מכמני לשון בפרשת שלח לך י"ג – ט"ז 41

"וידבר ה' אל משה לאמור, 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... איש אחד, איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם'" (במדבר י"ג 1). בהיותם בשנת נדודיהם השנייה, הגיע הזמן ל'משש את דופק' ארץ ההבטחה. למשימה מונו שנים עשר נשיאים, ראשי השבטים, אשר היו אמורים "לתור את הארץ". הכתוב חוזר ומדגיש את ייחודם של הנשלחים: "איש אחד, איש אחד, למטה אבותיו... כל נשיא בהם". לא היה זה דבר של מה בכך. משימה מעין זו עשויה בקלות להפוך למבצע רב-פנים ופניות, כפי שמוכיח הפועל המגדיר אותה, "לתור". "תור" לעתים מתורגם בהקשר זה כ"ריגול", כשמשמעויותיו האחרות הן: "חיפוש, חיפוש ממוקד, סיור, לחקור, לדרוש, לשחר, להתבונן, לארגן, לתכנן, מועד קבוע" ועוד. משמעותו הבסיסית של תו"ר היא "לפנות" (כמו 'הפניית ראש').[1]

בליבה של פרשת "בהעלותך", אותה קראנו בשבוע שעבר, נאמר: "וייסעו מהר ה' דרך שלושת ימים, וארון ברית ה' נוסע לפניהם, דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה" (י' 33). מן הדברים הללו מתברר שטרם ניתן יהיה לערוך "תיור" כזה או אחר, או כדי שסייר כלשהו יוכל למלא את דוחות משימתו, ביצע ה' עצמו את ה"תיור" כדי "לתור" מקום מנוחה לעמו. מקום מנוחה זה, שהוכן והושתת על ידי ריבון עולם, יוכל לשמש גם ככן שיגור למשלחת היוצאת לדרכה כעת. הבה נצטרף למסע ה"תיור", כאשר נתעכב בעיקר על היבטיו הרוחניים.

לאיזה כיוון תשים פעמיה הקבוצה בשליחותה? האם יהיה זה מסע חקר אמיתי, בו יבקשו חברי המשלחת את פני ה' וייצמדו אליו בעת שיתקלו במכשולים ובמהמורות (אשר לא יחסרו במחוזות החדשים אשר אותם יפקדו)? האם יראו השליחים את הארץ מנקודת מבטו של האל המשגר אותם, או שמא יהפוך המסע לחיפוש אחר אתרים תיירותיים גרידא? האם רק אטרקציות יעניינו את הקבוצה, אשר לא תוכל לשאת אכזבה ומפח נפש?

הביטוי אשר באמצעותו נקרא משה לשלוח את שנים עשר הנציגים לתור את הארץ – "שלח לך" – מזכיר לנו קריאה דומה שיצאה מפי ה' שנים רבות קודם לכן. "לך לך" (בראשית י"ב 1) היו מלות השיגור לאברם שנשלח מארצו, ממולדתו ומבית אביו והלך למקום אשר ה' הראהו. שני ה'שיגורים', הקדום והנוכחי, מתאפיינים בתחושות ציפייה ודחיפות. לשיגור הראשון, יחד עם הציווי שנתלווה אליו, ציית הנשלח באופן מוחלט וללא ערעור, ועל כן הסתיים המסע בהצלחה חרף מספר מכשולים שעמדו בדרכו. למרות שאברם היה נווד, הוא לא היה "תייר" בארץ המובטחת. הוא האמין לכל מלה שיצאה מפי אלוהים וביצע את המוטל עליו: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה" (בראשית י"ג 17). כאשר משה שמע את המלים "שלח לך", לא מן הנמנע שהקריאה האחרת, העתיקה, זו שאותה שמע אבי האומה, הדהדה באוזניו. הו, עד כמה נכסף גם הוא להיות בין אותם שנים עשר סיירים! מה עבר במוחו בעת שהוא בצע את הוראות ה': "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען..."? (י"ג 17), ניתן רק לנחש.

משה נותן הוראות ברורות ומפורטות: "עלו זה בנגב ועליתם את ההר, וראיתם את הארץ מה הוא, ואת העם היושב עליה, החזק הוא, הרפה? המעט הוא, אם רב? ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה הוא אם רעה? ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, במחנים או במבצרים? ומה הארץ, השמנה הוא אם רזה? היש בה עץ, אם אין?" (פסוקים 17-20). משה מבקש מידע הכולל עובדות ומספרים (מידע אסטרטגי הנחוץ לשם כיבוש הארץ, ולאו דווקא לשם העברת ביקורת על התכנית האלוהית).

