מכמני לשון בפרשת קורח במדבר ט"ז – י"ח 32

פרשת שבוע זה נפתחת באפיזודה מוכרת שאירעה במהלך מסעם של בני ישראל במדבר, הלוא הוא סיפור התקוממותם של קורח, דתן ואבירם ושל עוד מאתים וחמישים "נשיאי עדה". לשון השיחות שמקיימים המורדים עם משה מכילה מלים וביטויים אותם פגשנו כבר בעבר. השימוש כאן במלים הללו (או בנגזרותיהן), אם כי בהקשר שונה, כמו גם החזרה של הדוברים השונים איש על דברי אחיו, מעצימים ומחדדים את הטון בו נאמרים הדברים ומוסיפים נפח לנושאים הנדונים.

מנהיגי העדה נקראים כאן, כמו בפרשת "נשוא", "נשיאים". בפרשה ההיא עיינו בשורש נש"א שמשמעותו "להרים, להעלות, לשאת, להגביה". בפרק ה' 31, באותה פרשה, קראנו על "נשיאת עוון", כלומר לקיחת אחריות על חטא. אולם בה בעת "נשיאה" עשויה גם להיות "נשיאת" חטאו של הזולת, דבר המביע סליחה ומחילה, כפי שניתן להבחין בפרשת "כי תשא" (אשר כותרתה מתייחסת דווקא למפקד). בפרשה זו (שמות ל"ב 32) מפיל משה תחינתו לאלוהים בשם העם אחרי חטא עגל הזהב, באומרו: "ועתה אם תשא חטאתם...". בבמדבר י"א 11,12 (פרשת "בהעלותך"), מתאונן משה על כך שאלוהים הטיל עליו "את משא כל העם הזה" וכשהוא לכאורה פקד עליו: "שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק....". אולם על אף התפרצותו הרגעית, משה אכן נשא את העם בחיקו. פעילות זו היא שהקנתה לו את הזכות להיות מורם מעם ולהיקרא "נשיא", בהתאם לדברי ישוע: "החפץ להיות ראשון ביניכם יהא עבד לכם, כשם שבן האדם לא בא כדי שירתוהו אלא כדי לשרת… " (מתי כ' 26,27).

קורח ובני עדתו לא רק מתוארים כאן כ"נשיאי עדה", הם גם מכונים "קרואי מועד, אנשי שם" (ט"ז 2). בפרשת "אמור" (ויקרא כ"ג 2-4), הבחנו בכך שהשורש קר"א מתייחס ל"קריאה" וכן גם ל"קרואים", ושל"מקרא הקודש" זיקה לא רק להתכנסות עצמה, אלא גם למועדיה. על כן מנהיגים אלו אינם רק "נשיאים", כי אם גם מי שזכו להיות "נקראים", או "קרואים". אולם בזאת אין די. לקרואים הללו נלווה גם "מועד", הנגזר מיע"ד (אשר גם בו עיינו בפרשת "אמור"), אשר משמעותו היא "למנות, לקבוע, להועיד". על כן הזמנים אותם ייחד ה' נקראים "מועדים" וקבוצת האנשים המיועדת נקראת "עדה". ה"נשיאים" הנזכרים כאן הינם, אפוא, נשואים מעם, אשר נקראו ויועדו להיות ראשי העדה לצורך מילוי יעדים במועדים אשר אותם הועיד ה'. כמה אירוני הוא הדבר שדווקא על "אנשי שם" אלו, מנהיגי קהל ישראל, כתוב, "וייקהלו על משה ועל אהרון!" (פסוק 3), התקהלות הדומה לחבירה כנופייתית לצורך קשירת קשר.

מנהיגים אלו לא השכילו להבין שמעמדם הנישא בחברה לא נועד כדי לרומם את עצמם ולזכות אותם בכבוד יתר. על אף שהם מתוארים כ"אנשי שם", הם לא היו אמורים להאדיר את שמם או לפעול למען המוניטין האישי שלהם, כי אם למען שמו של מי שקרא וייעד אותם למען שמו-הוא. מעניינת כמו כן העובדה, שעל אף עזות מצחם, הכתוב מתייחס לאנשי שלומם כאל "עדה" (ט"ז 5,11,16,21). דהיינו האחרונים, חרף לקיחת חלק במרי של מנהיגיהם, לא הוצאו (לפחות עד שלב זה) מכלל ישראל.

