מכמני לשון בפרשת חוקת במדבר י"ט – כ"ב 1

פרשת "חוקת" אינה שונה מפרשות אחרות בהיותה עוסקת במספר נושאים שלמראית עין אינם קשורים זה בזה. יתר על כן, המידע שיש לנו על כמה מהם, בעודו מגלה טפח הוא מכסה טפחיים ומותיר אותנו משתאים באשר למלוא משמעותם של הדברים. נחמה ליבוביץ מונה בפנינו כמה מן השאלות שצצות בעקבות הקריאה בפרשה:

1)      "פרשת פרה אדומה שבראש פרשתנו (י"ט א-כב), היא מן הסתומות שבתורה, וכבר אמרו רבותינו... שהיא מן הדברים שאין חוכמתו של חכם החכמים יכולה להבינה."

2)      ".. פרק כ' פסוקים ב-יא... אם נהפוך בסיפור זה – קשה יהיה לגלות, מה היה בעצם מעשה החטא [של משה]."

3)      פרק כ' 14 – 21: "סיפור התלאות הזה [של ישראל] – למה? האם רוצה הוא לעורר רחמים בלב אדום?"

4)      פרק כ"א 1- 3: "... מה ראה מלך כנעני זה [מלך ארד] לצאת מארצו ולקדם פני ישראל ולהילחם בהם עוד בטרם יבואו בגבולות ארצו, ואם נפל פחד בני ישראל על כל יושבי כנען ועל מלכיהם [ככתוב בשירת הים, שמות ט"ו 14 – 15] – מה נתן כוח ועוז במלך כנען זה לשבות מישראל שבי?"

5)      אין די בתיאור התמוה למדי של הנחשים, המתוארים כאן כ"שרפים", אולם בנוסף לכך, "אחרי שבאה כניעת העם... ניתנה עצה מוזרה למשה לרפא הנשוכים ולהסיר המחלה: "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכבר תמהו ראשונים ואחרונים על פסוק זה..." [ 1]

על אף שלא ננסה למצוא פתרונות ממצים לבעיות המועלות כאן, ייתכן ועיון מעמיק יותר במלים עצמן יסייע בידינו לקשור כמה מן הסוגיות זו לזו ולחשוף את ההיגיון הפנימי של פרשת "חוקת".

ה"פרה האדומה" הייתה חייבת להיות "תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול" (י"ט 2). הצבע ה"אדום" קושר אותנו כמובן ל"אדם, דם ואדמה" (עיין פרשת "בראשית"). הבהמה שדמה הוזה "אל נוכח פני אוהל מועד" (י"ט 4, ושאפרה היה ל"מי נידה וחטאת", פסוק 9), הייתה אדומה כאדמה, ובכך נרמזת כביכול ,'ארציותה', אך יחד עם זאת גם תמימה וללא מום. התכונות הללו מזכירות לנו את סגולותיו האנושיות של המשיח, אשר ככתוב באיגרת אל העברים ד' 15 "התנסה בכל כמונו", אולם בד בבד היה "שה תמים שאין בו מום" (איגרת פטרוס א' א' 19). המשיח הוא זה אשר מלבין את חטאינו גם "אם יאדימו כתולע" (ישעיהו א' 18). על "שני תולעת", הזהה ל"תולע" שבישעיהו, אנו קוראים בפסוק 6 שם נזכרים הפריטים בהם מהלו את אפר הפרה האדומה כדי שיהיו ל"מי נידה וחטאת". מי הנידה והחטאת נועדו לצורך "התחטאות" (פסוק 12 והילך), כלומר הטהרות. בשורש חט"אעיינו בעבר ונוכחנו לדעת שהוא חושף בפנינו שהמענה ל'החטאת המטרה' נלקח בחשבון מראש, עוד בטרם ביצע החוטא את מעשהו. עיקרון זה, של התרופה המובנית בתוך המחלה, מצוי גם  בחלק אחר של פרשתנו. על נשיכת הנחשים והשרפים התגברו בעת שהתבוננו בשרף עצמו, שעה שהוא הורם על נס (כ"א 21, 8). שמם של נחשים אלו, הנקשר ל"שריפה" (שר"פ), מן הסתם בשל סוג נשיכתם (כאן נשיכה ולא הכשה), מחבר אותנו לפרה האדומה אשר עורה ובשרה נועדו ל"שריפה" (י"ט 5,6).

