מכמני לשון בפרשת בהעלותך במדבר ח' – י"ב 16

פרשת "בהעלותך" דחוסה וגדושה בנושאים שונים שהראשון שבהם הוא העלאת "הנרות אל מול פני המנורה" (ח' 2). רשימת הנושאים כוללת גם את הקדשת הלויים לכהונה, שמירת הפסח וגם הוראות למי לא יכול היה לעשותו במועדו. את שורת ההלכות קוטע קטע המתאר את הענן ואת 'תפקידו' במהלך מסעות המדבר, כאשר הדברים הבאים נוגעים לחצוצרות הכסף שנועדו לזמן את העדה למטרות שונות. שמות ראשי השבטים וסדר יציאתם מסיני הוא הנושא הבא, ובתוך כך אנו קוראים על חותן משה (המכונה כאן "חובב") המבקש לשוב לארצו. פרק י"א, כמעט בשלמותו, מוקדש לסיפור תאוותו של העם לבשר. האצלת הרוח על שבעים זקני ישראל ותלונת מרים ואהרון נגד אחיהם, כאשר כתוצאה מכך לוקה מרים בצרעת, הם הנושאים הסוגרים את פרשת "בהעלותך" (פרק י"ב).

הקדשת הלויים הצריכה הקרבת שני פרים בני בקר (פסוק 8) ובו זמנית מטעים הכתוב: "והקרבת את הלויים לפני אוהל מועד" (פסוק 9). בשלב זה היה על בני ישראל לסמוך את ידיהם על הלויים (פסוק 10). רק בעקבות זאת יכלו הלויים לסמוך את ידיהם על ראשי הפרים (פסוק 12), שאחד מהם נועד להיות קורבן חטאת והשני קורבן עולה. בפרשת "תצווה" (שמות כ"ט 10 והילך) עיינו ב"סמיכת הידיים", אשר שורשה סמ"כ, פירושו "להישען על משהו". סמיכת הידיים, אם כן, משמעה הזדהות עם הקורבן העומד לתת את חייו כשהדבר מצביע על כניעה מוחלטת. מעניין שבני ישראל סמכו ידיהם על הלויים, אשר היו "תנופה לפני ה'", כאשר הלויים עצמם סמכו ידיהם על הפרים, "אחד לחטאת והשני לעולה לכפר על הלויים" (פס' 12). רק לאחר "הסמכה" זו יכלו הלויים להתחיל בתפקידיהם. האם העובדה שבני ישראל סמכו ידיהם על הלויים באה להצביע על כך שהאחרונים נשאו את חטאי העם, ממש לפני שחטאיהם שלהם הועברו לפרים?

לבד מההתייחסות לסמיכת, או הנחת ידיים לצורך כפרה, "ידיים", כמו גם חלקי גוף אחרים, נזכרים מספר פעמים בפרשה זו. הבה נעיין בדרך בה נעשה שימוש בדימויים הללו, במיוחד כאשר מציבים זה לצד זה דימויים זהים באופן המבליט דווקא ניגודים ופערים. ניווכח, כמו כן, בתרומתו של כלי ספרותי זה לתיאורים בהם הוא מופיע, ונבחן אם ניתן להעביר בשיטה זו גם מסרים סמויים.

כתוצאה מן הספק שמטיל משה ביכולתו של ה' לספק בשר לעם שלם (י"א 21-22), מגיב האל: "היד ה' תקצר?" בקטעים אחרים דווקא ידו של משה היא הנזכרת, וזאת בהקשר ל... פי ה'. וכך בפרק ט' 20 ו-23 ובי' 13 נאמר: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו.... על פי ה' ביד משה". יש לשים לב ש"פי ה'" מסמל את היוזמה, האחריות והפיקוד, בעוד ש"יד משה" מייצגת את ההוצאה אל הפועל. ספקנותו של משה בסוגיית אספקת הבשר על ידי האלוהים מעלה אפוא את השאלה, אם ידו של משה היא ארוכה די צורכה כדי לבצע את דבר ה', האם ניתן להעלות על הדעת שיד ה' עצמו קצרה מכדי להגשים את אשר הוא גמר אומר לעשות?

כאשר מרים ואהרון מטילים דופי במשה, ה', הנוזף בהם, מצביע על כך שעם עבדו משה הוא מדבר "פה אל פה". סמכות אלוהים, כפי שכבר הבחנו, באה לידי ביטוי בשימוש בשם העצם "פה", מה שתורם להדגשת חשיבות דברי אלוהים על כל הכלול בהם. גם ה"אף" נזכר כאן מספר פעמים. במהלך הפרשה שלנו קוצף ה' על עם ישראל יותר מפעם אחת (עיין י"א 1, י"ב 9). באחת מאותן פעמים הוא מגיב ב"חורי אף" לתאוותו של העם לבשר. וכיצד מביע ה' את כעסו זה? הוא מבטיח לבני ישראל לספק להם, למשך חודש ימים, בשר כה רב "עד אשר יצא מאפכם" (י"א 20).