"נשיאים" אלו, אשר זעמם והתנשאותם סימאו את עיניהם, זלזלו בבחירי ה' והעיזו לקרוא תגר נגדם: "... מדוע תתנשאו על קהל ה'?" (פסוק 3ב') נאמר להם. עוד לפני כן הם טוענים, "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'!..." (פסוק 3א'). משה, הנדהם, נופל על פניו, ולאחר מכן מכריז, "בוקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש הקריב ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. זאת עשו, קחו לכם מחתות, קורח וכל עדתו, ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר. והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, רב לכם בני לוי!" (ט"ז 5-7). "רב לכם", הוא ביטוי לגישתם הבוטה של המורדים, אולם משה, הער לכל הדקויות, עונה משיב להם מדה כנגד מדה. בהמשיכו הוא אומר, "המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם? ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, ובקשתם גם כהונה?" (פסוק 9). כפי שניתן להבחין, משה הופך את ה"רב" ומתחיל את טיעוני הנגד שלו ב"מעט". לאחר מכן הוא עובר ל"קירבה", כאשר למעלה קראנו שה' "יקריב" אליו את אשר יבחר (כלשון הכתוב בפסוק 5), בעוד שכאן הוא מדגיש שאת חבורת המתלוננים הוא כבר קרב אליו. אולם הללו לא היה די להם בזאת, והם התאוו גם למעמד הכהונה: "לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרון, מה הוא כי תלינו עליו?" (פסוק 11). ה"עדה" נזכרת כאן שוב, בהיותה "נועדת" לא למען יעדי ה', מטרותיו ומועדיו, כי אם לצורך יעד אחר שמקורו בכוונות לב זדוניות שנועד לפגוע במשרתי ה', דבר שהיה בו קשר נגד ה' עצמו.

הסיפור העצוב ממשיך... ושוב יש לתת את הדעת על הניסוח: "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו, 'לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבר להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם תשרר?'" (פסוקים 12,13). בהתרסתם נגד משה, דתן ואבירם נחושים "לא לעלות", ומיד לאחר מכן הם חוזרים על דברי משה (מפסוק 9 למעלה) "המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם....". הם מתרצים את אי רצונם "לעלות", בכך שמשה "העלה אותם" מארץ זבת חלב ודבש, "ואף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו" (פסוק 14), כפי שהובטח (בשמות ג' 8). השניים הללו מעוותים, אפוא, את דברי ה' והבטחותיו, כשהם ממירים את האמת בשקר והופכים את ארץ עבדותם לארץ החלומות של העבר, בעוד שבהווה הקודר לכאורה אין כל הבטחה לעתיד. הם בוחרים להדגיש את דבריהם לא רק על ידי חזרה על מילותיו של משה עצמו, אלא גם משתמשים בפועל "לעלות" בדרך המקנה לדבריהם טון של לעג ומרירות. הם טוענים שמטרת "העלתם" למדבר הייתה על מנת "להמיתם במדבר", וכדי שמשה יוכל "להשתרר" עליהם. "להשתרר" משורש שר"ר, אשר "שר" גם הוא נגזר שלו, ומכאן "שר שלום" והשם "שרה". הם חותמים את דברי התוכחה שהם מטיחים במשה, בהאשמה שלא רק שהוא לא מביאם לארץ זבת חלב ודבש, אלא שהוא גם לא מעניק להם "נחלת שדה וכרם", וחוזרים על דבריהם הקודמים, "לא נעלה!" (פסוק 14). סירובם הנחרץ לא לעלות מדגיש את קיצם הנורא, בו הם יורדים חיים שאולה (פסוק 30). 

הערתו הבאה של משה, "... לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם..." (ט"ז 15) מזכירה את דברי שמואל (שמואל א' י"ב 3): "... את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי?" האשמות אשר הוטחו במשה מהוות ניגוד בוטה לתיאורו בפרשת "בהעלותך". הטלת הדופי של מרים ואהרון באחיהם נענתה ב: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (י"ב 3). לאור הכרזה זו, נשמעים דבריהם המרושעים של מאשימיו מגונים וחסרי צידוק עוד יותר.

"וייחר למשה" (ט"ז 15). בפרשת "בהעלותך" ציינו שפועל זה, בצרוף "אף", הוא אחד הביטויים הקשורים להבעת כעס. לחורי אף מצורפת לא אחת "בערה" (עיין בפרשת ""בהעלותך" י"א 1). בעקבות "חורי אפו" של משה, נקראים קורח ועדתו ליטול ביום המחרת מחתות וקטורת ולהעלות אש לפני ה', כדי שהעניין כולו 'יידון' לפניו (פסוק 17). ה' מצווה על משה ואהרון להיבדל מן ה"עדה" כדי שהוא יוכל "לכלות" אותם. לבסוף, כשקורח, דתן ואבירם וכל היתר נבלעים באדמה "אש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (ט"ז 35). אולם יש לתת את הדעת על כך שלפי הכתוב בבמדבר כ"ו 11, "בני קורח לא מתו". פיסת מידע זו מסבירה, אפוא, את עובדת קיומם של אחד עשר מזמורי תהילים שמחבריהם הם "בני קורח" (אם כי ייתכן ומדובר בצאצאיו מדור מאוחר יותר). 