הקטע העוסק בהוצאת מים מן הסלע נפתח בהתקהלות העדה סביב משה ואהרון, "וירב העם עם משה" (כ' 3). את השורש יר"ב. פגשנו עוד בפרשת "בשלח" (בשמות י"ז 7), מקום בו קראנו על מי מריבה, כפי שאנו קוראים גם כאן: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" (פסוק 13). לצד ה"מריבה" אנו קוראים גם על מרי העם, כאן מן השורש מר"ה שמשמעו "התנגדות", שכן המורדים נקראים "מורים" (פסוק 10). תגובת משה ואהרון לאותם "מורים" מדברת בעד עצמה: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?! וירם משה את ידו ויך בסלע..." (פסוקים 10,11). על המצופה ממנהיגי העם במעמד מעין זה ניתן ללמוד מיחזקאל פרק ב', שם אנו קוראים: "ואתה בן אדם אל תירא מהם ומדבריהם... אל תחת כי  בית מרי המה..." (פסוק 6). משה ואהרון, לעומת זאת, נכשלו בעיני ה' (כ' 12) כי לא השכילו להיות מאופקים. תגובת הנגד שלהם דמתה למרי העם, ותוך כדי כך נמצאו מורדים בה'.

משה הכועס הכה בסלע במטהו. ה"מטה" מקורו בפועל "להטות" (שורש נט"ה) – "לפרוש, לשטוח, להפנות, הטיית דעת או משפט". ה"מטה" היה סמל השלטון והסמכות אחריו נטה העם, כאשר סממן זה מצביע על יכולתו של המנהיג להטות את העם לעבר ה', או להטותו לכיוונים אחרים.

בחלק הבא של הפרק (כ' 14-21) נפרשת לפנינו פרשה מוזרה בה נראה משה כשהוא שוטח בפני מלך אדום את סיפור תלאות העם במדבר ומפציר בו לאפשר לבני ישראל לעבור בארצו, תוך כדי הבטחה: "לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר; דרך המלך נלך. לא ניטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך. וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו" (פסוקים 17,21). נראה ששתי האפיזודות האחרונות מאופיינות ב"נטייה" מן המסלול הצר, אך הבטוח, אותו התווה אלוהי ישראל למען עמו.

ייתכן וניסיון ההתקרבות לאדומים (משה פונה אל מלכם במילים, "כה אמר אחיך ישראל..." כ' 14) הוא מחווה שנועדה להשכין שלום בין "עשו" לאחיו "ישראל-יעקב" ולבטל את האיבה ששררה בין השניים הללו. זאת בעיקר לנוכח העובדה שמייד לפני כן בני ישראל מתלוננים על חוסר מים, כאשר משה ואהרון 'ממציאים' להם מים מן הסלע (כ' 2-11). כל זה מקביל (אחד לאחד) לפרשה שאירעה זמן קצר אחרי שהעם יצא ממצרים. ברפידים רב העם עם משה "ויאמרו, 'תנו לנו מים ונשתה'" (שמות י"ז 2). העניין הסתיים בכך שאלוהים אמר למשה להכות במטהו בצור "ויצאו ממנו מים" (פ' 6), כאשר מיד לאחר מכן ניטש קרב עם עמלק שהנו צאצאו של עשו (ע' בראשית ל"ו 9-12). עמלק הובס בקרב. פרשתנו מציגה, אפוא, ניסיון תיקון, במסגרת בית הדין של מעלה, לאשר התחולל בשמות פרק י"ז וזאת על מנת שמערכת הצדק האלוהי תוכל לפסוק גזר דין צודק (בין אם באופן מיידי או בעתיד) על האחראים לכישלון (או הכישלונות) כפי שהם אירעו כאן, בפרשת חוקת.

אחרי שאהרון נאסף אל עמיו בהור ההר נתקלים בני ישראל במלך ערד, אשר שמע "כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישבּ ממנו שבי" (כ"א 1). כנאמר לעיל, העזתו זו של מלך ערד מעוררת פליאה. אך לאור אזכורה כאן של "דרך האתרים" עולה סיפור ה"תרים" שבפרשת "לך לך" (פרקים י"ג – ט"ו). "הרמב"ן יפרש אפוא, 'דרך האתרים' – בדרך שהלכו בה התרים – המרגלים.' ועל כך מוסיף הראב"ע: 'אם כן התורה רוצה ללמדנו מהו אותו דבר שנתן בלב מלך ערד את האומץ ואת הכוח להתגבר על אותו חיל ורעד... הלוא הוא: חוסר הביטחון אשר תקף את ישראל עצמם, הוא הוא הביטחון שנתווסף לכנעני'". [2] אם אמנם בני ישראל המשיכו להלך בדרך בה הלכו "התרים", אין תמה בכך שאויביהם התחזקו.

