לפסוק 12, שם נאמר: "ינחנו, ירכיבהו, ינקהו". "מדבר", "תוהו" ו"ילל ישימון",  הנזכרים כאן, חוברים ליצירת תמונה של עם אובד ותועה, ומכאן הפועל "ימצאהו". הפעלים האחרים רוויים בתכונה ובעשייה כמו "יבוננהו", אותו ניתן לקשור ל"בינה" (חכמה), ומכאן 'הרעיף עליו חכמה', או ל'התבוננות', ומכאן לרעיון השמירה  של אלוהים ש'שם עין' על עמו, או ל'בנייתו' של העם. "יצרנהו" – הוא ישמרו כ"אישון עינו" – "האיש הקטן" שהוא הבבואה הנשקפת  בעינו של המתבונן בעיני חברו. "ירחף" הוא כמובן משורש רח"פ, המופיע בבראשית א' 2 בהקשר לרוח אלוהים. בפרשת "וארא", בשמות ו' 6, 7, קראנו את ההבטחה: "ולקחתי אתכם... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה...". ואילו בשמות י"ט 4 נאמר: "... ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבֵא אתכם אלי". כך מהדהדים בפרשת "האזינו" אירועי העבר והבטחות אלוהים כפי שהם מתורגמים למציאות הנוכחית של חיי העם, שעה שהוא עומד על סף ארץ ההבטחה.

 פירוט השפע שמשפיע אלוהים על עמו בהווה ובעתיד מצוי בפסוקים 13,14. בפסוק 15 חל מעבר, כאשר גם כאן מוצגת מעין ספירת מלאי של פעלים השועטים בזה אחר זה: "וישמן... ויבעט... שמנת, עבית, כשׂית... ויטוש... וינבל". כמו למעלה (בפסוקים 10-12), כשתוארו פעולות אלוהים למען עמו, כך גם כאן, בהצגת הפעולה ההפוכה - נטישת העם את אלוהיו – נעשה שימוש בשיטה של הצגת שורת פעלים ופעילויות המופיעים במהירות וברצף קדחתני. על הקטע שבין פסוקים 28-35 ניטשו וויכוחים בין הפרשנים.  והרי הוא לפנינו:

 28 כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה

29 לוּ חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם

 איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם30

31 כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים

 32 כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבימו ענבי רוש

33 חמת תנינים יינם, וראש פתנים אכזר

 הלוא הוא כמוס עמדי, חתום באוצרותי33

 34 לי נקם ושילם, לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו

מיהו הנושא בפסוקים 28-29? האם ישראל, או האויבים? בפסוק 30 מי הם הנרדפים, האם ישראל או האויבים? נראה שפסוק 36: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם..." , מצביע על כך שהקטע הקודם מתייחס לאויב. אולם, על פי הכתוב בפסוקים 30 ו- 31 נראה שעם ישראל הוא נושאו של הקטע. את מי "מוכר" כאן ה'? (זוכרים את פסוק 6 בו האב, אלוהים, הוא "הקונה"?) האם הוא מוכר את השייכים לו? ובפסוק 31, באזכור "צורם" ו"צורנו", כלום לא קיים הבדל בין ישראל והעמים? בעייתיות דומה מופיעה בפסוקים 37,38: "ויאמר, אי אלוהימו, צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה". ושוב, האם מדובר בישראל או בעמים בקטע קצר זה? הן קראנו זה עתה (בפסוק הקודם, 36) שה' "על עבדיו יתנחם" (או שמא ב"יתנחם" הכוונה לכך שהוא 'חוזר בו' או 'מתחרט' וכך ידון את עמו לכף חובה?). הייתכן שהדברים הבאים מתייחסים לאויבים אשר צורם ואלוהיהם (העשוי מצור, סלע או אבן), אינו מסוגל להיות להם לעזר? אולם, מאידך, שמא בכל זאת מדובר כאן בעם ישראל, הנשען על אלילים בהם הוא בוטח לשווא? מה דעתך?

 "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל בני ישראל. ויאמר אליהם, 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה'" (פסוקים 45-47). כך נחתמת שירת העדות החגיגית באופן הראוי לה. "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם..." "הדרך האמת והחיים" (הבשורה על פי יוחנן י"ד 6) מתגלמים בישוע המשיח. וכמו ששירת "האזינו" נועדה לשמש לעדות, כך היה גם מי שהעיד על "הדבר [ש]נהיה בשר ו[אשר] שכן בתוכנו " (הבשורה על פי יוחנן א' 14), "כדי ... שיאמינו הכל" (יוחנן א' 7).

 

[1] עיונים חדשים בספר דברים, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך ציוני, ספריית אלינר.  

[2] שם

[3] ספר דברים עם דעת מקרא, מפורש בידי אהרון מירסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.

[4] שם