דבר ידוע הוא כי תהליך האכילה ראשיתו בעיניים. בפרק י"א 6 העם מביע את חוסר סיפוקו בטענה הבאה: "ועתה נפשנו יבשה, אין כל בלתי אל המן עינינו". בהמשך אנו קוראים על המן שהיה "כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדולח". ב"עין הבדולח" הכוונה היא מן הסתם לגונו הבהיר, ואולי אף לשקיפות של המן. וכך התבוננו עיני הסועדים ב"עיניו" של המזון שניתן להם, אולם מה שראו לא נשא חן בעיניהם! ממש לפני כן, כאשר חותנו של משה מביע את רצונו לשוב לארצו, משה המנסה לשדלו לשנות דעתו אומר, "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים", קרי - אתה הדרכת אותנו וסייעת לנו למצוא את דרכנו במדבר. העיניים מסמלות, אם כן, בהירות, הדרכה ו'אכפתיות'. מנגד, עיניהם של בני ישראל רק עיוורו את בעליהן שנכשלו בראיית השפע שהוענק להם.

בפרשת "יתרו" קראנו על חמיו של משה שהציע לחתנו להאציל סמכויות על אחרים, ועל ידי כך להסיר מעל עצמו משהו מן הנטל הכבד שבהנהגת האומה (שמות י"ח 13 – 27). מעניין,  אם כן, אזכורו של חובב דווקא בפרשה הנוכחית, בה ממונים שבעים זקנים האמורים לסייע למשה בעקבות תלונתו על קושי שבמשא ההנהגה (עיין י"א 14).

אחד מחלקי הגוף האחרים הנזכרים בפרשת "בהעלותך" היא ה"עצם". בחלקו הראשון של פרק ט' (פסוק 9 וכן שמות י"ב 46) אנו קוראים על קורבן הפסח, "ועצם לא תשברו בו". השורש עצ"מ משרת גם את התואר "עצום", כמו ב"גוי גדול ועצום" אותו אנו מוצאים בהבטחה לאברהם (בראשית י"ח 18), "עצומה", כגון זו אשר בישעיהו מ"א 21 ("קרבו ריבכם... הגישו עצומותיכם"). בירמיהו ה' 6 אנו קוראים: "רבו פשעיהם, עצמו משובותיהם", ובמזמור מ' 13 ההתרבות המיוחסת לשורש זה מובעת באופן מוחשי ביותר: "עוונותיי... עצמו משערות ראשי". כמובן שעוצמה, או עוצם הם גם כוח. במקביל לשימושים הללו של עצ"מ במובן של חוזק, גבורה והתרבות כמותית, "עצם" היא גם התייחסות לתמציתו של דבר, לעיקרו, למהותו או לממשיותו כפי שניתן לקרא בשמות י"ב 41, "ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצריים".  מוח העצמות, אותו נושאת העצם, הוא המקום בו נוצרים תאי הדם, כלומר חומר החיים, וזאת באופן מרוכז ותמציתי. מתוך מהות מרוכזת ויחסית מזערית זו נובעות ה"עוצמה" ו"התעצמות" (במובן של גדילה והתפשטות). השימוש במונחים אלו לא רק שהוא חושף ידיעה אנטומית מפתיעה, אלא אף מהווה עדות לכך שהעברים היו מודעים לתפיסה המודרנית, כביכול, של הגרעין הזעיר האוצר בתוכו פוטנציה אדירה של עוצמה ואנרגיה (גם זו אשר לעתים היא חבויה או רדומה), כמו למשל האטום (דבר דומה מומחש גם באמצעות 'עיקרון הזרע' ומבחינה רעיונית ידוע גם כ'סוד הצמצום').

חלקו הראשון של פרק י' עוסק בחצוצרות הכסף ובדרכי השימוש השונות שלהן. "כסף" נגזר מכס"פ, פועל אשר משמעותו היא "לערוג או להשתוקק" (עיין לדוגמא בראשית ל"א 30, צפניה ב' 1, תהלים י"ז 12, איוב י"ד 14). האם היו אלה כיסופים למתכת הבהירה אשר העניקו לה את שמה?

בלב ליבה של הפרשה מצויה הכרזה רבת עוצמה לה נלווים גם רמזים נבואיים. וכך אנו קוראים בי' 35,36: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, 'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך', ובנוח ה' יאמר, 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל'". מעניין ש"קומו" של ה' מפיץ ומניס את האויב, בעוד ש"נוחו" (מנוחתו) מציין את שיבתם ותקומתם של רבבות אלפי ישראל, דבר המרמז גם על התפייסות והתרצות לאלוהים. מה שמחזק רעיון זה הוא היות "שיבה" דומה ל"ישיבה", המרמזת על מנוחה. השבתם של רבבות אלפי ישראל קשורה גם לשבייה (שכן השורשים שו"ב ושב"ה הם שורשים קרובים), או לשחרור ממנה, וכך אנו קוראים במזמור קכ"ו: "שובה ה' את שביתנו..." ואת, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים..." (פסוקים 4, 1).