אנו שבים כעת לסיפור הנחשים. העם מוסיף להתלונן והתוצאה היא, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם, וימת עם רב מישראל" (פסוק 6). יש לתת את הדעת על כך שאין אלוהים "שולח" את הנחשים, אלא "משלח" אותם (בניין פיעל), כלומר משחרר את אותם יצורים שעד כה לא הניח להם תקוף את עמו.[3] נשים לב, כמו כן, למשחק המלים (ללא קשר אטימולוגי ביניהן) בכ"א 9: "... והיה אם נשך הנחש את האיש והביט אל נחש הנחושת וחי". ישוע מגיש לנו פירוש ל'נוסחת' ריפוי בלתי שגרתית זו: "וכמו שהגביה משה את הנחש במדבר, כך צריך שיורם בן האדם, למען יהיו חיי עולם לכל המאמין בו" (יוחנן ג' 14,15). הריפוי ניתן, אם כן, כאשר מתבוננים בבורא, בעוד שהחפץ, יהיה אשר יהיה, אין לו סגולות מיוחדות משל עצמו ומשמש רק כתזכורת לחטא, לחוסר האמונה ולצורך בחסד האלוהים.

בפרק כ"א 17,18 נאמרים הדברים הבאים: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת, 'עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם ומדבר מתנה'" פרוש "דעת מקרא" גורס שחפירת הבאר הייתה פרי יוזמה של "נדיבי העם", כשמדובר במשה ואהרון אשר חפרוה בלא להשתמש בכלי עבודה רגילים, כי אם במשענות [מטות] מחוקקים. [4] "מחוקק" הוא הנשוא בעם, המושל וקובע החוק. אולם "מחוקק" הוא גם מטה, כפי שניתן לראות בבראשית מ"ט 10 (בברכת משה ליהודה).* הפרשנות מוסיפה שהשימוש במונח זה נועד להצביע על כך שבעזרת המטה התחוללו ניסים רבים. בשורש חק"ק עיינו בפרשת "יתרו" (שמות י"ח – כ"א), שורש ממנו נגזרים "חוק, חוקים וחוקה", כשמה של הפרשה שלפנינו, כלומר "חוקת התורה". אולם כאשר ה"חוקה" עומדת בנפרד מ"תורה", או לצדה, מצביע הדבר על כך שתורה כשלעצמה איננה בהכרח חוקה או מערכת חוקים, כנהוג לחשוב, אלא מהווה מסגרת רחבה יותר המכילה, בין היתר, גם חוקים. מול מקור המים בו מדובר בשירה זו, מקור אליו הגיעו בעזרת חציבה במשענות מחוקקים, מצוי התיאור בו מים נובעים מן הסלע, וזאת רק באמצעות מה שאמור היה להיות דיבור בלבד. ייתכן שהשימוש השגוי שמשה עשה במטהו הוא אשר גרם לכך שהיה צורך במטה המחוקק, המסמן מאמץ אנושי, כדי להגיע למים. רעיון זה מחזיר אותנו לתחילת הפרשה, ל"חוקת התורה" העוסקת בפרה האדומה שנועדה למי נידה וחטאת, סוגיה המדגישה את הצורך בחוק לנוכח מרי וחטא, וזאת לעומת המים החיים, מי הרוח, הנובעים באופן חופשי מן הצור בעת השמעת דבר האלוהים.

פרשת "חוקת" מסתיימת בסיפור ריגול נוסף. בטרם יעז עם ישראל לנסות ולכבוש את ארץ האמורי, אנו קוראים בכ"א 32, "וישלח משה לרגל את יעזר...." בסיפור הריגול הקודם יצאו "תרים" שתפקידם היה ל"תור" את הארץ, אולם הפעם, כמו גם בעתיד כאשר יעשה זאת יהושע (יהושע כ"א), נשלחים "מרגלים" שתחת לתור נתבקשו "לרגל", כאשר הדגש על ה"רגל" מן הסתם מצביע על הליכת עקב בצד אגודל ולא על "תיור" רחב ידיים ויומרני, אשר לקחיו נלמדו לא מכבר.

 1. עיונים חדשים בספר במדבר, נחמה ליבוביץ, הסוכנות היהודית, המחלקה לחינוך יהודי ציוני,   

     ספריית אלינר.

 2. שם

 3. שם

 4. דעת מקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים, 2001.

*להלן חלק מפרק (מתורגם) מתוך ספרנו Creation Revisited הנוגע באחד הנושאים המופיעים בפרשת השבוע.

את הספר עצמו אותו ניתן להוריד מהאתר שלנו www.israelitereturn.com

פרק ד' בבשורת יוחנן נפתח בתיאור של ישוע השם פעמיו מיהודה לשומרון.