אולם יהיו התגליות אשר תהיינה, לפי משה ה'שורה התחתונה' היא: "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ..." (פסוק 20). במלים אחרות אומר משה: 'אם תשענו על כוחו של ה' ועל עוצמתו יעלה בידכם להצליח וליטול מפרי הארץ". "פרי הארץ" מסמל הבטחה לטווח הרחוק יותר. כך נראה ה"תיור" מנקודת מבטו של משה, ורוח זו הוא מבקש להאציל גם על שנים-עשר המתיירים.

הטקסט המקראי ממשיך לתאר בפנינו את חוויותיה של המשלחת, וכך אנו קוראים בראשי פרקים: "ויעלו ויתורו את הארץ... וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום... ויספרו לו" (י"ג 21,25,27). השליחים המסורים אכן פעלו בהתאם להנחיות משה, ובנוסף לכך מצאו שהארץ היא "ארץ חלב ודבש" (פסוק 27), כאשר עדות לדבר הוא הפרי אשר אותו הם נשאו והביאו למשה, ממש כפי שהוא ביקש. עד כאן הכול שפיר...

אולם מה שהחל כדוח שטומן בחובו הבטחה, מסתיים בחריקה צורמת: "אפס!" (י"ג 28). "אפס" – "קץ, סוף" ומכאן "קצה" ("אפסי ארץ", דברים ל"ג 17), "כלום" (עיין ישעיהו ל"ד 12), ו"רק", המתאים יותר להקשר שלנו כאן. עם ה"אפס" מקיץ הקץ על מה שנראה כדיווח חיובי שהופך ל"דיבת הארץ רעה". אולם בתוך המהפך אנו עדים לחילוקי דעות חריפים; "ויהס כלב את העם... ויאמר 'עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה" (פסוק 30). ברם, התלונות לא פוסקות, ועשרת הסיירים פוסקים (מן הסתם פה אחד): "הארץ אשר עברנו לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות" (י"ג 32).

משלא עלה בידו של כלב להסות את חבריו למסע, "יהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו את בגדיהם. ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמור, 'הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד'" (י"ד 6,7). ועל כך הם מוסיפים: "ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם, וה' איתנו אל תיראום" (י"ד 9). עיני העדים הנאמנים ראו דבר מה שונה לחלוטין שעה שהם תרו את ארץ כנען. לא רק שהארץ שלכאורה אמורה להיות "אוכלת יושביה" אינה כזו, הם אף היו סמוכים ובטוחים ש"אנשי המידות" שעוררו פלצות בעשרת האחרים לא יהיו יותר מאשר "לחם" למאכלם של הבוטחים בה', כאשר הם מוסיפים לגבי אותם נפילים: "סר צילם מעליהם". כלומר, הם חסרי נפח... הם אויר... כלום... 'נאדה'.  אכן ביהושע ובכלב הייתה "רוח אחרת" (פסוק 24) ועל כן הובטח להם כי יזכו להיכנס לארץ ואף לרשת אותה (פס' 24,30). באשר לאחרים, ה' מטיל עליהם עונש בפוסקו: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ, ארבעים יום לשנה, יום לשנה, תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה…" (פס' 34). כתוצאה מהדיווח הכושל של עשרת חברי המשלחת האחרים נדון עם ישראל ל"תיור" השתרכות ארוך ולמוות במדבר, בעוד חברי המשלחת עצמם מתים "במגפה לפני ה'" (פ' 37).

מנהיגי האומה הללו, אשר להם הוענקה הזכות להיות חלוצי המחנה, "תרו אחר ליבם" ולכן המיטו אסון לא רק על עצמם, כי אם על האומה כולה. הנטייה "לתור אחרי הלב ואחרי העיניים" (ט"ו 39), גם היא נכללת בסיווג "תיור". וכך, בסוף פרשת "שלח לך" ניתן אמצעי עזר לסיוע בהתמודדות במצב המובנה של נטייה אחר הלב העקוב. מטרת ה"ציצית" היא, אפוא, "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניהם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, והייתם קדושים לאלוהיכם" (פסוקים 39-40). לכך מצורפת התוספת: "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים להיות לכם לאלוהים, אני ה' אלוהיכם" (פסוק 41), "ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם, באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה, ובענן יומם" (דברים א' 33, ראה גם יחזקאל כ' 6). בסופו של דבר, בכל תיור, מחקר ודרישה שלנו -  בכל מסע חיפושים – ה' הוא ההולך לפנינו "לתור לנו מקום" מנוחה ו'חניה', וזאת על מנת שאנו ניפנה ונתפנה אליו.

[1]The New Brown, Driver, Briggs, Gesenius Lexicon, Francis Brown Hendrickson. Publishers, Peabody, 

Mass. 1979