בט"ז 9 קראנו שאלוהי ישראל "הבדיל" את קורח ואנשיו כדי "להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה'". מאוחר יותר, בטרם יוציא לפועל את העונש שגזר על המורדים, קורא ה' למשה ואהרון, "הבדלו מתוך העדה הזאת..." (פסוק 21). כאשר מי שנקראו והובדלו על ידי אלוהים, בהתאם לתוכניתו ולשיטות ה'הבדלה' שהוא קבע, בוחרים להתנגד לו, הם נבדלים בשנית (מקהל ישראל). זאת ועוד. ה' קורא ליתר בני ישראל, "סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה" (פסוק 26). "לסור" – "לפנות מעם מישהו". בפסוק 15 מבקש משה מה' "אל תפן אל מנחתם". "תפן" נגזר של פנ"ה (כמו פנים). וכך, "לפנות" הוא ההיפוך של "לסור". ה"סורר" (כדוגמת דברים כ"א 18,20) היא המורד העיקש – תיאור התואם את חבורת מאתים וחמישים (ומעלה) המורדים בה עוסקת פרשה זו.

את המחתות השרופות, בהן השתמשו המורדים, היה על אלעזר בן אהרון להוציא מתוך מה שנותר מן התבערה, כאשר אלוהים פוקד לרקוע את המתכת מחדש ולהשתמש בה כחיפוי למזבח. חיפוי זה נועד לשמש תזכורת ואזהרה ויזואלית לעם ישראל, על מנת ש"איש זר", שאינו מזרע אהרון, לא "יקרב...  להקטיר קטורת לפני ה'..." (י"ז 5).

יום אחד בלבד עובר, והנה העם שב לסורו וחוזר להתלונן על משה ואהרון: "אתם המתם את עם ה'" (פסוק 6) הם טוענים, ובזאת מהדהדת טענת דתן ואבירם (ט"ז 13): "העליתנו... להמיתנו במדבר". ושוב מכסה הענן את אוהל מועד (בדומה לתיאור בט"ז 19, לפני ענישת המורדים). הפעם מזהיר ה' את משה ואהרון להתרחק מן העדה, כיוון שהוא עומד לכלות "אותם כרגע". ושוב מדובר ב"כליה", ממש כמו באירוע הקודם (ט"ז 21).  משה ואהרון נופלים על פניהם, כפי שהם עשו גם קודם (י"ז 9 השווה לט"ז 22). ומה שמתחיל כמגפה, נעצר על ידי מעשהו של אהרון המבעיר את המחתה באש מן המזבח, איתה הוא רץ "אל תוך הקהל... וייתן את הקטורת ויכפר על העם" (פסוק 12), כיוון ש"יצא הקצף מלפני ה'" (פסוק 11). בט"ז 22, בניסיון להסיר את רוע הגזרה, מטעימים משה ואהרון לפני ה', "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?"

בעקבות העלבון שהוטח ב'מוסד' הכהונה ובתפקידם של הלויים, שארית הפרשה מוקדשת למתן 'הכשר' ואישור נוספים למעמדם הייחודי, וזאת באמצעות לבלובו של מטה אהרון, שהיה לעדות הסופית לבחירת אלוהים. מסיבה זו ניתן כינוי נוסף לאהל מועד, שנקרא כאן "אוהל העדות" (י"ז 23). מתקיים כאן משחק מלים שנועד להדגיש את "עדותו" הנאמנה של אלוהים, בניגוד ל"עדה" שנכשלה פעם אחר פעם בעדותה כלפי ה'.

מטהו היבש של אהרון "פרח ויצץ ציץ, ויגמול שקדים" (י"ז 23). אנו מבחינים כאן בנס של חיים הבוקעים מן המוות, בניגוד למוות שהוא תוצאה של חטא, אשר אפיין את האפיזודה הקודמת בפרשתנו. כפי שכבר ראינו בפרשת "תרומה" (בשמות כ"ה 31-40), שק"ד פירושו "שקידה, חריצות ונחישות". מתוך הקטע הידוע בירמיהו א' 11,12, אנו למדים על שקידתו של אלוהים לקיים את דברו. גם כאן, לאחר שורה של מרידות, תלונות ונקיטה באמצעי ענישה, מצביע ה' על רצונו הבלתי הפיך (והמאופיין בעוצמת חיים ותקומה) לקיים את דברו, למרות ונוכח כל התנגדות. ברם בעיצומו של תיאור האירוע המצמרר. ממש לפני שהאדמה פערה את פיה ובלעה את המורדים, נאמר: "ואם בריאה יברא ה'..." (ט"ז 39). הכתוב משתמש כאן בשורש בר"א דווקא במובנו השלילי, וזאת על אף שמדובר בפעולה חדשה ובלתי שגרתית (ולכן "בריאה"). אולם תכליתה של בריאה זו היא דווקא לברא – כלומר לחסל ולהביא לכליה (ע' לדוגמא יהושע י"ז 15,18). הטון האירוני, שאפיין את ההידברות בין משה לבין המורדים, ממשיך ללוות אותנו גם שנסתם הגולל (תרתי משמע) על האחרונים.