בהגיעו סמוך לעיר שכם ולחלקת האדמה שיעקב העניק בשעתו לבנו יוסף, עצר ישוע לנוח ליד באר, שעה שתלמידיו הלכו העירה לקנות מצרכי מזון. תוך זמן קצר הגיעה למקום אישה שומרונית שבאה לשאוב מים מן הבאר. במהלך השיחה עם ישוע, הזכירה האישה את "יעקב אבינו שנתן לנו את הבאר", כאשר ישוע, מצידו, ביקש ממנה, "תני לי לשתות". 

בקשתו של ישוע הפתיעה מאד את השומרונית, שכן לא היה זה מקובל שגבר יהודי יפנה לאישה זרה, כל שכן לשומרונית. על דבריה של האישה השיב ישוע באומרו: "לו ידעת את מתנת האלוהים ומי הוא האומר לך 'תני לי לשתות', היית את מבקשת ממנו והוא היה נותן לך מים חיים'" (יוחנן ד' 10). שאלתה הבאה של האישה הסגירה את העובדה שהיא לא ירדה לסוף דעתו של ישוע: "אדוני אפילו דלי אין לך והבאר עמוקה, אם כן מאין לך מים חיים?" גם לאחר שישוע ענה לה: "השותה מן המים אשר אני אתן לו לא יצמא לעולם; המים שאתן לו יהיו בו למקור מים נובעים לחיי עולם", כל מה שהיא הבינה זה שאם ישוע ייתן לה מן המים הללו היא לא תצמא יותר ולא תצטרך לשוב ולשאוב מים.

שבוייה בעולם מושגיה, האישה סברה שלישוע יכולת פלאית להעלות מים מבאר יעקב, או ממקור מים אחר ועל כן הוא יסייע לה כדי שלא תצמא שוב, ולא תצטרך להתייגע בהליכה לבאר. יחד עם זאת, היא מן הסתם חשה שלמעשה ישוע לא ענה על שאלתה.

בורותה של השומרונית בנוגע "למי החיים" ולמקורם הרוחני, מייצגת את כל מי שנוהגים ל'שאוב מים' מן המקורות שיש לעולם להציע. דוגמא לכך מצויה בספר במדבר פרק כ"א. בני ישראל מהלכים במדבר, מזרחית לכנען, כשהם מקיפים את מואב ואת מקום מושבם של האמורים, בעוד משה מבטיח להם אספקת מים. בהגיעם לבאר "אשר אמר ה' למשה, 'אסוף את העם ואתנה להם מים'" (פ' 16) הם שרים את "השירה הזאת, 'עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם" כאשר הכתוב מוסיף, "וממדבר מתנה" (פ' 17,18).

מן השירה הקצרה אנו למדים על באר אשר חפרו השרים, נדיבי העם והמחוקקים, תוך כדי שהם עושים זאת במשענותיהם (מטותיהם). מן הסתם הכוונה היא לבאר סמלית אשר על מנת להעלות את מימיה היה צורך ב'חפירה' אינטלקטואלית מעמיקה, אשר לה היו מסוגלים רק הנשואים מעם. השירה מסתיימת ומיד נאמר לנו שבני ישראל הגיעו למקום ששמו "מתנה". בנקודה זו הבה נשוב לסצנה של ישוע והאישה השומרונית לצד הבאר סמוך לעיר שכם, וניזכר במה שישוע אמר על מי החיים. ובכן, מה אמר ישוע על המים האלו, ובנשימה אחת אף על עצמו?  ישוע דיבר על "מתנת אלוהים". האם באומרו את הדברים הללו מה שעמד לנגד עיני ישוע היו דברי השירה מספר במדבר, עם מסקנותיה והמיקום הגיאוגרפי אליו המשיכו בני ישראל מנקודה זו (כלומר מן הבאר אל "מתנה")?

כמו אז, כן גם בימינו, רבים הם המורים, ההוגים, המלומדים והמחוקקים החופרים בארות למעננו (בארות שחלקן עמוקות מאד), במערכות החינוך וההשכלה שהתהוו בעולמנו. בארות אלו מצריכות שימוש בחבלים ארוכים ובדליים גדולים על מנת לדלות מהן את מימיהן. יגיעה זו כשלעצמה יש בה כדי לגרום צמא. אולם אין בכוחם של המים הנדלים ממעמקים אלו להרוות את הצימאון, ויש לשוב שוב ושוב לבאר, לחפרה לעומקים גדולים יותר, להשליך חבלים ארוכים יותר ולעמול קשות. או, לחלופין, ניתן לבוא אל "מתנת האלוהים" אותה הוא נותן לנו בנדיבות, ולשתות ממי החיים עליהם דיבר ישוע (יוחנן ד' 10).