במהלך העלאת טיעוניו וטענותיו בנוגע לעול הכבד שנפל בחלקו (פרק י"ב 11-15) שואל משה את ה' שאלה רטורית: "האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילדתיהו כי תאמר אלי 'שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו?'" (פסוק 12). "אומן" נגזר של אמ"נ. שורש זה הופיע כבר שמות י"ז 12 שם נאמר: "וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרון וחור תמכו בידיו; מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". תיאור זה נלקח כמובן מן המלחמה בעמלק. ידי משה היו "אמונה" כלומר יציבות, בעקבות התמיכה שקיבל, אולם יש בזאת גם רמז לאמונה שבלעדיה לא ניתן היה למגר את האויב המר בנסיבות הקשות בו היה העם נתון באותה עת. 

משה, אהרון וחור, וכמובן גם יהושע, הוכיחו את "נאמנותם" ו"אמונתם" בשעה הקשה ההיא. על הנאמנות נאמר, "נאמנים פצעי אוהב..." (משלי כ"ז 6). בעברית בת ימינו קיימים ה"אימונים" וה"מיומנות" אותם רוכש ה"אומן" או ה"אמן", עליו אנו קוראים בשיר השירים: "מה יפו פעמייך בנעלים, בת נדיב; חמוקי ירכיך כמו חלאים, מעשה ידי אמן" (ז' 2). האומן, האומנת והאמן הם כולם אנשי מעשה העושים מלאכתם נאמנה. דבר זה מלמדנו כי האמונה חייבת לבוא לידי ביטוי במעש, כפי שנאמר באיגרת יעקב א' 22, ב' 14-26.

המשמעות הראשונית של השורש אמ"נ היא "תמיכה או אישור", ומכאן ה"אומנים" (מלכים ב' י' 1, 5), ה"אומנת" (רות ד' 16) וה"אוֹמֵן" (אסתר ב' 7). על החכמה המואנשת, שהיא בת טיפוחיו ("שעשועים") של ריבון עולם נאמר: "ואהיה אצלו אמון..." (משלי ח' 30). בתרגום העברי של האיגרת אל הגלטים נאמר על התורה: "לפיכך הייתה התורה אומנת המדריכה אותנו אל המשיח, למען נוצדק על ידי אמונה" (ג' 24). ואמנם (שוב שורש אמ"נ, עיין בראשית י"ח 13) האומנת הנאמנה עשתה מלאכתה נאמנה בהובילה אותנו לאמונה. הקריאה בדברי הימים ב' כ' 20 , "האמינו בה'... " מסתיימת בהבטחה, "ותֵאָמנו!" אברהם "האמן בה' ויחשבה לו צדקה", כתוב בבראשית ט"ו 6. זו הופעתו הראשונה של אמ"נ בכתבי הקודש. אמונת אברהם נחשבה לו לצדקה, ועל כן כל מי שמוצדק חי גם הוא באמונה (עיין איגרת אל הגלטים ג' 24, חבקוק ב' 4), שכן לו אל אשר "לדור ודור אמונתו" (עיין מזמור קי"ט 90). אמן?

חשיבה אסוציאטיבית המצויה בקטעים רציפים, כפי שכבר הבחנו בפרשה זו, נמצאת גם בפרק י"א פסוקים  24-30 ובפסוקים המופיעים לאחר מכן (31-35), למרות פער הנושאים הקיים בין שני קטעים אלו. כאשר שבעים הזקנים התאספו סביב משה "ויאצל [ה' עליהם] מן הרוח אשר עליו [משה]" (פסוק 25). ההאצלה היא שתאפשר לחבורה זו למלא את המשימות אשר יוטלו עליה. מיד לאחר מכן, בחלקו האחרון של פרק י"א, אנו קוראים: "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלווים מן הים, וייטוש על המחנה..." (פסוק 31). ה"רוח" הנזכרת כאן שונה במהותה מן הרוח אשר ה' האציל על הזקנים הנזכרים לעיל. אולם אין זה מקרה שבעקבות האצלת רוח אלוהים על נבחריו, הוא מפעיל בשנית את הרוח שהפעם היא גשמית ומטרתה שונה בתכלית השינוי. מתוך פסיפס זה, המורכב מחלקים כה שונים ומשונים, עולה דמותו של מי ששולט בריבונותו על כל התחומים כאחד.

מלה אחרת הקושרת את שני הקטעים האחרונים הללו היא הפועל "אסוף". אך בעוד שבקטע הראשון קראנו על משה אשר אסף את "שבעים האנשים" (פסוק 24) וכן, "ויאסף משה אל המחנה" (פסוק 30) עם תום התנבאות אלדד ומידד, הרי שתמונה שונה לחלוטין היא זו של בני ישראל האוספים את השלו (פסוק 32). "איסוף" אחר נמצא בפרק י"א 4, והוא ה"אספסוף". בסוף הפרשה נזכרת מרים, אשר שהתה בהסגר בעקבות הצרעת בה לקתה, וכך אנו קוראים: "והעם לא נסע עד היאסף מרים" (י"ב 15).