הרהורים על יום זכרון תרועה

 ושוב אנחנו עומדים לפתחו של יום תרועה – המועד העמום (שעל כן הומר ב"חג" ראש השנה). אולם בל נשכח שבויקרא כ"ג (פס' 24) נקרא שבתון זה "זיכרון תרועה". מהי אותה תרועה שעלינו לזכור ולהזכיר? האם אין זו אותה תרועה אדירה שפילחה שמים וארץ כאשר ה' "ירד" על הר סיני (ע' שמות י"ט 20) לנוכח עמו שניצב למרגלות ההר ואשר חזה בקולות בלפידים ובשופר (שמות כ'  19)?

 לחגוג את מועדי ה' פירושו להיזכר באירועים מן העבר, להעלותם על נס בדרך של הגדה, שחזור או החייאה. באיגרות אל הקולסים ואל העברים נקראים המועדים והתורה (בהתאמה), "צל הדברים העתידים לבוא" (קולס' ד 17, עבר' י' 1), מה שמעניק למועדים (בעת שאירעו) ולהזכרתם (לאורך הדורות) מימד נבואי. בזוכרנו את התגלמות ההוויה בפעם הראשונה על הר סיני לנוכח עם ישראל כולו, אנו נפעמים ומשתאים, משפילים עצמנו לפני האל ומודים לו על כי זכינו להימנות על עם זה ועל היותנו שותפים להבטחות שניתנו לאבותינו. אנו מקבלים עלינו את עול מלכות שמיים כיחידים וכאומה, וכורעים ברך בהכנעה לפני מלכנו-אדוננו-חתננו. בתוך כך אנו מייחלים ומצפים לשובו של ישוע ב"קול שופר" ו"בתרועה" (מתי כ"ד 31, כ"ה 6, אל הקור' א' ט"ו 42, תסל' א' ד' 16), לשפוט, לשלוט ולמלוך מירושלים ומרימים את קולנו בתרועה רמה "מרן אתא!" כמו כן אנו מחכים בתקווה להתגשמות אירוע אחר שיצוין בתקיעת "שופר גדול", והוא  שיבתם של ה"אובדים בארץ אשור" ושל "הנידחים בארץ מצריים", כאשר לקול תקיעה זו הם ילוקטו "לאחד, אחד", כמאמר ישעיהו (כ"ז ב13,12 (.

 מבין ביטויי ההאדרה ההולמים והראויים ביותר של אלוהים, המיטיבים לפאר את המלך, מצוי מזמור מ"ז.   

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר.
ב  כָּל-הָעַמִּים, תִּקְעוּ-כָף;    הָרִיעוּ לֵאלֹהִים, בְּקוֹל רִנָּה.
ג  כִּי-יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא;    מֶלֶךְ גָּדוֹל, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.
ד  יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ;    וּלְאֻמִּים, תַּחַת רַגְלֵינוּ.
ה  יִבְחַר-לָנוּ אֶת-נַחֲלָתֵנוּ;    אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר-אָהֵב סֶלָה.
ו  עָלָה אֱלֹהִים, בִּתְרוּעָה;    יְהוָה, בְּקוֹל שׁוֹפָר.
ז  זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ;    זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
ח  כִּי מֶלֶךְ כָּל-הָאָרֶץ אֱלֹהִים--    זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
ט  מָלַךְ אֱלֹהִים, עַל-גּוֹיִם;    אֱלֹהִים, יָשַׁב עַל-כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
י  נְדִיבֵי עַמִּים, נֶאֱסָפוּ--    עַם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם:
כִּי לֵאלֹהִים, מָגִנֵּי-אֶרֶץ--    מְאֹד נַעֲלָה. (הדגשות שלי)

 בעודנו דורשים וחוקרים את הכתובים, אנו מוצאים כי ביום הראשון לחודש השביעי, בחנוכת המקדש ובעקבות שיקום חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה, נאסף "כל העם כאיש אחד" לשמוע את קריאת התורה. הדברים שהושמעו נקפו את מצפונם של המאזינים, אף על פי כן הם "עשו שמחה גדולה", כמצוות הלווים (ע' נחמיה פרק ח').

בהקשר להיות יום זה הראשון בחודש, יום מולד הלבנה, נמצא הציווי (היחידי במינו בכתובים ומכאן יש להניח שהוא מתייחס ליום מיוחד זה, כלומר לא' בחודש השביעי): "תקעו בחודש שופר... כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוהי יעקב; עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (מזמור פ"א 4,5). יש לתת את הדעת על הדגשת שמו של יוסף, ובעיקר על תוספת האות הא לשמו. יוסף מסמל את אותו פלח של העם, אשר כמו הירח במולדתו, הינו נסתר מעין ושיש לתור אחריו. האם מרמז הדבר גם על שיבתו של ישוע, כאשר אין איש יודע את היום או השעה (מתי כ"ד 36), ממש כפי שזה נכון לגבי מולד הירח?

 אך על אף כל הנאמר כאן, עלינו לשאול את עצמנו על מה ולמה אנו מכריזים על מלכנו ועל מלכותו דווקא בחודש השביעי, בעוד האירוע המכונן בו הוא כרת את בריתו עם עמו (כלומר במעמד ה"אירושין") אירע בחודש השלישי?

 הבה נשוב, אפוא, לאיזכור הראשון של השופר במקרא. איזכור זה לוקח אותנו לאותם שלושת ימים שנועדו להיטהרות העם (ומסמלים עבורנו זמן לחשבון נפש) ולהתכוננות לאירוע שאמור היה, כאמור, לחול בהר סיני. משה הזהיר את העם לבל יתקרבו להר או ייגעו בו אבל, אז הוא הוסיף: "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שמות י"ט 13 הדגשה שלי). יובל מציין שופר קרן איל, אולם מעבר לזאת הוא מצביע כמובן על שנת היובל האמורה לחול כל 49 שנים.

  וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה.  ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם.  י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כ"ה 8-10 הדגשה שלי). 

 ה"יובל" המקורי, על קולות השופר שליוו אותו, לא היה חומרי או מוחשי. היה זה יובל-שופר האלוהים שקרא דרור וסימן את שחרור עם ה' מעבדותו ובעלותו של פרעה עליו נאמר: "אחרי כן יישלח אתכם מזה, כשלחו כלה יגרש אתכם" (בדומה לגט-גירושין מבעל, שמות י"א 1).  אלוהים היה חייב להשיב לעצמו בשעת חירום זו את השייכים לו, את כלתו, ועל כן נשמעה אז תרועת שופר היובל עוד לפני החודש השביעי. וכך, מידי שנה, ביום הראשון לחודש השביעי, עשרה ימים לפני הכרזת היובל אחת ל49 שנים, אנו נזכרים (או אמורים להיזכר) באותו יום רב חשיבות. זיכרון זה חוזה כמובן גם את העתיד, את היום בו ישוב חתננו שלא יאחר, על מנת להתאחד עמנו (בסוכות) באיחוד שיתקיים לעד (עיין התגלות כ"א 3).  

 

חג שמח